מהלכות ההדלקה במוצאי-שבת
הרבה שואלים אם מותר לעלות למירון בל"ג בעומר שחל במוצאי-שבת, כיוון שיש חשש שהעלייה שלהם תגרום חילול שבת של השוטרים והחיילים, שחלקם מגיעים לפני שבת וחלקם מגיעים בשבת עצמה. מטרת השיעור הזה היא להבהיר שלא זו בלבד שהשוטרים והחיילים הללו לא מחללים שבת בכך שהם מגנים על מאות אלפי המתפללים שמגיעים למירון במוצאי-שבת וביום ראשון, אלא להפך, הם עושים בזה מצווה גדולה.
לעומת החיילים והשוטרים, חובה להבהיר שאין שום היתר לנהג אוטובוס לצאת מביתו בשבת כדי להסיע אנשים למירון מיד בצאת השבת. כן היה אומר מרן הרב זצוק"ל, שאסור לשום אדם לעלות על אוטובוס שיוצא מירושלים או מבני-ברק וכדומה למירון מיד בצאת השבת, כי כל אוטובוס שנמצא מוכן בצאת שבת הוכן בשבת והנהג יצא מביתו בשבת. והעולה על אוטובוס כזה גורם בעקיפין לנהג לחלל שבת.
מהסיבה הזאת, אלה שרוצים לנסוע במוצאי-שבת למירון יאחרו את שעת יציאתם לפחות בשעתיים אחרי צאת שבת. כמו כן חובה לאחר את זמן ההדלקה במירון לשעה שבה יכולים להגיע האוטובוסים שיוצאים באופן שאין בהכנתם שום חילול שבת. וברוך ה' שיש הרבה הדלקות במירון, כמעט בכל שעה, כך שאפשר לזכות בהדלקה גם אם יוצאים בהידור רב שלוש שעות אחרי צאת השבת.
מדינת ישראל מוגדרת על-ידי אנשי הביטחון כ"וילה בג'ונגל" של פראי אדם, שחלק מהם עורפים ראשים של אנשים מבני עמם בגאווה. מצד האמת, עם ישראל חי בנס גמור מצד רצונם העז של פראי האדם האלה לשפוך דם יהודים, כמו שעשו בכל הדורות. וברוך ה' שמקיים בנו "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" (ויקרא פרק כו ז). ואולם אנחנו לא פטורים מלרדוף אחריהם, כי אין סומכים על הנס.
כך נפסק בשו"ע (אורח חיים סימן שכט סעיף ו) כי נוכרים שצרים על יישובים של יהודים וכוונתם להרוג, יוצאים להילחם בהם "ומחללין עליהם את השבת". ואם מדובר "בעיר הסמוכה לסְפר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת".
הוסיף הרמ"א בשם האור זרוע: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא". אומר הרמ"א: אל תחכה שייכנסו מחבלים למקום הומה אדם ואחר כך תתחיל לרדוף אחריהם בתוך כל מאות אלפי האנשים. אל תגיב לפעולה שלהם כשידך על התחתונה, אלא תקדים ותמנע את כניסתם על-ידי שמירה וביקורת בדרכים. "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ – וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". תקדים ותפיל עליהם אימתה ופחד בנוכחות גדולה של שוטרים וחיילים, ובכך תמנע הרוגים ופצועים בדם ובנפש.
ידוע הכלל בחילול שבת, שלא לוקחים סיכון ולא הולכים אחרי הרוב: "אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. אפילו היו תשעה נכרים וישראל אחד בחצר, ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת – מפקחין". ומפנים את המפולת בשבת. ואפילו אין ודאות שיש מישהו חי תחת המפולת והכול ספק. "ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, אפילו אם תמצי לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל, מפקחין עליו אף על פי שיש בו כמה ספיקות" (שולחן ערוך שכט ב-ג).
אמנם אין מחללים שבת כשמדובר בדבר שאינו שכיח כלל. כך נפסק בשו"ע שם (שכט ס"ע ב) ומקורו בתוספות (פסחים מו ע"ב), שכתב כי אם נרבה בחששות ובספקות שלא שכיחים, אנחנו עלולים להביא למצב של ביטול כל מלאכות שבת. ולכן אסור לאדם לבשל בשבת אע"פ שיכול להיות שיבוא חולה שיש בו סכנה ותהיה לו אפשרות להאכילו. לכן גם אסור לנסוע בשבת שמא הנהג ימצא מישהו שצריך עזרה בכביש. כי אין מקדמים את הרעה אלא בדבר שכיח. אבל בדבר שלא שכיח כלל, אין מחללים שבת.
במציאות של היום כולנו מבינים שמחבלים הם סיכון שכיח, ועל כן השאלות שצריך להחליט בהן הן כמה שוטרים וחיילים להביא, באיזו שעה ובאיזו תדירות להחליף אותם וכד'. כל השאלות הללו הם פיקוח נפש של רבים, ועל-פי ההלכה בשאלות אלה מקבלים את דעת אנשי הביטחון, כשם שבשאלות של פיקוח נפש של יחיד מקבלים את דעת הרופאים, למרות שבעיני הדיוטות לא נראה כי יש כאן סיכון. "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אף על פי שהוא על הבשר מבחוץ, מחללין עליו את השבת" (שו"ע שכח י).
בכל השאלות הללו חייבים מקבלי ההחלטות לחשוב גם על ההווה וגם על העתיד. כך מובא במשנה במסכת ראש השנה (א, ו) בהלכות קידוש החודש על עדים שבאו בשבת להעיד כי ראו את מולד הלבנה, ולא היו צריכים אותם כי לפניהם היו עדים אחרים. "מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג, וְעִכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא בְּלוֹד. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים, נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא".
אמר רבן גמליאל הנשיא לרבי עקיבא: במעשה הזה אתה מכשיל אותם ואותנו וגורם לחלק מהם לא לבוא פעם אחרת להעיד. כי בפעם הבאה שהם יראו את המולד, בוודאי חלק מהם יאמר לעצמו כי אין צורך בעדותם ולא יבואו להעיד. וכך עלול עם ישראל להיפגע מההחלטה שלך ולא לקדש את החודש במועדו. רבי עקיבא חשב כי אם אתה חושש על העתיד, אין לדבר סוף. לדעתו הסיכון שאנשים לא יבואו בפעם אחרת הוא לא סיכון סביר.
ובאמת זו שאלה גדולה שכל פוסקי הדור דנים בה. באילו מקרים צריך להתיר לרופאים ולאחיות לנסוע ברכבם בשבת למשמרת בבית-חולים או שייסעו על-ידי גוי? האם להתיר להם לחזור לביתם אחרי המשמרת, כשלפעמים הם גרים במרחק של שעה נסיעה מבית-החולים ולפעמים בישוב אחר? כן השאלה על צוותי מכבי-אש, הצלה, מגן דוד וכד' – האם מותר להם לחזור לביתם בשבת אחרי שיצאו להציל? שהרי בחזרה זו הם לא מצילים נפש.
ההלכה אומרת: "כל היוצאים להציל - חוזרים בכלי זיינם למקומם" (שכט סעיף ט). ובלבד שיש חשש, גם אם אין סכנה (שו"ע תז). ושמעתי פעם מהפוסק של ארגון "הצלה" בני-ברק, כי הוא מתיר לחרדים שנוסעים ברכבי "הצלה" לחזור לביתם בשבת, שאם לא כן, חלקם עלול להתמהמה ביציאה מתוך ידיעה כי הם יצטרכו לעזוב את בני ביתם לכל השבת אם לא יחזרו, ו"אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא י"ח) 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - ולא שימות בהם" (רמב"ם שבת ב).
וכבר ראיתי כמה וכמה פעמים את מו"ר אבא זצ"ל וחכמי ישראל אחרים דנים בכובד ראש על כל מקרה ומקרה, אם להתיר לנסוע; האם על-ידי יהודי או על-ידי גוי והאם להתיר להם לחזור או לא. והכול כדי להציל נפשות ולא להפוך את השבת לחול, ח"ו.
הגמרא (יומא פד ע"ב) אומרת כי כשמצילים אדם בשבת, בין ממחלה ובין מאויבים, לא מביאים חיילים דרוזים או נוכרים אחרים שיעשו את המלאכה. "ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי כותיים אלא על ידי גדולי ישראל". את המילים "גדולי ישראל" מפרש הרמב"ם "גדולי ישראל וחכמיהם" (פירוש המשניות שבת פרק יח משנה ה. הלכות שבת פרק ב). ה"שולחן ערוך" מפרש "ישראלים גדולים ובני דעת". המשנה ברורה (שכח ס"ק לד) פוסק כמו הרמב"ם וכותב: "וכשיש שם במעמד זה חכמים - מצוה לכתחלה לעשות חלול זה על ידיהם".
כל זה נועד להדגיש שהתורה ניתנה להציל חיים, ולא לפגוע בהם. להביא טוב, ולא להביא מחלוקת וקלקול, כמו שאומרים הצדוקים. "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ') 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'" (רמב"ם הלכות שבת ב').
כך כתב גם ה"שולחן ערוך": "כל פיקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח" (שכט סעיף א'). על כן חייל לא צריך לעשות תשובה על נסיעה שנסע בשבת לצורך שמירה והצלה, "שלא יהיה ליבו נוקפו ופורש" (עיין יו"ד קפד). כי הוא עושה מצווה בהגנה זו שהוא מגן על אלפי רבבות ישראל מיד צרים שצרים עלינו לכלותינו. ואם יחזור על כך בתשובה – בפעם אחרת ינקפו לבו ולא ייסע. ועל כן אם הוא רוצה להדר – יבוא למירון לפני השבת, אבל לא יימנע מלבוא.
עד כמה חשובה מצווה זו של הצלה ניתן ללמוד מהמשנה במסכת פסחים (ג, ז) שאומרת כי היא מצווה יותר חשובה מברית מילה וקרבן פסח וחתונה. "הַהוֹלֵךְ לִשְׁחוֹט אֶת פִּסְחוֹ, וְלָמוּל אֶת בְּנוֹ, וְלֶאֱכוֹל סְעוּדַת אֵרוּסִין בְּבֵית חָמִיו וְנִזְכַּר שֶׁיֶּשׁ לוֹ חָמֵץ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְבַעֵר וְלַחֲזוֹר לְמִצְוָתוֹ - יַחֲזוֹר וִיבַעֵר. וְאִם לָאו - מְבַטְּלוֹ בְלִבּוֹ". כי במקרה שיש מצווה כל כך גדולה של חתונה או של ברית וקרבן פסח, העמידו חכמים אל ההלכה על דין תורה ולא צריך לבדוק חמץ ולשרוף, אלא לבטל בלבד.
אמנם אם אדם הולך "לְהַצִּיל מִן הַנָּכְרִים, וּמִן הַנָּהָר, וּמִן הַלִּסְטִים, וּמִן הַדְּלֵקָה, וּמִן הַמַּפֹּלֶת - יְבַטֵּל בְּלִבּוֹ". אע"פ שיש בידו אפשרות לחזור לביתו ולבדוק את החמץ ולשרפו, באופן שלא יפגע במשימת ההצלה שלו. הא למדת כמה גדולה מצווה זו של הצלת נפשות.
בכל מצוות הצלת נפשות אנו חייבים לצמצם את חילול השבת בכל מה שאפשר מראש, ובלבד שהצמצום לא פוגע כלל בהצלת הנפשות (עיין משנה ברורה סימן של ס"ק ה). ובאמת בעבודה לצורך המקדש זו מחלוקת אם מצמצמים את חילול השבת בקצירת העומר.
"רבי ישמעאל אומר: עומר היה בא בשבת משלש סאין, ובחול - מחמש; וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול - משלש היה בא. רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד ובמגל אחד ובקופה אחת, ובחול - בשלשה, בשלשה קופות ושלש מגלות; וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול - בשלשה, בשלש קופות ובשלש מגלות" (מנחות סג ע"ב).
ברמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פרק ז יא) נפסקה הלכה כדעת חכמים, שאין מצמצמים בשבת כלל לעבודת המקדש, ואין צורך למעט מה שצריך. לעומת זאת בהלכות שבת (פרק ב הלכה ח) פסק הרמב"ם כדעת רבי ישמעאל, שמחפשים דרך לצמצם את חילול השבת. "חולה שהיה צריך לשתי גרוגרות ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלש גרוגרות בעוקץ אחד - כורתין העוקץ שיש בו שלש, אף על פי שאין צריכין אלא לשתים כדי שלא ירבו בבצירה אלא יכרתו עוקץ אחד ולא יכרתו שנים וכן כל כיוצא בזה".
יש אומרים כי יש הבדל בין עבודה במקדש שהותרה לגמרי, לבין הצלת נפשות שלא הותרה לגמרי. אמנם בגמרא משמע שגם בשבת יש מקרים שבהם אין צריך לצמצם. שכך כתוב בגמרא (יומא פד ע"ב) וכך נפסק ברמב"ם וב"שולחן ערוך" (שכח סעיף יא): "חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים: נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות".
מדובר באופן שאין שום סכנה בהמתנה זו. "ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו ואופין ומבשלין ומחמין לו חמין בין להשקותו בין לרחיצת גופו כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן" (רמב"ם שבת ב ב).
אנו צריכים לדעת אפוא מתי צריך לצמצם במלאכה בשבת ומתי אין צריך לצמצם. האם כשאדם מסיע את אשתו היולדת לבית-החולים הוא צריך לנסוע כרגיל או בשינוי? האם הוא יכול לכבות את הרכב כרגיל או לא לכבות? האם חיילים שנוסעים בטנק בשבת צריכים להניע את הטנק בשינוי? האם כשאדם נוסע ברכב להצלה הוא יכול לפתוח חלון חשמלי, או חייב להישאר עם חלון סגור?
התשובה לכל אלה היא שהוא נוסע כדרך שהוא נוסע בחול. הוא יכול לעצור למנוחה, אבל לא יכול לעשן סיגריה או לפתוח רדיו וכד'. שכל מה שהותר – הותר בפעולה עצמה שהוא עושה, כולל דבר שאינו חיוני, אבל לא בפעולה אחרת. ולמדים זאת מברית מילה בשבת. שנפסק (שו"ע או"ח שלא): "כל זמן שלא סילק ידו מן המילה - חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבין; סילק ידו - אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין".
כשמדובר בציצין (שאריות עור) שאינם מעכבים את המילה והוא בתוך הברית, מחלל שבת ומוציאם כיוון שהוא תוך כדי הפעולה. "וכולה חדא מלתא היא דנתנה שבת לדחות אצלה" (עיין משנה ברורה סימן שלא ס"ק ד). ואחרי שסיים את המילה – אסור לחזור לציצין הללו ולכל הדברים שאינם מעכבים את המילה. כמו כן אין עושים פעולה אחרת שאינה קשורה למילה.
כן כתב ה"מגיד משנה" (הלכות שבת פרק ב יד) כי בחולה שיש בו סכנה "משמע דלכל צרכיו מחללין, ואף על פי שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה". וכן פסק ה"מגן אברהם" (שכח ס"ק ד): "כל שרגילין - משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא". וכן הבין המשנה ברורה בדעת השו"ע שכתב כי עושים לחולה כל מה שרגילים לעשות בחול. "ומשמע אף על פי שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא, כיון שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול - עושין גם בשבת" (שכח ס"ק יד).
וכן כתב הרדב"ז בתשובה (שו"ת חלק ד סימן סו): "וכלל גדול יש בידי שהשבת 'דחויה' היא אצל חולה שיש בו סכנה, אבל לא 'הותרה' שבת אצל החולה. ולא אמרינן 'כחול הוא אצלו' כי היכי דאמרינן יום טוב שני לגבי מת 'כחול שויוה רבנן'. ונפקא מינה שמותר לעשות לחולה שיש בו סכנה הדברים שנוהגין לעשות לאותו חולי בחול, אבל אין עושין לו דברים שאינן רגילין לעשות לאותו חולי אלא על פי חכם רופא שאמר שצריך".
אמנם דעתו של ה"משנה ברורה" נוטה להחמיר כדעת הפוסקים שסוברים כי מותר לעשות רק דבר שיש סכנה במניעת הדבר ההוא. וכנראה שהוא מחלק בין מילה לפיקוח נפש, שבברית מילה הותר גם מה שלא נצרך לצורך המילה, ובפיקוח נפש רק מה שנצרך לצורך פיקוח נפש.
בשו"ת הרמ"א (ע"ו) לא מחלק כלל בין מילה לעבודה לפיקוח נפש, וכמו שבעבודה במקדש לא מצמצמים לעבוד בשבת בכהן אחד, כן לא מצמצמים במילה, והרי היא כחול לכל דבריו. וכך בפיקוח נפש. וכך פסק הרמ"א בהלכות מילה (יו"ד רס"ו יד) שמותר למול על-ידי שניים. "נראה לי דשרי, דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן לדחות - הרי הוא כחול לכל דבר. וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף, שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא, דשרי. אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחלה, אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי". וכיוון שלדעת השו"ע והרמ"א מעיקר הדין מותר – אין להחמיר אם יש חשש קל שבקלים שחומרא זו תביא פיקוח נפש.
דעת השו"ע כי שבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה, ואעפ"כ הותרו כל המקרים הבאים. מקור דבריו בתשובת הרשב"א שהסביר את ההבדל בין "הותרה" ל"דחויה" בשאלה האם שוחטים עוף ובהמה לחולה שיש בו סכנה או שמאכילים אותו נבלה. "ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת 'דחויה' היא אצל חולה או 'הותרה'. שאם נאמר 'הותרה' - שוחטין לו. שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה, ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו ביום טוב. אבל למאן דאמר 'דחויה' היא - מאכילין לו הנבלה ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה שבת" (ב"י שכח).
מסכם הרשב"א ואומר: "וכמדומה לי שהיא הלכה 'דחויה' היא ולא 'הותרה'" (וכן הוא בכ"מ שבת פרק ב. ועיין יומא ו ע"ב). וכן פסק הרמב"ם ששבת דחויה אצל פיקוח נפש ולא הותרה (שבת ב ע"א). ואף על פי כן יהודי ישחט בהמה לחולה ולא יאכילו אותו נבלה. ומה הטעם?
על שאלה זו עונה הרדב"ז ואומר כי מותר לעשות דברים שיש בהם קצת צורך. שאם לא תשחט – יש חשש שהחולה יקוץ בנבלה ולא יאכל אותה בשבת. ואם תימנע מדברים שיש בהם קצת צורך – עלולים אנשים להימנע מדברים שיש בהם צורך אמיתי. ולכן עושים דברים בשבת אע"פ שיש בהם רק קצת צורך (שו"ת חלק ד סימן קל).
כמו כן התיר הרדב"ז להכין לחולה בשבת תרופה שהוא רוצה אותה למרות שהרופא אומר שלחולה אין בה צורך (שו"ת חלק ד סימן סו). וההוכחה שלו היא ממה שאמרה הגמרא במסכת שבת (קכ"ח ע"ב) שמותר להדליק לפידים להאיר את חדר הלידה ליולדת שהיא עיוורת, אע"פ שיש מספיק אור בחדר הלידה. אם אומרים ליולדת והיא מבקשת שידליקו עוד לפידים - מדליקים בשבת לפידים מיותרים כדי ליישב את דעתה. שאם דעתה לא תהיה מיושבת בעת הלידה – עלולה היא להסתכן. כן הדין בחולה שרוצה שייסעו לקנות לו תרופה שלדעת הרופא אין בה צורך, שנוסעים בשבת או מבשלים בשבת ומביאים לו.
כל הדיון עד כאן היה בסכנה או מחלה שבאה בעל כורחנו. בהלכה מובא שגם באירוע שיזום על ידינו מחללים שבת כשיש סכנה. ה"שולחן ערוך" (או"ח רמח א) כותב שמותר לצאת לדרך מטעמי מסחר ביודעו שיחלל שבת בהמשך הדרך, וזה לשונו: "מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת, אם הולך לדבר מצוה; ופוסק עמו (עם רב החובל) שישבות, ואם אח"כ לא ישבות - אין בכך כלום; אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת".
"וכן היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת, וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש - מותר, ואין כאן חילול; והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש; ופוסק עמהם (עם מנהיגי השיירה) לשבות, ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו, יכול ללכת עמהם חוץ לתחום, מפני פיקוח נפש".
לקראת ל"ג בעומר נשמעת טענה שראוי לדחות את האירוע במירון ליום שני, כדי לחסוך חילול שבת אע"פ שאין בו איסור, ואע"פ שמותר לאדם פרטי לנסוע לעסקיו שאופן שהוא מכניס את עצמו לחילול שבת אין להתיר בציבור. וכמו שגזרו על תקיעת שופר וקריאת מגילה שלא ייעשו בשבת מחשש שמא יעברו על חילול שבת, גם כאן ראוי לגזור כדי שהנהגים וכוחות הביטחון לא יחללו שבת.
ואולם כל עוד לא החליטו הציבור, המארגנים והרבנים השונים בכל הארץ לדחות את ל"ג בעומר – אין איסור על הגעת חיילים ושוטרים לאזור לצורך הגנה על הצירים, וממילא אין איסור על הגעת המתפללים למירון ברכב פרטי. אמנם כפי שאמרנו לעיל, אלה הנוסעים באוטובוסים לא ייסעו בהם אלא רק שעתיים או שלוש אחרי צאת השבת. ונכון באמת שכל העוסקים בעניין יקבלו על עצמם שלא ידליקו מדורות במירון לפני חצות הלילה, ולא יצאו אוטובוסים לכיוון מירון לפחות שעתיים אחרי צאת בשבת.
ויהי רצון שזכות רבי שמעון בר-יוחאי תגן על כולנו, ונזכה להצטרף אליו בתפילה לגאולה שלמה ברחמים בקרוב, אמן.
