תקוף, תגדיר יעדים

אפשר לסכם את המערכה שהסתיימה בעזה בכל מיני אופנים. צה"ל והחמאס, כל אחד מצידו מכריז על נצחון מוחץ.

דבר אחד ברור לכל. מערכה נוספת, דומה או חמורה אף יותר, תיפתח במוקדם או במאוחר. כל צד ישדרג את היכולות והאמצעים שלו בעקבות לקחי המערכה הנוכחית, ומערכה נוספת תתקיים בוודאות.

מי ייזום את המערכה הבאה?

שקט לא יהיה כאן לאורך זמן, זה ברור.

בנוסף, די ברור שמי שיוביל את ההדרדרות לקראת פתיחת המערכה הבאה, לא יהיה צה"ל אלא הצד השני.

על כן, מסקנה מתבקשת היא שגם אם מסכימים עם צה"ל על כך ש"החמאס חטף ובגדול" כנראה שיש למישהו כאן אי הבנה בסיסית מהו נצחון, ומהי הכרעה.

ניתן לומר די בוודאות שצה"ל יעשה הכל כדי להימנע מפתיחת מערכה דומה בשנה שנתיים הקרובות, בעוד הצד השני ייזום כנראה מערכה כזו, כאמור.

על בסיס ההבנות הללו, כדאי לבחון מחדש את ההגדרות "נצחון" ו"הפסד" לא בהקשרים מספריים אלא בהקשרים התודעתיים.

בכל אופן, דבר אחד ברור, שקט לאורך זמן לא יהיה כאן.

העימות כאן הוא לא מקרי וסתמי, העימות כאן הוא מהותי.

העימות הזה יימשך, בעזה או ביו"ש, מול החיזבאללה והחמאס או מול גורם אחר, בירי טילים ובפיגועים או באופן אחר. הכל פתוח ובלתי ידוע, אך דבר אחד ברור, שקט לאורך זמן לא יהיה כאן.

במבט קצת יותר בוחן ניתן לזהות בנקל שהמערכות הצבאיות הרבות שחווינו בעשרים שלושים שנה האחרונות הן בעלות אופי של מגננה. הצד השני יוזם מערכה ואנו נגררים אליה בעל כורחנו. המערכה מסתיימת, נוצרת הפוגה של שנתיים שלוש, ואז שוב, הצד השני מחמם את הגזרה בהדרגתיות עד לעימות הבא הבלתי נמנע וחוזר חלילה.

הצד השני הוא היוזם. אנחנו נגררים ומתגוננים. גם החיסולים המתוחכמים וגם ההפצצות המרהיבות הן פעולות מגננה, כדאי לשים לב לכך.

אם הצד השני יוזם שוב ושוב מערכות, כנראה שהוא מזהה שהן כדאיות לו, למרות המחירים הלא פשוטים שהוא משלם בכל מערכה כזו. ואכן, המערכות כדאיות לו. בדעת הקהל בעולם, וגם בדעת הקהל בישראל, הלחץ הזה גורם להטמעת ההבנה שאכן יש צדק מסויים בטענותיו.

אם מישהו נלחם על משהו, וזה חשוב לו, כנראה שיש צדק מסויים בטענותיו.

תקוף, תגדיר ייעדים

אם זה כבר נתון שמתקיימת מערכה, תמיד עדיף להיות התוקף ולא המותקף. זה נכון לא רק ברמה הטקטית בשטח, זה נכון גם, ואף יותר, ברמה הלאומית - מדינית.

כשיש לאומה מטרה, והיא מתאמצת על מימושה, היא נחושה וחזקה, ובסופו של דבר משיגה את יעדיה, ולו באופן חלקי. הגיבוש הפנימי חזק יותר, ההסברה לעולם בהירה יותר, קיימת תחושה של "צדקת הדרך" שהיא המנוע הפנימי של כל מערכה.

כשאומה שואפת אך לשקט, (ע"ע שלטי החוצות בזמן המערכה בסגנון "מייחלים לשקט ולשובם של החיילים הביתה") היא לא תקבל אפילו שקט.

זה אבסורד. היינו מצפים שהתוקף יוקע והמותקף יקבל גיבוי, לא? כך אנו מתנהלים בבית כאשר יש מריבות בין הילדים, נכון?

אכן כך גם מתנהלת ההסברה הישראלית כבר הרבה שנים. בטווח הקצר ישנן הצלחות, זה נכון, אבל בטווח הרחוק עובדה שאין עוררין עליה היא שההסברה הישראלית נכשלת ובגדול. כאמור, העולם מבין שמי ששואף אלי עימות והישגים מדיניים הוא זה שאיתו עובדים. הוא השחקן החשוב במשחק. הצד השני רוצה שקט? שישלם עבור השקט שהוא כה חפץ בו.

המסקנה היא, שאם כבר נגזר עלינו לחיות בעימות מתמשך, כדאי לנו, ולו מטעמים טקטיים, להיות בעמדת התוקף והיוזם ולא בעמדת הנגרר המתגונן.

להפוך את העימותים מבעיות להזדמנויות

אם נצא מהמונחים הצבאיים ונחשוב במונחים לאומיים, 'להיות יוזם' זה לדבר על יעדים. החלת ריבונות ביו"ש או בעזה, החזרת הר הבית למעמדו כמרכזו הרוחני והלאומי של העם היהודי, סילוק אוכלוסיות תומכות טרור מארצנו, הן רק מספר דוגמאות על קצה המזלג של יעדים לאומיים אפשריים.

אם בכל מקרה נגזר עלינו לחיות מעימות לעימות, עדיף לנו מכל בחינה שהיא, להיות בצד היוזם והשואף אלי הישג, מאשר להיות בצד המותקף שמעוניין רק בסיום כל מערכה כדי לקבל כמה חודשי חסד של שקט עד לזו הבאה אחריה, וחוזר חלילה.

התורה, הנביאים וחז"ל הגדירו היטב את המטרות הלאומיות שלנו, ונדמה שהגיע הזמן להפסיק להתבייש, ולהתחיל לדבר עליהן בקול רם. המשך ההתעסקות ב"איך נעבור טוב יותר את המערכה הבאה", לא יוציא אותנו למרחב אלא יצמצם אותנו יותר ויותר. אפילו את השקט שאנו כה שואפים אליו לא נקבל.

כדי לשנות ראש ולהפוך את העימותים מבעיות להזדמנויות, דרושה כאן הנהגה אחרת, אחרת לגמרי. הנהגה יהודית שמדברת בשם התורה, ומייצגת את השאיפות הלאומיות של העם היהודי.