מאוכזבים מהפסקת האש? בזמן כתיבת שורות אלו טרם ניתן להגיד בוודאות האם אכן פנינו להפסקת אש או שמא להמשך המבצע עקב המשך הירי מצד האויב, אך ניתן להעריך כמעט בוודאות שהסכם הפסקת אש כלשהו יחתום בתקופה הקרובה את העימות.
אחרי כל כך הרבה סבבים לאורך שנים בהם המדינה מעדיפה השגת שקט לטווח זמן קצר על פני הכרעה לטווח ארוך, כנראה שלא מדובר בכשל נקודתי, אלא בגישה עקרונית.
שרי ביטחון באים והולכים, השמות של המבצעים מתחלפים, האמצעים משתנים, התפישה לא.
זה תמיד מתחיל בטפטוף של פגיעות "קטנות" אשר בהעדר תגובה הולמת הולכות ומתגברות עד למציאות בלתי נסבלת. אז ורק אז, אל נוכח המציאות הקשה, הממשלה פתאום יוצאת מגדרה. שרי הממשלה מתחרים ביניהם מי יוציא את המסר התקיף ביותר, צה"ל מגייס מילואים ומאיים שהפעם זה באמת..
בדעת הקהל נבנית צפייה שאולי סוף סוף יגיע המפנה אחרי כל כך הרבה סבבים ללא מטרה. תמונות מרהיבות של פגיעות ממוקדות מעצימות את המסר ש"הפעם אנחנו רציניים". הציבור מגבה את ההחלטות ומוכן לשלם עבורם כל מחיר. רק תגמרו אותם כבר, אחת ולתמיד.
ואז, במקום לצאת למלחמה ולנצח (פעולה שבשבילה בעצם הוקם הצבא, לא?), מחליטה הממשלה להגיע להסכם שגם חותמיו לא נותנים לו יותר מכמה חודשים במקרה הטוב. מה המטרה? קצת שקט שיתפוגג עוד כמה חודשים, וחוזר חלילה.
המילואימניקים חוזרים הביתה מתוסכלים ומבולבלים, כמו גם תושבי הדרום צפון, ובעצם כולנו.
למה זה קורה?
למה המדינה לא באמת גומרת פעם אחת ולתמיד עם החמאס, החיזבאללה, ושאר הארגונים הקמים עלינו השכם והערב? הרי בהצהרות אנחנו די טובים, ויכולות מבצעיות הן ודאי לא הבעיה. אז איפה הכשל?
כל פעם מחדש נוצרת צפייה ואחרי כן אכזבה. למה?
הבעיה היא שמדינת ישראל באמת אינה יכולה לנצח במלחמה הזו. לפני כמה עשרות שנים הוכרע איפה שהוא בתודעה שהבעיה שלנו היא עם פרטים ולא עם הכלל. אנו מתכתשים מעת לעת עם ארגון כזה או אחר, עם "בכיר" או "פעיל", אך לעולם לא עם האוכלוסיה שמצמיחה, מעודדת ובעצם שולחת את מיטב בניה לרצוח אותנו.
לא משנה כמה גיבוי תיתן האוכלוסיה ל"בכירים" ול"פעילים" הללו, היא לעולם לא נושאת באחריות למעשיהם. האוכלוסיה הערבית תמיד תיתפס כניטרלית, שלא לומר קורבן. אם קרה ובמהלך עימות נפגעו "בלתי מעורבים" – שם הקוד לתומכי לחימה בלתי חמושים, זה ייחשב כתקלה מבצעית המצריכה התנצלות.
ולמעשה, הציבור הערבי אינו משלם את מחירי העימות. יש סגר בעזה, ויש חיסולים והריסות בתים, אך אין איום מעשי קיומי על עצם הישארותם של תושבי עזה בעירם. אין איום על רכושם, אין איום על זכויות היסוד שלהם ואין איום על חייהם. כל אלו "פרות קדושות" שלא עולה על הדעת לפגוע בהן.
תושבי עזה לעולם לא יתמודדו עם החשש שאולי עלול להיות לעימות איתנו מחיר מעבר לחיסולים ממוקדים של פעילים ופיצוץ בתיהם. עם גיבוי תקשורתי צמוד (והיום כל מכשיר טלפון הוא למעשה כלי תקשורת תיעודי מתקדם), האוכלוסיה די חסינה למעשה, וכל חריגה מהחסינות הזו משודרת מיידית לכל העולם ככתב אישום חריף נגד מדינת ישראל.
במצב דברים זה, "הפראיירים יתחלפו", השמות והפנים של השהאידים וארגוניהם, אך המגמה רק תתקבע. אנחנו אולי נשרוד מסבב לסבב, עם הצלחות טכנולוגיות של הגנה משופרת והולכת, אך אין שום סיכוי שהערבים פשוט יקומו יום אחד וישימו סוף לסיפור. למה להם בעצם?
טבלת מחוסלי הסיכול הממוקד, כמו גם כמות הבתים שנהרסו, מעולם לא היוו פרמטרים משמעותיים במשחק הזה. כל עוד האוכלוסיה הכללית נהנית מביטחון, היא תמשיך לגבות את השהידים, ואלה ימשיכו במאבק הנצחי בשם אללה הרחום והחנון.
רק לחץ על האוכלוסיה, במובן הכי בסיסי – מי שנלחם אינו חסין, ישנה כאן את כללי המשחק.
זה לא חייב להגיע דווקא לפעולות של טנקים ומטוסים ושל שפך דם. יש מדרג סביר של הפסקת מזון, מים, גירוש והחרבה שיטתית של אזורי מגורים, הכל באופן שקוף ומוצהר עם אזהרות מוקדמות לפני כל שלב.
והמחבלים החמושים – הם כבר יידחקו ע"י החברה שלהם. בכל שכונה התושבים יצטרכו לבחור בין מצוקה קיומית, חוסר במזון ומים ואפילו הגליה המונית, לבין עימות עם גורמי הטרור. ובשלב כלשהו, בקו אדום כלשהו, האינטרסים הקיומיים יגברו על הכל.
זה, ורק זה, ייחשב שינוי מגמה.
רק גישה כזו, בשונה מהמדיניות הממוקדת הנוכחית, יש לה סיכוי לשנות כאן משהו.
זה לא העניין של להחליף את ביבי או את בוגי בפוליטיקאים ימניים יותר. נשמח כמובן לכל שינוי כזה, אך ליבת הדיון כאן נוגעת במשהו הרבה יותר מהותי. בשביל שיקרה דבר כזה צריכה לקום הנהגה מסוג שונה לגמרי.
ועד שזה יקרה, נמשיך להתרגש מפרוטכניקות מרהיבות ומאמצעי הגנה משוכללים שאינם מביאים למעשה כל שינוי מהותי.
