"והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה"

ארץ ישראל ואמונה בה'.

חטא המרגלים מוזכר בתורה כחטא של חיסרון באמונה. "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו לי", מהפסוק הזה ומשאר הפסוקים שמתארים את חטא המרגלים כחטא של חיסרון באמונה, אנחנו לומדים שכניסה לארץ ישראל וכיבושה מצריכה אמונה בה', שבלעדיה אי אפשר לדבוק באמת באהבת ארץ ישראל השלמה.

הטענות של חטא המרגלים היו נכונות ואמיתיות, אכן "עז העם" ובני ענקים מסתובבים ברחובות, ולעומת זה מה אמרו יהושוע וכלב? "אם חפץ ה' בנו", לא תוכנית ריאלית, לא אסטרטגיה מדינית, אמונה וראש בקיר.

כדי להמשיך להתעקש על "אף שעל" אי אפשר להעז בהגיון ריאלי, בסיבות בטחוניות וכדו', זאת הסיבה שהיום אף אחד כבר לא מדבר על ארץ ישראל השלמה, לא רק על כיבוש לבנון או הגדה השניה של הירדן, אלא על לחזור לשכם וליריחו, ולעזה.

דוגמא חריפה לכך היא בתוכניתו המדינית של נפתלי בנט, המנהיג של ציבור המתנחלים שמאמצת את הסכמי אוסלו, ונותנת אטונומיה לגויים בחברון, ובשכם. איך זה הגיוני? הרי רק לפני עשרים שנה נלחמו כל אותם אנשים, חסמו כבישים, כדי למנוע את אותה תוכנית בדיוק?

העמידה על משמר הארץ מצריכה כל הזמן התחזקות באמונה אל מול הטענות ה"ריאליות". כדרכם של יהושוע וכלב שלא נכנסו למענות וטענות כנגד הספקות ש המרגלים, אלא פשוט אמרו "טובה הארץ מאד מאד" אפשר ואפשר! כיצד? אנחנו לא יודעים, אבל כשנגיע לשם נגלה.

וכך באמת היה, על סף הכניסה לארץ שולח שוב יהושוע את כלב לרגל את הארץ, אבל הפעם ברור השאלה היא לא מה המשימה, פשוט לברר כיצד ה' מתכנן שנעשה אותה, מהשליחות הם חוזרים עם מידע – "נמוגו כל יושבי הארץ", ככה בפשיטות כל אותם ענקים נמוגו ולא קמה בהם רוח באיש.

אם מתבוננים זהו אותו ניסיון שמופיע בכל הדרגים – אצל ראש הממשלה הוא מרגיש שלמרות שהוא מאד אוהב את הארץ מוכרחים לעשות ויתורים כואבים בשל הלחץ האמריקאי. מנהיגי הבית היהודי מרגישים צורך להציע "תוכנית מדינית ריאלית" למרות הויתור על 60% משטחי יהודה שוומרון. ומנהיגי ההתיישבות נאלצים להסכים להסכמי מאחזים, כדי להציל ככל הניתן. כל אחד ברמת הניסיון שלו.

כיבוש ונחלה.

בשבוע שעבר הגיעו כוחות הביטחון לפנות בוקר למבצע הרס בגבעת רונן שעל יד הר ברכה. למרות שהיתה התרעה על הרס של בית מגורים, בפועל הרסו הכוחות רק מחסן ומבנה בלתי מאוייש.

במהלך השנים האחרונות הסיטואציה של הרס בתים בגבעות ובמאחזים הפכה לשגרתית למדי, כאשר בהתחלה לכל פינוי כזה הגיעו אוהבי ארץ ישראל מהאיזור למחות ולנסות למנוע או למזער את ההרס, לאט לאט השגרה שחקה את המאבק, והתרגלנו לקום בבוקר ולשמוע על הרס פעם בשבוע-שבועיים.

מה שפחות מוכר, הוא שמאחורי לפחות 90% מהפינויים שנעשו בחמשת השנים האחרונות, קדם וויכוח פנים התיישבותי, ותמיכה בהסכמה מלאה או בהסכמה שבשתיקה עם מעשי ההרס עם גורמים מתוך ממסד ההתיישבות.

בתקופה האחרונה עמלים השכנים להרחיב את יישובם בבניה עירונית, מתוך תפיסת עולם שהמשימה העיקרית היום, היא להביא כמה שיותר משפחות ומתיישבים ליהודה ושומרון וכך להפוך את האפשרות של פינוי היישובים לבלתי אפשרית. במסגרת העבודה להרחיב את היישוב, נערך סיור של אנשי המנהל האזרחי לאשר את התב"ע של היישוב, וקידום התב"ע נתקע כביכול בגלל הבתים שנבנו מחוץ לשטח ה"מאושר" בגבעת רונן.

תושבי גבעת רונן התבקשו ואפילו נדרשו להזיז ולפרק בעצמם כדי לא לפגוע ההמשך תהליך התכנון ובאישור קרקעות האזור. מצד הצבא השכנים והמועצה היו המון פניות ונסיונות שכנוע ''רק'' להזיז את הבתים, בטענה שלצורך יישוב הארץ צריך להרוס את הבתים, שגורמים בפועל לכך שלא תתאפשר הבניה ה"חוקית" שתביא להתיישבות אלפי משפחות באיזור.

הוויכוח הזה הוא ויכוח שצץ כבר בצורות שונות פעמים רבות בתולדות ההתיישבות בין הגישה ה'ריאלית', שגורסת שהעיקר הוא להצליח להרחיב את ההתיישבות כמה שיותר ובמשך הזמן הקצר ביותר, כך שמציאות ההתיישבות תהיה עובדה בשטח. לעומת הגישה ה'עקרונית' שאומרת שהעיקר הוא להדגיש את האמירה על זכותנו על הארץ, ולא להסכים שלום ויתור פשרה או הריסה כל שהיא.

הטענה על הבאת אלפי משפחות להתיישבות, ובכך למנוע את פינוי ההתנחלות היא מאד ממכרת, אבל בעיקר שוכחת את "הארץ שנשארה הרבה מאד לרשתה". כדי למנוע את פינוי היישובים, ניתן להסתפק אולי בעוד אלפי ועשרות אלפי משפחות ביישובים הקיימים, אבל באמת הארץ נשארה, אותה ארץ שבנט רוצה להקים בה מדינה או אוטונומיה פלשתינית.

כדי להרחיב ולהתרחב בגבולות הארץ כולה, מוכרחים לדבר על הקשר לארץ ישראל בצורה אמיתית וישרה, לא ממניעים של איכות חיים, ולא ממחשבה צרה של להגן על הקיים. כדי באמת להאחז בארץ ממקום של הנהגה, מוכרחים לדבר על כך ש"אם חפץ ה' בנו – אז עלה נעלה וירשנו אותה". הרי בלי זה גם כאשר נהיה בשלטון, אז יתחלפו הנסיונות בניסיונות עוד יותר קשים, ונמשיך בדרך של נתניהו, בדרך של בנט.

כאשר מסתכלים על האופק הרחוק, לא רק על הקילומטרים הבודדים שעליהם יושב יישוב כזה או אחר, אלא נושאים עין צפונה ונגבה, אל שכם ויריחו, לג'נין ורבת עמון. לכל בית שנמצא מחוץ לגבולות הספר הלבן המחודש , למרות שקיומו והצלחתו הרבה פחות 'ריאלית', יש משמעות הרבה יותר מעיר עם אלפי משפחות.

כאשר יהושוע בן נון נכנס לארץ ישראל, קדמו 7 שנות כיבוש ורק לאחר מכן 7 שנות חלוקה. הרעיון הוא שהתיישבות מטבעה, כשמה – גורם להתיישבות ומנוחה. מטרתה של ההתיישבות להפוך את היישוב לנוח יותר, ליפה וקבוע יותר. בצדק, שהרי ככה הוא הידורה של מצוות יישוב ארץ ישראל. הרעיון של ההתיישבות יצר תמיד לכיבוש. כל יישוב יתנגד לגבעה הסמוכה, שהרי בכך היא מסכנת ומפריעה לביסוסו של היישוב. וכל גבעה תתנגד למאחז הסמוך, וכן הלאה. כנגד הסכנה הזו קבע יהושוע שיקדמו 7 שנים שמיועדות לכיבוש ל7 שנות הנחלה.

כיום, ההתיישבות והכיבוש באים כאחד, ובכל זאת צריך לעמול הרבה כדי שההתיישבות לא תהיה זו שבעצמה מונעת את המשך ירושת הארץ. וגם לזה הפיתרון הוא רק אמונה. אמונה להאמין שאם נדבר על ארץ ישראל באמת ובצורה ישרה, אם לא ננסה להיכנס לתוך ההגבלות והצמצומים אלא לדרוש לבנות בארץ אבותינו בחופשיות, לא רק שנוכל לבנות פחות, אלא שיתבטלו כל המיצרים ההגבלות ונזכה לרשת את כל הארץ בשמחה ובאמת.

פינוי מאחזים הוא לא קלף מיקוח

במשך שנים ניסו אנשי הממסד למצוא פתרון כיצד לשבור את רוח המאבק שנשבה בגבעות ובמאחזים. מעצרים, הפסד כספי עצום, הרחקות מנהליות, וכלום לא עזר. פינויים רבים נמנעו בזכות 'הערבות הדדית' שהגישו ממקום למקום, ההתיישבות הבלתי מתואמת המשיכה להתפתח והמערכת היתה מודאגת ביותר מאי אכיפת החוק ביהודה ושומרון.

לפני כשנתיים וחצי, החליטו במערכת לנסות שיטה חדשה שלדאבוננו עובדת די יפה, המערכת הבינה שאיומים וסיכונים אישיים אינם מפחידים או מרתיעים את אוהבי ה', בעלי המסירות נפש לארץ ישראל. ולכן הם החליטו להשתמש באותה מסירות נפש כדי לשבור את רוח המאבק, האיום למי שאינו משתף פעולה, או מרכין ראש, הוא פגיעה במפעל האידיאולוגי. יישובים וגבעות שבהם זוהה תנועה של רצון לדאוג לביטחון עצמאי, אוימו בהרס בתים ופגיעה במפעל ההתיישבות, כך היה באש קודש, בת עין, ויצהר. (אתה שיטה דרך אגב נוסתה בתחומים שונים במקומות אחרים).

הדילמה הזו היא הרבה יותר קשה, הליכה ו'התפזרות' לנושאים שונים יכולה לסכן את הקיים, ולפגוע במצוות יישוב הארץ. כאשר מדובר באיום של כלא או מעצר, מדובר בדילמה בין חיים פרטיים לבין אידיאלים וקיום רצון ה', בין יצר טוב ליצר הרע. אבל כאשר צרך לבחור (כביכול) בין טוב לטוב, לכאורה עדיף להמר על הקיים?

התשובה כמובן היא מאד פשוטה, הדילמה הזאת היא מעשה דימיון של היצר הרע (או שליחיו) בלבד, באמת אין הבדל בין יישוב הארץ לכיבושה. אם נאבק באמת כנגד כל מחשבת פינוי מאמירה ברורה של זכותנו על הארץ. לאף אחד לא יהיה מחשבה להשתמש בפינוי כקלף מיקוח. משל למה הדבר דומה ששר הביטחון יצהיר שכל יישוב שיהיה בסביבתו אירוע 'תג מחיר', חיילים ילקו את הילדים של חברי מזכירות היישוב... והנמשל מובן, אם נדבר בבירור על זכותנו על הארץ, ונדאג שיהיה ברור שפינוי הוא פסול מבחינתנו בדיוק כמו להרביץ לילדים קטנים, לא נצטרך להתמודד עם דילמות כאלו, ולוותר על שום דבר ממה שאנחנו מאמינים.

איך אמרו יהושוע וכלב? טובה הארץ מאד מאד. אפשר ואפשר!!