על מחצית השקל והלכות פורים

מחצית השקל להגנה על ישראל ועל מקום המקדש

זכו ישראל וקדמו שקליהם לשקליו

הגמרא אומרת: "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁעָתִיד הָמָן הָרָשָׁע לִשְׁקֹל שְׁקָלִים עַל יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִקְדִּים שִׁקְלֵיהֶם לְשִׁקְלֵי הָמָן. וְהַיְינוּ דִתְנָן, בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם". בזכות מחצית השקל שנתנו ישראל באותה שנה מא' באדר, ניצלו מהשקלים שנתן המן. ואע"פ שבימיהם השקלים היו רק "זכר למחצית השקל", שלא היה המקדש קיים, עם זאת כוח השקלים גדול לדחות את עצת שונאי ישראל. גם בימינו אנו מקדימים לתת מחצית השקל לפני פורים, לדחות את קליפת המן שקיימת ומתעוררת בכל י"ג באדר. וערכה השנה כ-25 שקלים.

מחצית השקל להסרת הקליפות מהר הבית

מחצית שקל זו מועילה להסיר גם כל הכוחות הרעים שמנסים להיאחז במקום המקדש. בספר שמואל ובספר דברי הימים מתוארת המגפה שהייתה בימי דוד המלך, שנספו בה 70,000 איש. דוד רואה את המלאך המשחית "עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים א, כא). הוא מבין שבמקום שבו נאחז המלאך הרע – שם שורש החיים, ועל כן קונה דוד את מקום המקדש בשם כלל ישראל.

דוד המלך אוסף 50 שקלי זהב מכל שבט בישראל, ובכסף הזה קונה מארונה היבוסי את מקום המקדש. "'וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקַל שֵׁשׁ מֵאוֹת'. הָא כֵיצַד? גָּבָה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים זָהָב, שֶׁהֵם שֵׁשׁ מֵאוֹת. רַבִּי אוֹמֵר, מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי בֶן דּוּסְתַּאי, בָּקָר, וְעֵצִים, מְקוֹם מִזְבֵּחַ - בַּחֲמִשִּׁים שְׁקָלִים, וְכָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ - בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת" (זבחים קטז ע"ב). מכאן נבין שהשקלים הללו מועילים גם להצלת מקום המקדש מכל הקליפות שמנסות להיאחז בו.

מחצית השקל לכפר על נפשותיכם

בתרומה המקורית, שנאספה על-ידי משה לצורך המשכן, נתנו רק הגברים מבן 20 שנה ומעלה. כך פוסק הרמ"א: "ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה". והרמב"ם בפירוש המשניות פוסק שכבר מגיל 13 חייב לתת מחצית השקל. וכך גם פוסק המשנה ברורה "המנהג הוא ליתן אפילו בעד בניו הקטנים, ואשה מעוברת בעד ולדה" (ועיין לכה"ח שם ס"ק כ"ז וכן למג"א). וכתב הכה"ח (שם ס"ק כד) כי אע"פ שלפי הרמב"ם פטורים נשים וילדים, הם נותנים כי כתוב בו "לכפר על נפשותיכם".

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב

הרמב"ם (הלכות שקלים פרק א) כותב: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר (שמות ל') 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' וכו', ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת". ובימינו זה רק "זכר למחצית השקל" ולכן אם אין למשפחה הסכום הזה, נוהגים כמנהג שהביא הרמ"א, "מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן". דהיינו חצי שקל של ממש ולא 25 שקלים.

וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת

ואת המביאים להקפאת הבנייה בירושלים תלו על עץ

במגילת אסתר יש חכמה גדולה של הנהגת מלכות, חלק ממנה רמוז בגמרא: "אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ועשרת צריך לממרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא כולהו בהדי הדדי נפקו נשמתייהו" (מגילה טז ע"ב). הקורא את המגילה צריך לומר את כל שמות עשרת בני המן בנשימה אחת שכולם מתו בבת אחת, וכך נפסק להלכה (שו"ע תרצ טו).

מרש"י מובן שהמן שילב את בניו בתפקידים בכירים בחצר המלוכה. מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה רגיל להזכיר את דברי רש"י, שאומר כי העשרה האלו היו פקידים בכירים בחצר המלוכה ודיברו סרה על בניין ירושלים ועל בית המקדש, ודבריהם הביאו להקפאת הבנייה בימי כורש ואחשוורוש. לכן ביקשה אסתר לתלות אותם ביום י"ד באדר, אחרי שכבר מתו בי"ג באדר, למען יראו פקידי המלכות הנשארים בשושן את הללו תלויים גבוה וייראו. הם יבינו שמסוכן להתעסק עם הקפאת הבנייה בירושלים. וכך תוכל אסתר לממש את המדיניות שלה בעניין בניין ארץ ישראל.

החלפת המנהיגות הבכי-רע

הוסיף הרמ"א: "ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחלת חמש מאות איש ואת פרשנדתא כו' עד עשרת" (סימן תרצ טו). והסביר המהרי"ל: "משום דעשרת בני המן היו שרי חמשים על אותן חמש מאות איש". לפי המהרי"ל 500 איש תושבי שושן הבירה שנהרגו היו פקידים של עשרת בני המן. אסתר מבינה כי היא לא תוכל לשלוט אם 500 האנשים הללו ימשיכו בתפקידם, שכן הם יחבלו בכל פקודה שהיא תוציא על בניין ירושלים, ועל כן היא חייבת להיפטר מהם. אלא שהיא לא יכולה להסתפק בפיטורים שלהם, שלא ימררו לה את החיים מבחוץ, ועל כן היא מצווה להרוג אותם.

למחרת מבקשת אסתר מאחשוורוש להרוג מחר עוד 300 איש בעיר הבירה. אחשוורוש שואל מדוע חשובים ה-300 הללו, אחרי הריגת 75,000 איש, אבל אסתר מתעקשת עליהם, ובצדק. אלה הבכירים ביותר שהצליחו להתחמק ביום הראשון. היא מבינה כי אם היא לא תחליף את הפקידות הבכירה, היא לא תוכל לשלוט ולבצע את המדיניות שלה. בזכות ההבנה הזאת אנו חוגגים גם את יום ט"ו באדר, יום מנוחה מי"ד, כנגד הנהגת המלכות של אסתר.

אסתר – סוף כל הניסים

הגמרא (יומא כט ע"א) דורשת על הפסוק שנאמר באסתר "לַמְנַצֵּחַעַל אַיֶּלֶתהַשַּׁחַר": "אמר רב אסי למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים". ולכאורה סוף הלילה הוא דבר טוב, ואילו סוף הניסים נשמע כדבר גרוע. ותירץ רבי יהונתן איבשיץ כי באמת סוף הניסים הגלויים הוא דבר טוב מאוד. שכל מגילת אסתר מתנהלת בלי ניסים שמעבר לגדר הטבע, ואעפ"כ אנו אומרים בפורים בכל תפילה "על הניסים". שניסים שבתוך הטבע גם נקראים ניסים, ועליהם אנו מודים. ולדעת הגמרא הם ניסים יותר גדולים, ולכן הגמרא ממשילה את המציאות עד ימי אסתר המלכה ללילה.

המחשבה שרק נס על-טבעי הוא נס, היא חושך רוחני שלא מאפשר לאדם לראות את הניסים שבכל יום. בימי אסתר הייתה ליהודים אורה והם הבינו שנס שבטבע הוא נס והודו לה' עליו. לעומת זאת, בני ישראל שיצאו ממצרים במ"ט שערי טומאה לא הבינו כי הניסים שבטבע נחשבים ניסים, ועל כן הם היו שרויים בחושך. בדור שלהם לא הייתה ברירה ואלוקים נצרך לעשות להם ניסים מעל הטבע, ניסים שנעשים רק למי שנמצא בחושך גדול. כך היה עם ישראל בימי אחאב, שעבדו את הבעל ולא הייתה ברירה אלה להוריד להם אש מהשמים.

מגילת אסתר לעולם לא תתבטל

צריך להתאמץ בשביל לראות את הניסים שבטבע, אבל כשרואים אותם הם לא מפסיקים לעולם. עליהם אנו מודים ואומרים ב"נשמת כל חי" ובברכת "מודים": "וְעַלנִסֵיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָנוּ". הניסים הללו מיוחדים ביותר, הם לא יתבטלו לעולם. לכן כותב הרמב"ם: "ספרי הנביאים וכל הכתובים, עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינן בטילין, לעולם".

וְכָל הַבְּעָלִים יִתְּנוּ יְקָר לִנְשֵיהֶם

האדרת נשים

מרן הרב אליהו זצוק"ל סיפר כי פעם היה בכנס של שופטים ואנשי אקדמיה, שנאמו והתהדרו ביחס החיובי שהם נותנים לאישה. כולם הפליגו במילים להסביר כמה מסוכנת "הדרת הנשים" שנהוגה אצל הדתיים והרבנים והתורה וכו'. הרב שמע את דבריהם וחייך.

כשהגיע תורו של מרן הרב לדבר, הוא אמר כי ההלכה אומרת ש"חייב אדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו". וכבוד זה צריך להיות במעשים ולא רק בדיבורים. אי-אפשר לדבר על כבוד האישה ולבגוד בה. אי-אפשר לדבר על כבוד האישה ולעזוב אותה למען המזכירה. אי-אפשר לדבר על כבודה של האישה וללטוש עיניים לנשים אחרות. סיפר מרן הרב זצוק"ל כי בכל מילה שלו הוא כיוון לקבוצה של אנשים שהיו באולם, ובכל משפט שכזה חלק מהאנשים שדיברו לפניו גבוהה גבוהה הורידו את ראשם בבושה. בסופה של ההרצאה היו כל הנוכחים עם ראשים מורדים, והרב סיים את הרצאתו ויצא.

המורה לכבוד האישה - אחשוורוש

ומנין למדו אותם אנשים לכבד את הנשים שלהם רק במילים? מאחשוורוש. בתחילה הוא אומר כי הוא רוצה להראות לכל שרי העולם את היופי וההדר של אשתו ושתי המלכה: "לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת: לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא". מה יותר מכובד מזה?

מי שהבינה היטב שזה לא כבוד, אלא תאווה גסה שסופה ביזיון, הייתה האישה שמכירה אותו יותר מכל. אשתו. היא מיאנה לקבל את הכבוד המפוקפק הזה. ובאמת סופו הוכיח על תחילתו שכאשר היא לא משתפת פעולה עם השיגיונות שלו, הוא כועס בלי גבול. "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו". אחר כך הוא הופך את הזלזול שלו לחוק עולמי.

מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם – הַלְלוּיָהּ

לחזירתה – כדת

חכמינו במדרש חשפו את המוסר הכפול של אחשוורוש גם בנושא המשפט. מצד אחד הוא מתהדר בחוק ומשפט שווה לכולם וכו'. אבל באמת המוסר שלו הוא מוסר כפול. כך דרשו חכמינו "אמר רבי יצחק לחזירתה – כדת. ולאומה קדושה - שלא כדת, אלא באכזריות" (מדרש רבה אסתר פרשה ד פסקה ה). כשמדובר בוושתי, אחשוורוש מושיב חכמים לדון מה החוק במלכה ושתי שסירבה לבא: "'כדת מה לעשות במלכה ושתי".

ולאומה קדושה - שלא כדת

אבל כשבא המן לטבוח את כל היהודים ולגזול את כל רכושם, לא צריך שום חוק. הוא מעביר את טבעתו ברגע אחד להמן, ולא שואל ולא מפקפק כלל. ולא עוד, אלא כשבאה אסתר לבטל את החוק של המן הוא אומר לה כי אי-אפשר. חוק זה חוק. "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". היא צריכה לבקש כמה פעמים ולהתחנן וליפול על ברכיה: "וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר, וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו; וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן-לוֹ, לְהַעֲבִיר אֶת-רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי, וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ, אֲשֶׁר חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים". אחרי כל התחינות שלה הוא מסכים שהיהודים יתגוננו, זהו. לא לבטל חלילה את חוקי הרצח של המן. על זה אמרו חכמים "הוא אחשורוש – הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו" (כל מי שמקשר את דברי התורה הללו למציאות ימינו, עושה זאת על אחריותו).

מהלכות קריאת מגילה

אם לא כתובה מילה – יצא. אם לא קרא מילה – לא יצא

בהלכות מגילה כתוב כי אם במגילה מילה אחת מחוקה או מטושטשת, צריך לתקנה. אבל המגילה לא פסולה. אמנם אם לא קרא מילה אחת – לא יצא ידי חובה. "ובתשובת הרשב"א סימן תס"ז מבואר דאפילו אם חיסר תיבה אחת הקורא או השומע אם לא שמע אפילו תיבה אחת - לא יצא". לכן צריך להיזהר מאוד לא לשמוע כשהוא מתנמנם, כי השומע מתנמנם – לא יצא, שלא יכול להיות שלא הפסיד מילה אחת, וכל מי שלא שמע מילה אחת – לא יצא.

אם דילג – לתקן מיד

ואם הקורא דילג על מילה אחת, צריך לתקן מיד ולהמשיך מאותה מילה, ולא לומר אותה אחר כך, שזה נקרא לקרוא מגילה "למפרע". לכן צריך לחזור ולומר את המילה החסרה ולהמשיך משם כסדר (שו"ע תרצ ו). וכן השומע שלא שמע מילה אחת או פסוק אחד, לא יכול לחזור עליו אחר כך, אלא יקרא אותו במגילה שבידו בשקט וימשיך ממנו במגילה במהירות עד שיגיע למקום שנמצא בו שליח הציבור וימשיך להקשיב לו.

ישלים את המילה אפילו במגילה מודפסת

ואפילו המגילה שבידו מודפסת – מותר להשלים מילה או שתיים, כיוון שזה נחשב כקורא על-פה. ומי שקרא על-פה מספר מילים שאינן עניין שלם – יצא (שו"ע תרצ ה). ומה נקרא עניין שלם שאסור לקרוא על-פה? שמות כל עשרת בני המן. שאם אדם לא שמע אותם משליח הציבור, לא יכול לקרוא אותם ממגילה מודפסת שבידו, אלא ממגילה על קלף.

טעות שלא משנה משמעות

בשו"ע (תרצ) "אין מדקדקין בטעיותיה; ויש אומרים דווקא בטעות שהלשון והענין אחד, כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבו קמי דרב, חד קרי 'יהודים' וחד קרי 'יהודיים' ולא אהדר חד מינייהו; אבל טעות אחר; לא". אבל אם קרא "ומרדכי ישב בשער המלך" וכתוב "יושב" – זו טעות עם משמעות שצריך לתקן. וכן אם טעה בין "והמן נופל" או "והמן נפל".

קריאה בלי טעמים

מי שלא יודע טעמים – יכול לקוראה (ברכי יוסף אות א'). ולא יקרא כך אלא אם אין קורא אחר שיודע. אבל אם יש מי שיודע טעמים – היודע יקרא. ו"צריך לחזור אחר מי שיודע לקרות המלות כמשפט הניקוד" (תרצ כהח ס"ק ל).

שלא יהיה מקריא לש"ץ

יכול מישהו לסמן לחזן ביד את הטעמים, אבל לא לקרוא ביחד אתו, כדי שלא ישמעו האנשים מהמסייע שהמגילה שבידו היא בדרך כלל לא כשרה (שו"ע סימן תרצ ד). ואם אין ברירה - יקרא לחזן בלחש גמור, שלא יהיה נשמע רק לאזני הקורא (כה"ח תרצ לא).

שליח הציבור עומד, הקהל יושב

בשו"ע (סימן תרצ א) "קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב; אבל לא יקרא בצבור, יושב, לכתחלה מפני כבוד הצבור". וכתב המגן אברהם (א) "והברכה תהיה בעמידה". וכתב בעל הבן איש חי כי גם השומעים יעמדו בעת הברכה. שהרי שומע כעונה (תצוה אות ד'). "אמנם הכנה"ג כתב שמנהגם שהמברך שהוא השליח ציבור מברך וקורא את המגילה הכול בעמידה, אבל הקהל לא נהגו לעמוד אפילו בשעת הברכה. וכן הוא מנהג בית אל יכב"ץ שאין עומדין הקהל אפילו בשעת הברכה". ומי שקורא לאשתו או לעצמו ביחידות לא צריך לעמוד לא בקריאה ולא בברכה (כה"ח תרצ ס"ק ג).

לדרוש את המגילה - מותר

המשנה במסכת מגילה (יז.) אומרת: "היה כותבה, דורשה ומגיהה אם כיון לבו - יצא ואם לאו - לא יצא". ופירוש "דורשה" הוא שמשמיע דרשה לרבים כהסבר על המגילה בין פרק לפרק או בין פסוק לפסוק, ואע"פ שאסור לשוחח תוך כדי הקריאה שלה (שו"ע תרצב ב). כאן התירו כי דורש בעניינה של המגילה להסבירה לציבור.

כך כתב הרא"ש: "אע"פ שמפסיק בקריאתה - מכל מקום יצא [בדיעבד] אי נמי כיון שאינו דורש אלא בעניינו של מגילה - אין זה חשוב הפסק". ולפי הלשון השני משמע שאפילו לכתחילה. וממשיך "והכי איתא בירושלמי (שם סוף ה"ב) 'ודורשה' - ובלבד שלא יפליגו דעתם לעניינים אחרים".

ובשו"ע (תרצ יג) פסק להלכה, "אם היה דורשה, שקורא פסוק במגילה שלימה ודורשו, אם כיון לבו לצאת ידי חובה - יצא; ולא יפסיק בה בענינים אחרים, כשדורשה, שאסור להפסיק בה בענינים אחרים". ולא נהגו כן היום, ואולי מחשש שמא כשדורשה יפליג הדרשן לנושאים שאינם מעניין המגילה. ויש מקומות שנוהגים כן – וצריכים להיזהר שלא להפליג לנושאים אחרים בעת הדרשה.

עמוד בסופה

כתוב בשו"ע כי מגילת אסתר הייתה צריכה להיות כתובה על קלף עם שרטוט כמו ספר תורה. אמנם המגילה לא כספר תורה בכל העניינים (שו"ע אורח חיים - סימן תרצא). אחת ההלכות של ספר תורה היא שיהיו לו שני עמודים שעליו הוא נגלל לשני הכיוונים, דבר שלא שייך במגילה שנגללת לצד אחד בלבד. ולכן כתוב בשו"ע "וצריכה עמוד בסופה וחלק בראשה כדי להקיפה בו". דהיינו, עמוד שתפור לקלף בסוף המגילה. ומלבד העמוד צריך גם עמוד חלק בסופה כדי לגלול בו את העמוד (בית יוסף תרסג). וכן הוא על-פי קבלת האר"י ז"ל בספר "פרי עץ חיים" (כה"ח בספרו קול יעקב תרצא ס"ק כ ע"פ שער ר"ח חנוכה ופורים פרק ו).

והאשכנזים לא נהגו לשים עמוד בסופה של המגילה, שכן כתב רמ"א: "גם נהגו שלא לעשות לה עמוד כלל בסופה", ולכאורה צריכים ספרדים להשתדל לשמוע ממגילה שיש בה עמוד. ובמקומות שמתפללים גם ספרדים וגם אשכנזים – יקראו ממגילה שיש בה עמוד בסופה, להוציא את כולם ידי חובה. אמנם אם יש למגילה קופסא שנמצאת בו, הרי היא כמו עמוד. אבל אם אין עמוד כלל – הרי היא כשרה רק בדיעבד.

חלק בראשה

צריך שיהיה קלף חלק בתחילה לפני "ויהי בימי אחשורוש". וכמה קלף חלק צריך להיות בתחילת המגילה? בגמרא משמע שהחלק צריך להיות כדי היקף. שיכול להקיף בו את המגילה המודפסת (בית יוסף תרצא). ויש אומרים שצריך רווח של קלף חלק לפני האותיות בגודל תשע אותיות, ויש אומרים שהחלק יהיה כפליים מהכתב (כף החיים תרצא כא).

ארור המן, ארורים בניו

הגמרא בתלמוד ירושלמי (מגילה כז ע"א) מביאה את דברי רב שאמר: "רב אמר צריך לאמר: ארור המן ארורים בניו. אמר רב פנחס: צריך לומר 'חרבונה זכור לטוב'. רבי ברכיה רבי ירמיה ר' חייה בשם ר' יוחנן ר' יונתן כד דהוה מטי להאי פסוקא 'אשר הגלה נבוכדנצר' הוה אמר נבוכד נצר שחיק עצמות". כשרבי יוחנן היה מגיע למילה נבוכדנצר במגילה היה אומר "שחיק עצמות".

וצריך לומר שהיה אומר את המילים הללו כחלק מקריאת המגילה, כמו מי שהיה דורש את המגילה תוך כדי קריאה. אבל לא כשהיה שומע מגילה מאחרים, שאם יאמר תוך כדי שמיעה הוא עלול לאבד את המילים האחרות שאומר שליח הציבור. ויש טעם בזה לעורר את איבתו ולא להסביר אותו ולהבין אותו באיזה שהיא דרך.

אָרוּר הָמָן בָּרוּךְ מָרְדְּכַי

פעם שאלו את מרן הרב אליהו זצוק"ל מה הדין באדם שנמצא ביום י"ד בירושלים וביום ט"ו בעיר שלא מוקפת חומה, ואמר להם שהוא לא חייב לקרוא מגילה ולעשות מצוות פורים. המשיכו לשאול ואמרו שיש פרופסור אחד שנראה כמו שומר מצוות, והוא משתדל לא לחגוג את פורים כיוון שהיהודים הרגו בו 75,000 אויבים ותלו את המן ובניו על העץ, ולדעתו זו שמחה ברברית. על כן הוא נמצא בי"ד בירושלים שאין בה פורים, וביום ט"ו הוא נמצא בתל-אביב. אמר להם הרב: הוא חייב לקרוא מגילה ולא נפטר בכך.

המשיכו ושאלו את הרב, מדוע הראשון לא חייב בחובת פורים, ואילו הפרופסור הזה חייב בחובת הפורים. והשיב להם הרב: הראשון רצה לקיים את פורים ולא היה במקום חיוב. לכן פטור. אבל הפרופסור המתחכם הזה רוצה להראות את עצמו צדיק יותר מאלוקים, ורוצה לעבור על דברי מרדכי ואסתר ודברי חכמים שתיקנו לשמוח על מפלת המן. אדם זה כנראה לא הבין מה שכתוב בתורה, שיש טוב ויש רע. "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים פרק ל טו). וזה הפך מחבריו שאומרים: "כל אחד והאמת שלו" (עד שזה מגיע אליהם). על כן חייב אותו אדם לעשות דברי חז"ל, אולי יתעורר ויבין כי באמת ארורים הרשעים ובאמת ברוכים כל ישראל.

ויהי רצון שיתקיים בנו: "אָרוּר הָמָן בָּרוּךְ מָרְדְּכַי. אֲרוּרָה זֶרֶשׁ. בְּרוּכָה אֶסְתֵּר. אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים. בְּרוּכִים כָּל יִשְֹרָאֵל. וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטוֹב".