ארדוף אויבי ואשיגם

בס"ד.

לאחר השבוע הראשון שבו עסקנו במצוות יישוב הארץ בשבוע השני של ספירת העומר המוקדש כולו לספירת הגבורה אנחנו עסוקים בשיפור המצב הביטחוני בשאיפה להגיע לכך שתהיה 'יד ישראל תקיפה' על אויבינו.

כמו שראינו בנוגע ליישוב הארץ כך גם בנוגע לתיקון ההיבט הבטחוני ישנה התכללות – השלכות מעשיות של הפגמים השונים מכל התחומים על הרפיסות הביטחונית של הממסד, לכן תיקון הגבורה עובר גם דרך כל הספירות האחרות.

את שיפור המצב הבטחוני נתחיל בחסד שבגבורה – כדי להילחם כמו שצריך באויבי ישראל אנחנו מוכרחים להיות בטוחים בצדקת דרכנו ובזכותנו על הארץ. כאשר חלקים מעם ישראל מלאים בספקות בנוגע לזכותנו על הארץ, המלחמה באוייב מצטיירת ככיבוש והחוסן הלאומי נחלש. לכן כצעד ראשון עוד לפני ההתחמשות הצבאית ובחינת האפשרויות המעשיות על ממשל יהודי להביע ריבונות בלתי מסוייגת על כל חלקי ארצנו. רק כך יתאפשר לאנשי הצבא להילחם בעוז באלו שאינם מכירים בשלטון היהודי בארץ ישראל.

כעת לאחר שאנחנו מצוידים באמונה בצדקת דרכנו, נוכל לצעוד אל הלוז של השבוע הנוכחי הגבורה שבגבורה - ניצחון בקרב אינו תלוי רק בגודל הצבא ובאמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותו. מניסיוננו אנחנו יודעים שגם ארגוני טרור קטנים וחסרי אמצעים הצליחו להגיע לשוויון מול צה"ל הגדול והחזק. הסיבה לכך הוא הפגם בגבורה שבגבורה – שהתיקון שלו הוא פשוט להיות גיבורים. כמו שמלמד ר' נחמן: "עיקר הגבורה היא בלב. כי הגבור אין לו שום פחד, ועיקר הגבורה הוא בלב דהיינו מי שלבו חזק, אינו מתיירא משום דבר ורץ לתוך קשרי המלחמה, ומתגבר על ידי חוזק ואומץ ליבו". גבורה כזו מתגלה רק כאשר נזכור "כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", כאשר נפסזיק להישען על עצמנו ועל כוחנו הדל, אז ניזכר כי אין מעצור לה' להושיע ברב ובמעט.

גם לאחר שהתמלאנו ברוח גבורה צריך להתגבר על המכשולים המשפטיים המוכרים לנו ממערכת המשפט הקושרת את ידי הצבא במלחמה מול האויב. זהו כבר תיקון תפארת שבגבורה – מלחמות ישראל צריכות להישען על מוסר המלחמה היהודי כפי שהוא נקבע במשפט העברי, ולא להצטדק על פי חוקים מעוותים ואנושיים. מלחמה מרוסנת על פי ההלכה הופכת למלחמת מצווה כזו שמעדנת את נפשם של הלוחמים ומשפיעה עליהם רוח קדושה.

המגבלה הנפשית הבאה המוכרת לנו כאשר אנחנו רוצים להילחם באויב הוא החשש 'מה יאמרו הגויים' חשש זה שקשור לפעילות משרד החוץ נובע מהתלות באומות העולם. בפרט עולה טענה זו כאשר עולה הדרישה לעצור את הפיגועים כפי הוראת הרבי מלובביץ' זי"ע שאמר ש"הדרך היחידה למנוע פעילות חבלנית היא באמצעות פעולות תגמול". טוענים אנשים שפעולות תגמול עלולות לגרור פגיעה ביהודים ברחבי הגלות. המענה לזה לפי תיקון הנצח שבחסד הוא עידוד העלייה וחיסול הגלות כחלק משינוי מדיניות החוץ מתלות באומות העולם להפצת התורה וחכמתה אל כל יושבי תבל.

ונגיד שתחסל את ארוגני הטרור ואז מה? הערבים הרי לא הולכים ללכת מכאן לשום מקום... מכירים את הטענה הזו? בשמה אנשים הוזים שלום דמיוני ומסכנים את חיי כולנו.

אז מה התשובה? – תיקון ההוד שבגבורההוא לענות ש.. הם כן הולכים ללכת מכאן... גם אם צריך קצת אורך רוח, פיתרון שלם תלוי בעידוד ההגירה על בסיס שלוש האיגרות ששלח יהושוע בן נון.

האיום הבטחוני הוא הסימפטום של האיום הקיומי – סכנת ההתבוללות, עד כדי כך שהתורה מזהירה שאילו לא תתקיים מצוות הורשת הארץ אז יהפכו יושבי הארץ "לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידכם", כשהמטרה היא למנוע את ההשפעה השלילית הרוחנית על עם ישראל. ממילא כל התעסקות בהיבט הביטחוני ללא תשומת לב לקיום המצווה "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" תוליד פתרונות חלקיים שלא יועילו לאורך זמן.

היסוד הוא עולם הערכים והרוח שתיקונו תלוי באיחוד התורה והמדע. גם בנוגע למצב הבטחוני ידוע לכל שהאווירה באוניברסיטאות ואצל 'אנשי הרוח' המוכרת כ'שמאלנית' רואה בגבורה ובערכים המסתעפים כנקמה וההבדלה בין ישראל לעמים - ערכים שליליים ולא מוסריים. שיבוש זה המתגלגל אלינו דרך התקשורת הוא אולי הפוגע ביותר, והגורם המרכזי לאובדן רוח הלחימה ובחולשה שלנו מול אויבי ישראל. תיקון היסוד שבגבורההוא תקון מערכות החינוך ועולם הרוח. עלינו ללמוד וללמד על חשיבות הגבורה בשעת הצורך ובשבח הנקמה 'במילתא' כפי שאומרים חז"ל, תיקון זה מתחיל דווקא אצל אנשי הרוח המעצבים את עולם הערכים הלאומי 'ישמח צדיק כי חזה נקם וכו'.

ולסיום השבוע מלכות שבגבורה – לפני היציאה למלחמה עומד כהן משוח מלחמה ומכין את הצבא בהכנה רוחנית לקראת היציאה לקרב. "האיש הירא ורך הלבב – ישוב וילך לביתו", הבמלחמה ישנם סכנות רבות. מצד אחד המלחמה עלולה להשחית את הנפש ולעורר יצרים שלילייים ומצד שני עלולים ליפול בתפיסה המוטעית ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". מבית המקדש בא הכהן המלמד אותנו שאת כוחנו להילחם באוייב אנחנו מקבלים רק בסיייעתא דשמיא וללא כל השענות על כוחנו הפרטי. כמו שאמר שלמה בתפילתו "כי-יצא עמך למלחמה על-אויבו בדרך אשר תשלחם. והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך. ושמעת השמים את-תפלתם ואת-תחנתם ועשית משפטם".

לבסוף תגיע ההמתקה - עם בניין המקדש יתגשם החזון של 'ונהרו אליו כל הגויים' לאורו של המקדש יתבטלו וייכנעו כל אויבי ישראל אז נוכל לקיים את הנבואה של "וכתתו חרבותם לאיתים".