הבית היהודי והערבים

ארץ אביב גפן, גבינות ויין

בשבת הקרובה נקרא בתורה את פרשת מסעי ואת הפסוקים שמוכרים לכולם בזכות הרב כהנא הי"ד, על הציווי להוריש את הגויים מהארץ, "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", בשבועות שבהם קוראים פסוקים חריפים אלו 'חוגגים' כולנו את העשור לעקירת היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון. מסקנות ותובנות רבות ניתן להפיק, ולא מעט כאלה כבר נאמרו ונכתבו.

ההתנתקות – האכזבה הגדולה ותחושת הכישלון של מתנגדי הגרוש מכישלון המאבק ומהקלות המדהימה שבה התבצע הגירוש, הביאה למהפכה בשיטות העבודה של ציבור המתנחלים. באופן כללי, רוב המתיישבים הרגישו שצורת העבודה של "עוד דונם ועוד עז", והשקעת מאמצי ההתיישבות בקביעת עובדות בשטח, אינה מספיקה לטווח ארוך. כשיישובים פורחים נעקרים ברגע, חלחלה התובנה שאי אפשר רק להתנחל בפועל, וחייבים גם לכבוש את הנהגת המדינה, כדי למנוע גירוש נוסף.

מכאן, הסקת המסקנות מהגירוש התחלקה לשני כיוונים הפוכים לחלוטין. כיוון אחד, הוא של אנשים רבים שהרגישו שה"ציונות הדתית" לא הצליחה להנהיג ולכבוש את השלטון מכיוון שהיא לא הציגה אמירה ברורה ממקום של הנהגה ומוכנות לקחת אחריות להוביל את המדינה בדרך של תורה.

'מנהיגי' המאבק בתוכנית ההתנתקות, הובילו קו הסברה מגמגם ובלתי תקיף, שנימק את המאבק משיקולים ביטחוניים ואנושיים, ולא מתוך אמירה ברורה של זכותנו על ארץ ישראל. הכניעה והתלות בממסד החילוני, הביאו להתנגדות למאבק אמיתי הן במישור של סירוב פקודה והן במאבק אמיתי בשטח שמטרתו "לנצח את צה"ל ולעצור את הגירוש".

התוצאה של חשבון נפש זה היא קבלת אחריות להתכונן למהפכה אמיתית של הנהגה יהודית עפ"י התורה. המסקנות המתבקשות היו חידוד המסרים, שמתבטאים (בקבוצות שונות) בכמה מסרים: "ארץ ישראל ממשיכים ובגאון" – אמירה ברורה של זכותנו על הארץ מכוח התורה. "יהודים בואו ננצח" – חידוד הזהות היהודית והבדלה בין יהודי לגוי. "בא לי מנהיג צדיק" - דרישה להנהגה יהודית מתוקנת וכדו'.

חידוד המסרים דורש מאבק ארוך של הסברה ועימות של היהדות עם ה"ישראליות" מתוך התפכחות מתפיסת הציונות החילונית שהתדרדרה עד גרוש היהודים מחבל עזה, והתעוררות מעשית בדרכי נועם ובתוקף למאבק לכינון מלכות ישראל ולהחלפת השלטון.

הכיוון השני ההפוך לחלוטין מקודמו, הביא אנשים רבים לייאוש מה"משיחיות" שליוותה את ההתיישבות הראשונית ביהודה ושומרון שהצטיירה כמנותקת מהעם, ולבחירה בדרך פרגמטית ו'ריאלית', הנמכת מסרים ופתיחות על מנת להגיע במהרה למוקדי השלטון במדינה – בממשלה, בצבא בבתי המשפט ובתקשורת, ולעצור את שלטון השמאל הקיצוני.

במקום דיבורים גבוהים ומתנשאים על תורה וארץ ישראל בלבד, מניעת הגירוש הבא תעשה לתפיסה זו ע"י סיורים של אנשי תקשורת וממשלה בין יקבים וגבינות בשומרון, או בהצגת מפעלים המעסיקים את אויבינו. ולחילופין, בהשתלבות בתרבות הישראלית ששיאה תפארת השומרון – הופעה של אביב גפן בכפר תפוח, קווי לילה המובילים מעפרה ומגוש עציון למועדונים בירושלים ובמרכז, או הישגים של קבוצות כדורגל מיהודה ושומרון.

התפיסה הפרגמטית וה"ריאלית", של השתלבות בשיח הישראלי הביאה להקמת מפלגת הבית היהודי (שמקורה במפלגת "הישראלים" כזכור), שהביאה להישגים טכניים במהפכה שכזו, השתלבות בקבינט המדיני-בטחוני ותיקים בכירים ביותר בממשלה. זאת במקביל להשתלבות וכיבוש תפקידי קצונה בצבא והשתלטות על התקשורת.

תחילת המהלך הייתה בהצגת תוכנית מדינית ריאלית, שתוכל לשכנע את הציבור באפשרות של "שמירה" על חבלי ארץ ישראל. תוכניות שונות ומשונות הוצגו, שכללו סיפוחים ברמות שונות של חלקים מיהודה ושומרון, ונתינת אזרחות לערבים, ניסוח תוכנית ההרגעה של נפתלי בנט (שהפכה למצע של "הבית היהודי") שכוללת הקמת אוטונמיה פלשתינית בשטחי A וB, קרי, וויתור על שכם עיר הקודש, על יריחו ובית לחם, ועל 60% משטחי יהודה ושומרון, מסמלת את פשיטת הרגל האידיאולוגית שהובילה הגישה ה"ריאלית".

הרבה מאד מציבור יראי השמים מרגישים לאן מובילה אותנו "מהפכה" שכזו, וחשים מידי פעם, בעיקר בנושאי דת ומדינה, צניעות או קדושת ה"בית היהודי" את ההתדרדרות שמובילה גישה שכזו. אבל הנושא המשמעותי ביותר הוא דווקא נושא היחס לבעיית הערבים ובפרט לערביי ישראל, שהביאה ה'ריאליות' ותופעת ההשתווינות של הציבור הדתי לאומי, בכל מה שקשור לנושאים ציבוריים.

בנט, אורי אריאל וערביי ישראל -

אחרי הפיגוע המחריד בהר נוף, הכריז ראש עיריית אשקלון על רצונו למנוע העסקת פועלים ערבים במוסדות חינוך בעירו, הארץ רעשה סביבו. ונפתלי בנט מיהר לגנות והצהיר על כך ש99% מערביי ישראל נאמנים למדינה. נאמנות למדינה דמוקרטית, היא לא כל כך מדד על פי התורה לזכות לחניה בארץ, אבל גם נתון מדהים זה מעיד על הונאה עצמית בקנה מידה בן לאומי או על שקרן פתולוגי מתוך חנופה ופחד היסטרי.

באותה הזדמנות התבטא בנט נגד "עבודה עברית" כך: "בזרוע השנייה שלי כשר הכלכלה אני לא אתן יד לפגיעה באף עובד על רקע דת או גזע, דבר כזה לא יקרה במדינת ישראל"באותה הזדמנות הוא התבטא שהנחה את עובדי משרדו להגביר את האכיפה כנגד אפליה בתעסוקה – כלומר: לתת קנסות ותיקים פליליים למי רוצה להעסיק אך ורק יהודים. כזכור, עבודה עברית הייתה אחת מהדגלים של הציונות בראשיתה, והיא גם מצווה מהתורה, אבל מדובר רק בצעד אחד נוסף בהתדרדרות האידאולוגית והיהודית של ה"ריאלים".

השלב הבא הוא קריאה מפורשת של בנט להעסיק ערבים – "אני קורא למעסיקים היהודים אל תיתנו לדעות קדומות וחששות וכל מיני חסמים שכאלו לעצור אתכם מלהיטיב עם החברה שלכם, מעבר לערך הלאומי שהוא מובן מאליו של שיוויון בקרב ערביי ישראל".

אורי אריאל בממשלה הקודמת כיהן כשר השיכון בתפקיד זה הוא פעל לקדם בניית עיר ערבית נוספת בצפון, מזרחית לעכו – האיסורים של "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" נמחקו מפני צורך ה"ריאליות", והצורך להראות שגם אנחנו 'מסוגלים' לנהל מדינה דמוקרטית.

בממשלה הנוכחית כשר החקלאות מטפל אורי אריאל בבדואים בדרום, שגוזלים את ארצנו ועושים בה כבשלהם, מקדם את התוכנית לאישור של היישובים הבדואים, והכרה בזכויותיהם בארץ, אפשר היה לומר שמדובר באונס, או מתוך חוסר ברירה. אבל הוא טורח להסביר אחרת - ''מה שמגיע לאזרחים מגיע להם בזכות ולאבחסד ואנחנו נקדם את הפזורה והיישובים הקיימים'' ״אני רואה בעניין הסיוע לבדואים כחובה ממשלתית. אנו לא עוזרים בחסד אלא בזכות. מגיע לאזרחים שהמדינה תיתן את מלוא הזכויות כמו שהם נדרשים לחובות. אנו לא עושים טובה. הזמן הוא לרעתנו, לרעת כולם".

לפני שבועות בודדים התבטא אחד מחברי הכנסת של הליכוד שאנחנו עושים טובה לערבים בכך שמאפשרים לה להצביע בבחירות, נפתלי בנט ואורי אריאל הזדעזעו מהדברים ומיהרו לגנות – "המדינה תקיים שוויון זכויות גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. זו זכותם של ערבים וזכותם של יהודים. אף אחד לא עושה טובה לאזרח שהוא אזרח. נקודה" (בנט) "אנחנו לא עושים טובה לאף אחד שהוא אזרח ישראל ואין לאף אחד הזכות לתת או לקחת ממישהו אחר את האזרחות, לא חשוב מה שמו, דתו, מינו או גובהו. ברוך ה' כולנו אזרחי מדינת ישראל, בוחרים ונבחרים ואנחנו נשמור על הדמוקרטיה הישראלית עד הסוף. אני מביע צער על דברים שנאמרו ולא היו חייבים להיאמר" (אורי אריאל).

מכל הנושאים שבהם הובילה ה"מהפכה" של הבית היהודי, להפוך את הציבור הדתי לאומי לציבור שמנותק מערכי התורה בחיים הציבוריים, ופועל לפי ה'ריאליות', ודעת אנוש, נושא ערביי ישראל הוא המשמעותי ביותר.

בפרשת השבוע שבה אנחנו קוראים על מצוות הורשת הארץ מיושביה ואזהרת התורה "והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם", מעין מה שהיה לפני עשור, זהו זמן של חשבון נפש, לראות לאן מוביל השיח ה"ישראלי" וה"דמוקרטי", ותוכנית ההתנתקות מחזון התורה – הכרה בהסכמי אוסלו, מלחמה בעבודה עברית והודאה בזכותם של גויים על הארץ.

בשבוע הבא נסביר למה באמת השרים האלו תומכים כל כך בערבים? האם באמת הם רוצים "שוויון זכויות לכל האזרחים"? כנראה שלא – ומה יש לדרך השניה להציע בנוגע לבעיה הזו.