תולה ארץ על בלומה

מהימים הראשונים שהגעתי לנחלאות הכרתי את בלומה, זקנה מופלגת וערירית שיושבת מהבוקר עד הערב בפתח ביתה על כיסא קש ונשענת על תומך מברזל. שערה הלבן הכחיל מרוב זקנה והיה תפוח כמו רעמה של אריה. לרחובה הקטן והשקט נכנסים מהרחוב הסואן ביותר בירושלים, ואולי אפילו בארץ כולה - רחוב אגריפס.

לא היה לי מושג מה גילה. סיפרו שעברה מזמן את התשעים, אין לדעת, ובכל אופן כוחה היה עדיין במותניה.

שער ביתה היה בדיוק באמצע הרחוב השקט שהיה ללא מוצא. נהגים רבים חיפשו שם חניה ומאידך פקחי עירייה שוטטו ללא הרף, ירדו ועלו ברצוא ושוב ורשמו דו"חות למי שהחנה בניגוד לחוק. הם הכירו את כל המכוניות שרשאיות לחנות וידעו את מספריהן בעל פה.

כאשר בלומה ראתה רכב מנסה למצוא מנוחה ונחלה ברחוב הצר החלה לצעוק:

"אל תחנה פה! ירשמו לך קנס! אתה שומע?!"

היו ששמעו בקולה והיו שלא התפעלו ממנה והחנו בכל זאת, וכמעט תמיד חזרו למכוניתם ומצאו דו"ח על שמשתם.

"אמרתי לך! למה אתה לא שומע לאישה מבוגרת?!"

ומיד נפנתה להזהיר את הנהג או הנהגת הבאים מהמלכודת שמצפה להם.

הפקחים לא אהבו אותה מפני שקיפחה את פרנסתם, אבל ידעו שאין עם מי לדבר. אזהרותיה של בלומה היו כל כולה.

נהגתי לעבור באותו רחוב מדי יום כמעט ותמיד שמעתי את בלומה מנהלת את הרחוב השקט:

"הלו! אתה לא רואה שאין כניסה?! אם תחנה אפילו שנייה תקבל דו"ח מאתיים שקל..."

היא לא הביטה לעברי ולא התייחסה כמעט להולכי הרגל - סטודנטים, עובדים זרים ודתיים אזוטריים כמוני. באותה עת הייתי עסוק בהכנת ספר שראיתי בכתיבתו שליחות חשובה. כמעט לא למדתי, בקושי התפללתי.

"ריבונו של עולם", מלמלתי בעודי חולף על פניה, "איזה בריות משונות יש בעולמך?! מה הסיפור שלה?!", ועוד הרהרתי: הנה השליחות בכתיבה נותנת טעם לחיי, אבל מה נותן טעם לאישה שמזה עשרות שנים מזהירה נהגים תועים ברחובה הצר?!".

צעקתה, "אין כניסה, גברת! תחטפי דו"ח!", החרידה את שרעפי.

אם אני שואל באמת אני מקבל תשובה בתוכי על המקום: איך לא הבנתי שגם לה יש שליחות בעולם הזה - להזהיר את הנהגים מפני הפקחים האורבים להם! הנה הקדוש ברוך הוא נתן פרנסה בשפע לפקחים ומאידך עליו לתת לנהגים תועים בחירה אם לשמוע בקולה.

בשבת בבוקר מלכה, אשתו של הגבאי צדוק, גלגלה אותה בכיסא גלגלים לבית הכנסת שנמצא אחרי עיקול הרחוב.

יום אחד הגיע נשיא ארצות הברית לישראל. כל הדרך מתל אביב לירושלים נסגרה לתנועה וכך גם מרכז ירושלים. רחוב אגריפס נסגר במשך שעות ארוכות, כמעט כל היום. וממילא הרחוב הקטן בנחלאות שבק מתנועת כלי רכב.

בערב ירדתי לבית הכנסת וראיתי אנשים רוחשים ליד שערה של בלומה.

"מה קרה?", שאלתי.

"בלומה נפטרה", אמרה שכנה אחת, "מתה בשיבה טובה".

שתקתי ולא גיליתי לה את האמת שבלבבי: השביתה הכפויה בשליחותה ניתקה את פתיל חייה. זה היה ברור לי כמו השמש ששקעה באותה שעה.

במטרים הספורים שנותרו עד לבית הכנסת הספקתי לדמיין את בלומה ניצבת בשחקים ומכוונת את אופני הקודש: "אל תיכנסו לרקיע הזה! השרפים ישרפו אתכם...".