קבוצת בני יהודה משכונת התקווה זכתה לראשונה בתולדותיה באליפות המדינה, בעיקר בזכות יכולת העמידה של שחקניה הכתומים במצבים קשים ביותר. מיד לאחר זכייתה התבקשה להתמודד עם נבחרת ישראל במשחק ראווה מסורתי שיערך בעוד חודש באצטדיון הלאומי ברמת גן. בגלל יכולתה הנפלאה של הקבוצה היה חשש שתביס את הנבחרת הלאומית המזדקנת וחסרת המוטיבציה. לאחר שבוע נדהמה הנהלת הקבוצה לקבל מהתאחדות הכדורגל את המברק הבא:
לאחר דיונים בהתאחדות הכדורגל נפלו ההחלטות הבאות:
א - אסור לשחקני האלופה להבקיע שער.
ב - כל שחקן מהקבוצה האלופה שיפגין משחק התקפי או אפילו יעבור את מחצית המגרש יורחק מיד על ידי המשטרה.
ג - לא נאפשר לאוהדי האלופה להיכנס לאצטדיון רמת גן.
ד - השופט במשחק יהיה המאמן של נבחרת ישראל.
חברי ההנהלה נדהמו מהמברק חסר התקדים. אחד מחבריה, יהודה איתן, הציע שלא להשתתף כלל במשחק ולפרוש לגמרי מההתאחדות המושחתת ומהעומד בראשה - א. שרוני, אבל בסופו של דבר הוחלט לפתוח בפעולות מחאה ארציות כאשר המנהל ציון מדינה מכריז ברגש: "נפעל רק על פי החוק!"
החלו להתקיים עצרות מחאה בכל שכונות המצוקה, חולקו סרטים כתומים והופצה הסיסמא הקליטה "תנו לשחקן לשחק!" שאף הולחנה וכן הופצו סיסמאות נוספות. כנגד נתלו סרטים כחולים-לבנים של אוהדי הנבחרת, אם כי במספר קטן הרבה יותר.
ככל שהתקרב יום המשחק התרבו העצרות, והמפגינים חדורי האמונה החלו לחוש כי עומד להתרחש להם נס. המחאה החלה לשאת אופי עממי ואף דתי, ויומיים לפני המשחק התקיימה עצרת המונית בכותל כדי לבטל את רוע הגזירה.
צוותי טלוויזיה רבים החלו להתמקם בשולי האצטדיון כשבוע לפני המשחק. אוהדים כתומים, בעיקר צעירים, ניסו לחדור לאצטדיון בכל מיני דרכים שונות ומשונות. המשטרה והצבא הקימו מחסומים מסביב לאצטדיון והפכו אותו לשטח צבאי סגור. רק מי שנשא תעודת זהות של תושב רמת גן הורשה להתקרב לאזור הסטרילי.
הגיע יום המשחק.
המשטרה והצבא החליטו למנוע מכל חובבי הכדורגל להגיע מחשש שמדובר באוהדים סמויים של בני יהודה. בקושי התירו לאוטובוס הכתום של הקבוצה להיכנס. חצי מהשחקנים היו מדוכאים, והיתר ניסו להתעודד בעזרת דיבורי אמונה וקמיעות. למרות כל המחסומים הצליח קומץ קטן של אוהדים שמסרו את נפשם לחדור לתחומי האצטדיון.
המתח היה בשיאו.
ראשונים עלו למגרש שחקני נבחרת ישראל הכחולים-לבנים. אחריהם עלו בצעד מהוסס שחקני השכונה הכתומים. הם הביטו לעבר היציעים ונדהמו לראותם מלאים בשוטרים לבושי שחורים ובחיילים חבושי מצחיות ועליהן דגל ישראל. פה ושם נראו גושים כתומים שנעו בתזזית מפני אנשי כוחות הביטחון.
השופט ש. מי-פז שרק לפתיחת המשחק, כשהוא מוודא כי שני קווניו, ד. חלוצי ומ. קרדין, נמצאים בעמדותיהם. מיד החל לחץ מסיבי של נבחרת ישראל והשחקנים הכתומים התבצרו במחצית מגרשם בהתאם לחוק החדש שנקבע. לאחר שתי דקות רץ שחקן כתום לעבר שחקן נבחרת ועבר בשוגג את קו האמצע. השופט שלף לעומתו כרטיס אדום המורה על הרחקתו. השחקן סרב להתפנות ומיד עטו עליו כמה משחקני נבחרת ישראל וגררוהו בכוח בסיוע שוטרים בעודו זועק "שחקן לא מגרש שחקן!", לעיני עשרות המצלמות שהיו בשולי המגרש.
דקה לאחר מכן הובקע השער הראשון לזכות ישראל. חמש דקות לאחר מכן סולק שחקן כתום נוסף והפעם יצא כשהוא מדדה על רגליו ובוכה על כתפי חייל חסון. שתי חיילות צולמו כשהן מתייפחות לעומתם.
כך בהדרגה סולק מדי כמה דקות שחקן נוסף של השכונה והועבר לאוטובוס מיוחד שהמתין בחוץ, ומיד לאחר מכן הובקע שער נוסף לזכות נבחרת ישראל.
היו כמה התפרעויות בקרב הקהל, אך כולן רוסנו מיד בזכות יכולת העמידה המצוינת של כוחות הביטחון הנמרצים. המשחק הסתיים בדקה הששים, כאשר הורחקו כל שחקני השכונה והתוצאה הייתה 0:26 לזכות נבחרת ישראל. ניצחון בלתי נשכח!
בסיום המשחק נראה מנהל בני יהודה כשהוא אוחז בספר תהילים וממרר בבכי:
"ריבונו של עולם, מי הכריח אותנו להשתתף במשחק הזה?...".
תגיות:עשור לגירוש,
ילד כאפות 6 ד' תמוז תשע"ה 22:11 דוד
בני-יהודה 5 ב' תמוז תשע"ה 10:21 רמי
חזק ביותר! 4 א' תמוז תשע"ה 23:11 אסף
מזכיר לי את אפרים קישון 3 א' תמוז תשע"ה 23:03 שולם עלייכם
וואו כתוב מעולה!! 2 א' תמוז תשע"ה 22:33 שמוליק פיין
יפה מאוד עודד 1 א' תמוז תשע"ה 20:46 מירן