אשור לא יושיענו

א.

השינויים והתמורות בעולם שהתרחשו לאחרונה בעקבות הבחירות בארה"ב, ללא ספק משפיעות גם על יושבי ארץ הקודש. בפרט, כשאנחנו יודעים שאת כל מה שמתרחש בעולם ה' "הממליך מלכים ולו המלוכה", מסובב בשביל עם ישראל ובשביל קירוב הגאולה.

לעומת זאת האופוריה וצהלות השמחה בימין על ה"ידיד בבית הלבן" חשפו את האמת המרה על ה"עצמאות" של מדינת החסות של ארצות הברית.

מדינה ככל הגויים מבוססת על "כוחי ועוצם ידי" ומנגד על תמיכה והסכמה בין לאומית, על שתי תפיסות מוטעות אלו קורא הנביא "שובה ישראל עד 'ה אלוקיך כי כשלת בעוונך" "אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו", עם ישראל ומדינתו האמתית הוא "עם לבדד ישכון" וייחודו הוא בהיבדלותו משאר העמים, אך גם כשהוא לבדד הוא אינו נשען על כוחו הדמיוני, אלא מכוח המשלח – מי שבחר בעם ישראל וציווה עלינו להקים מדינה- לו דירה.

פסוקים אלו הנקראים בהפטרת שבת שובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, מלמדים על כך שזוהי תמציתה של התשובה הציבורית – השתחררות מרעיונות היסוד שנטעה כאן התנועה הציונית, וחידוש מלכות ישראל שמרכז כוחה ועמידתה הוא מתוך הקשר עם ה' "ישובו יושבי בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן".

הרב כהנא הי"ד חזר שוב ושוב בספרו ובשיחותיו על הכלל החשוב הזה, שהגאולה תלויה בביטחון בה', ובהפסקת כל תלות באומות העולם. עד שקבע כי המפתח לגאולה תלוי במעשי ביטחון תמימים ושלמים, דווקא מעשים המסכנים לכאורה את קיומנו, אך תלויים אך ורק בביטחון בבורא עולם.

בספר שופטים המתאר את התקופה של "לפני מלוך מלך בישראל" מתואר כיצד שוב ושוב חוזר מעגל שבו ה' מוסר את עם ישראל בידי הגויים שדוחקים בהם ומציקים להם, אחר כך ה' מרחם על עם ישראל ומביא עליהם תקופה טובה עד שעם ישראל חוזרים לעשות את הרע בעיני ה' וחוזר חלילה.

התחלה של תקופה חדשה, של הפסקת השעבוד במידה מסויימת יכולה להיות לברכה, אך היא בעיקר ניסיון עבור עם ישראל, ניסיון האמונה בה'.

מקובל שניסיון העושר הוא לעיתים קשה יותר מניסיון העוני, בעיתות צרה ומצוקה קל יותר להאמין בה'. הדבר נכון גם בחיים ציבוריים, בתקופה של לחץ בין לאומי או של ממשלה עוינת קל יותר להיזכר מה אנחנו רוצים ולגייס כוחות נפש למאבק מכיוון שמדובר בשאלה של חיים או מוות.

דווקא בעיתות רווחה, כאשר מתאפשרת בנייה נורמלית ב"התנחלויות", כאשר מסדירים בתים שנבנו ב"תום לב" ואולי אפילו יואילו בטוב ליבם לאפשר לנו ללחוש תפילה בהר הבית, אז יותר קשה לזכור שלא באנו לכאן בשביל שקט ושלווה, שיש לנו ייעוד גדול הרבה יותר, ושדרך המאבק עוד ארוכה.

מצוי מאד שכאשר מתחלפת תקופה, כאשר מתרחשים שינויים היסטוריים בעולם מתעוררת תקווה משיחית אצל יהודים רבים, דורשי רשומות מוצאים רמזים לבוא הקץ וכולם ממהרים לעקוב אחרי החדשות אולי עכשיו... זו תופעה טבעית עבור יהודים המצפים בכל יום לבוא הגואל.

ברור גם שה' מכין כל הזמן את המציאות לבוא הגאולה, הוא משנה עיתים ומחליף את הזמנים הכל כדי לייצר הזדמנויות רבות להיות "מביא גואל לבני בניהם", כל שינוי היסטורי יכול להיות זמן הגאולה אם נאמץ אותו. לאמץ אותו פירושו של דבר לעמוד במבחן האמונה בה' התואם את אותה התקופה.

סביר להניח שגם אנחנו, במעגל היותר קטן של אוהבי הארץ וחולמי מלכות ישראל, נעמוד בניסיון חדש ובצורת מאבק שונה לחלוטין ממה שהיה עד היום. מאבקי המנע והנגד המבוססים על "אכזריותו" של השלטון, או על רפיון ידו מול טרור רצחני, יתחלפו בעמידה מול שלטון ומציאות חיים "נורמלית", אך נעדרת האי-נורמליות החיובית, אמנם לא יהרסו בתים או יחריבו יישובים אבל חזון ארץ ישראל השלמה יתחלף בחשבונות ריאליים ופתרונות ביניים, אמנם לא יקשרו את ידי החיילים בצורה קיצונית, אך נאלץ להתמודד עם מגפת התבוללות ואובדן הזהות היהודית.

לפני תחילת התקופה הזו, זה הזמן לשנות ראש ממאבקי מנע ונגד למאבק נחוש והחלטי לחידוש מלכות ישראל, בצעידה קדימה – בעד, מאבק חיובי ותקיף להגשמת חזון הדורות, ולא להתפתות לתחליפי ביניים.

בזה – אשור, או כל לאום זר לא יוכל להושיע אותנו, המהפכה האמתית יכולה להיות רק בתוכנו, ובה צריך להתמקד היום.

רוצים להילחם. רוצים מסירות נפש. (השלמה מהגירוש בעמונה)

המאבק האחרון על עמונה היה שונה מאד מהמאבקים הקודמים המוכרים לנו. פינוי עמונה ע"ז לא היה דומה לפינוי עמונה ס"ו ולא לגירוש מגוש קטיף בס"ה. בפינוי עמונה ס"ו עמדה על הפרק תוכנית ההתכנסות, החרב הייתה מונפת כמעט על כל היישובים ביהודה ושומרון והחשש מהקמת מדינה פלסטינית בלב הארץ היה מוחשי מאד. בפינוי עמונה ע"ז ללא ספק המצב שונה, גם אם לא נאמין (ואנחנו כמובן לא מאמינים) לדיבורי הגבוהה גבוהה של שרי הממשלה, ניתן להאמין שלא עומדת בפתח גזרת כליה על ההתיישבות ביהודה ושומרון, אפשר אפילו להצטרף לתחזיות של תקופה חדשה בהתיישבות גם בלי להיסחף באופוריה הדמיונית של כלי התקשורת המגזריים.

דווקא לאור עובדות אלו, אשפר לראות במאבק שכן היה בעמונה, ברוממות הרוח כאשר תושבי עמונה דחו את ההסכם בפעם הראשונה, ובזריזות של בני הנער לבוא ולהאבק כנגד פינוי עמונה מיד ברגע שהתברר כיום פקודה חידוש גדול ופריצת דרך.

הציבור שהגיע להאבק בעמונה, יכול היה לפטור את עצמו בכל מיני תירוצים, להיתפס בתקווה של חוק ההסדרה או לתמוך בגיבושו של מתווה שיביא לתמורה שתהיה רווחית עבור ההתיישבות, אבל הוא העדיף את דרך המאבק לכתחילה, מתוך ציפייה שאולי הפעם נוכל להשיב את הכבוד לארץ ישראל.

אפשר היה לראות בנוער שהגיע לעמונה, את הרצון דווקא להילחם, הרצון למסור נפש. שמחה גדולה על ההזדמנות סוף סוף 'לחתור למגע' עם האמת המושתקת כל כך, שביום-יום אין הזדמנות לשים אותה על השולחן.

במאמר "באתי לגני" של הרבי הריי"ץ הוא מפרש את "עצי השיטים" מהם נבנה המשכן כ"שטות דקדושה" משמעותה של שטות דקדושה היא עקשנות על דברים שבקדושה גם כנגד טיעונים הנשמעים הגיוניים ומלומדים, גם כנגד יצר הרע המתעטף באיצטלא של כדאיות וריאליות מצד הקדושה. כנגד כל הטענות הללו התשובה היא "ככה".

כדי לנצח את היצר הרע, את ה"שטות דקליפה", טמטום הלב והשכל של הסטרא אחרא, נדרשת דווקא שטות מצד הקדושה, לא ניתן לנצח בטיעונים הגיוניים , בעזרת חישובים ריאליים ניתן להגיע להישגים נאים, אך לא ניתן לנצח, כדי לנצח צריכים את אותו הכוח – כוח ה"שטות", מה שנראה בעיני העולם כמו שטות.

הרבה שנים סובבים אותנו בטיעונים הגיוניים, בשיקולים ריאליים. משפיעים מבפנים, לפעמים רואים מזה רווחים, ולפעמים פחות. אבל לנצח כך זה בוודאי בלתי אפשרי. שינוי ממשי שאינו רק "הסדרת" המצב בלבד אלא שינוי כיוון ומגמה דורש רוח מהפכנית, אמירות חדשות ובעיקר "שטות דקדושה" כזו שאינה מתפשרת על חצי או על בערך.

גם אל המאבק אל עמונה הצטרפו רק אלו שרוצים לנצח, אלו שלא התפתו בטיעונים הריאליים וההגיוניים של ההסכמים השונים ושלא נשענו על ישועת חוק ההסדרה. המאבק הזה (למרות האכזבה וההססנות) יוכל להיות פתיחה של עידן חדש של תנועה ציבורית לא עוד מאבקי נגד או נסיונות מנע, אלא של פריצת דרך קדימה, מאבק של בעד ארץ ישראל, של חזון עד בניין בית המקדש.