יום שני כ”ה אב, פרק ב' הלכות שְׁבוּעוֹת
אופן השבועה ולשונה
אחד הנשבע אחת מארבע מיני שבועות מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן -חייב, שכל העונה אמן אחר שבועה, כמוציא שבועה מפיו. ואחד העונה אמן, או האומר דבר שעניינו כעניין אמן חייב.
הנשבע לוקה רק אם גמר בליבו והוציא בפיו שם ה’ בלשון שמשמעותו שבועה באותו מקום, בין מפי עצמו או שאחרים השביעוהו.
המתפיס שבועה:
שמע חברו נשבע, ואמר ‘אני כמותך’ -הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חברו, -דינו שחייב לקיים שבועתו אך פטור מקרבן או מלקות.
מי שנתכוון לשבועה, וגמר בליבו שלא יאכל היום או שלא ישתה, ושדבר זה אסור עליו בשבועה, ולא הוציא בשפתיו -הרי זה מותר, שנאמר “לבטא בשפתיים” אין הנשבע חייב,עד שיוציא עניין שבועה בשפתיו.
- התולה שבועה באחרים -דעתם קובעת.
- הנשבע תוך כדי דיבור -יכול לומר שמתחרט.
