פרשת ויקהל-פקודי תשע"ח
וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ
על גאולה בעיתה ואחישנה והכנות הלכתיות לפסח ומצה
וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ – וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ
פעם שאל אותי רב חשוב מחסידות סאטמר, מפני מה אנחנו אומרים שמדינת ישראל היא שלב בגאולה. הרי בתורה כתוב שלפני הגאולה באה תשובה. "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", ורק אחר כך "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה". אם לא הייתה תשובה, הרי המדינה היא לא גאולה, אלא מעשה אדם.
אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה
אמרתי לו כי יש בתורה פרשות שמספרות כי הגאולה מתקיימת גם בלי תשובה. כך כותב הרמב"ן על שירת "האזינו": "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו" (רמב"ן דברים לב מ).
גאולה למען שמו באהבה
ומסביר הנביא יחזקאל (לו), בפסוקים שאנו קוראים בהפטרת פרשת פרה, כי אחרי שהם באים לארץ הם חוזרים בתשובה שלב אחרי שלב. שבתחילה ה' גואל אותם למנוע חילול השם: "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה" (יחזקאל לו כ-כא). שלא יאמרו הגויים כי ה' לא יכול לגאול אותם (רש"י). על כן הוא גואל אותם "למען שמו באהבה".
קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים
ולהבין איך פעם התורה אומרת שלפני הגאולה ישראל חוזרים בתשובה ופעם לא מוזכרת תשובה, נתבונן בדברי חכמינו בגמרא שהסבירו שיש שני סוגי גאולות: זָכוּ - "אֲחִישֶׁנָּה", לֹא זָכוּ - "בְּעִתָּהּ" (סנהדרין צח.). גאולה שאלוקים ממהר ומחיש תלויה בתשובה, ועליה נאמר: "היום - אם בקולו תשמעו". גאולה בְּעִתָּהּ לא תלויה בתשובה, "כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו" (אור החיים - ויקרא כה כח).
הפטרת פרה - עשרה שלבים בגאולתם של ישראל
וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת – וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם
באותה נבואה מסביר לנו יחזקאל שהגאולה והתשובה באים בשלבים שמניעים זה את זה. נפרט את השלבים אחד לאחד.
השלב הראשון בגאולה הוא קיבוץ כל עם ישראל מכל הארצות ומכל סוגי העמים השונים לאדמתם – אדמת ישראל. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". השלב הזה לא תלוי בתשובה.
השלב השני הוא הטהרה מכל טומאות הגויים: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" (יחזקאל לו).
השלב השלישי הוא התחדשות הכוחות בישראל. התחדשות הרוח: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם". רש"י פירש "לב חדש" - "יצר שנתחדש לטובה". כוחות יצירה חיוביים. העם נהיה יותר שמח ויותר חי. בונה ויוצר. "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". הלב האטום והחתום הופך ללב רגיש ואוהב. הטהרה, הרגישות וההתחדשות מעוררים את רוח ה' בקרב עם ישראל
לשלב הרביעי – שהוא שלב מעשי של "עשה טוב". "וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם".
השלב החמישי הוא ההתיישבות בארץ האבות מתוך אמונה: "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (אולי הכוונה ליהודה ולשומרון).
בשלב השישי אלוקים משפיע עלינו שפע חקלאי וכלכלי גדול. "וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב". שפע שמביא עצמאות כלכלית ולא תלות בחסדי האומות. "וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם". להמחיש את המשמעות של ריבוי הדגן, צריך להזכיר כי לפני מאה שנה הייתה החיטה מניבה 20-17 חיטים לכל חיטה שנזרעת. ראיתי במו עיני כי היום קוצרים 750 חיטים מכל חיטה שנזרעת. על השפע הזה התנבא יחזקאל לפני 2500 שנה: וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ.
בשלב השביעי עושים תשובה גם בתחום של "סור מרע": "וּזְכַרְתֶּם אֶת דַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא טוֹבִים וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם עַל עֲוֹנֹתֵיכֶם וְעַל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם. לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' יִוָּדַע לָכֶם בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל". ומסלקים גם את כל החלקים הרעים שנשארו בתוכנו.
בשלב השמיני מפריחים מקומות יישוב גם במקומות שהיו חורבות. "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת". נוטעים נטיעות באדמת השממה. "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר". כפי שאנו רואים היום בנגב ובערבה.
השלב התשיעי הוא השלב שבו אומות העולם מתחילות להכיר כי מתרחש פה מהלך אלוקי. שהם משווים את השממה שהייתה פה כל ימי הגלות אל מול השפע הגדול שמתרחש על אותה אדמה בדיוק. "וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ". כשהם רואים כי המציאות תואמת אחת לאחת לנבואות של הנביאים מידי קדם, הם מבינים שקיבוץ הגלויות הזה הוא מעשה אלוקים. "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי".
בשלב העשירי של הגאולה יבוא גידול ברמת הילודה של עם ישראל. "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". וזה אחד הפלאים במדינת ישראל, המדינה היחידה בעולם שיש בה גם שפע כלכלי וגם ילודה גבוהה. הרבה מעבר לעולם המערבי ולעולם הערבי.
אשרינו שאנו בדור שבו אנו זוכים לראות את כל עשרת השלבים שבנבואת יחזקאל מתממשים מול עינינו. אשרינו שאנחנו יכולים לראות את עצמנו בתוך הגאולה ולקיים "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". במובן זה שהגאולה שהתחילה ממצרים ממשיכה בימיו.
הלכות אפיית מצה
מצות מצווה, ומצות כל החג
מצה שמורה – אופים אותה לשמה
חלק מהמצווה של אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים מתקיים באכילת המצה שאכלו יוצאי מצרים. וכאן יש שתי בחינות באכילת המצה. יש מצווה לאכול מצות מצווה בליל הסדר. "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" (שמות יב יח). יש מצווה שלא לאכול חמץ בכל חג הפסח, ואם אוכלים מאכל העשוי חיטה צריך לאכול אותו מצה ולא חמץ, ומצות אלה לא נקראות מצות מצווה (שו"ע תעה ז).
יש הבדל בין מצות מצווה למצות רגילות, שעל מצות מצווה שאוכלים בליל הסדר מברכים בתחילה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה" (שו"ע תעה א). מצות אלו צריכות להיאפות לשם מצווה. ממילא מדובר במצות יד. ו"אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי אינו יהודי, ולא על ידי חרש שוטה וקטן" (שו"ע תס א). ויש מתירים במכונה (שדי חמד חמץ ומצה י' ואילך).
יש מחמירים לאכול כל הפסח מצה שמורה
יש כאלה שאוכלים מצה שמורה כל הפסח, "ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו". וכך נהגו בארץ הצבי. ואם אדם נהג כך ורוצה להתיר, צריך התרת נדרים (שערי תשובה תנג ס"ק ח משם החיד"א בברכי יוסף). ויש נוהגים לאכול מצה שמורה מכונה בכל ימי החג.
לעומתם כתב הפרי חדש: "אותן הנוהגים לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה לא מיקרי סייג אלא מלתא יתירתא הוא דעביד, ואם רוצה לאכול ממצה שאינו שמורה משעת קצירה בכל ימי הפסח חוץ מלילה הראשונה אין צריך התרה". ונהגו כהחיד"א שהרוצה להפסיק ממנהג זה צריך התרה.
יטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות
כשאופה את המצה, ישתדל לאפות אותה בעצמו, והרא"ש "היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתה ומזרז העוסקים בהם ומסייע בעריכתן, וכן ראוי לכל אדם לעשות להיטפל הוא בעצמו במצוה". כי "מצוה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא.). והכל לחיבוב המצוה "דכי עסיק גופו במצות מקבל שכר טפי" (רש"י שם). וכתב על זה הט"ז (סימן תס ס"ק ב) כי "בספר כוונות האר"י כתב שיטריח עצמו במצת של מצוה עד כי יתחמם ויזיע ובזה ישבר הקליפות שנולדו מש"ז לבטלה".
שמירת הקמח
לשמור החיטים והקמח מהמים
בשולחן ערוך (תנג ד): "החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק". ויש להיזהר זהירות מרובה בקמח - שלא תיגע בו אף טיפה של מים. כן ייזהר לא לדבר ליד הקמח שלא יינתז רוק (כה"ח תנג ס"ק קכא). ויש לשמור את הקמח במקום יבש לחלוטין, ובכך ודאי זוכים לקיים את מצות "ושמרתם את המצות".
שלא יהיה הקמח חם
בשולחן ערוך (תנג סעיף ט) כתב שצריך לשמור את הקמח מהחום. ואם יש חשש שהתחמם מעט, צריך לחכות שיתקרר לפני הלישה. "צריך לטחון החטים יום או יומים לפני הלישה; ואם טחנו בערב פסח, יש אומרים שאסור ללוש מצה בו ביום לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ". וצריך להרחיקו מחום הגוף (תנג ז ומשנ"ב ס"ק לד, לו). ולא יניח עליו ידיו, אלא כששופכים לתוכו המים ולש (משנ"ב תנו ס"ק ד. כה"ח ס"ק טוב). ואם התחמם הקמח – יש לקררו (כה"ח תנ"ג צז).
להרחיק המצות מהקמח
"ירחיק המצות מהקמח, כי הקמח הנדבק בהן בא אח"כ בתבשיל, ומתחמץ" (רמ"א תנט). "לכן אותו המודד קמח לא יקרב אל העיסות עד שינקה מלבושיו מן הקמח וידיח ידיו תחלה. וכן צריך ליזהר שהמודד הקמח לא יתן מים לתוך העריבה כי מתדבק רטיבת המים על ידיו וכן הנותן מים לא יהיה מודד הקמח אלא כל אחד יהיה על משמרתו" (משנה ברורה סימן תנט ס"ק מה).
"לשם מצת מצווה" בהנחת הקמח
"וטוב לומר בשעת נתינת הקמח למדה, שעושה לשם מצוה" (שו"ע תנו). "וכן בשעת לישה ובשעת עשיית המצות ובשעת שאיבת המים וכשנותן מים לתוך הקמח" (כה"ח תנו ס"ק ך). ואם כן אין ראוי להניח קטן לשאוב וליתן קמח למדה כי אם על ידי גדולים (אשל אברהם אות ד').
המים
מים שלנו – מים קרירים
אפיית המצות תיעשה אך ורק ב"מים שלנו", מלשון לינה - כלומר שעמדו לילה שלם אחר שאיבתם להתקרר (שו"ע תנה סעיף א). "בין שהם מי בורות ומעיינות, בין שהם מי נהרות, ושואבין אותה מבעוד יום".
לדעת המשנ"ב יש לשאוב את המים בשקיעה, ואין להקל לכתחילה לשאוב בזמן אחר (משנב תנה ד), ולדעת השו"ע אפשר לשאוב בעוד יום אלא שעדיף בשקיעה. וטוב לשאוב לפני השקיעה מלשאוב אחרי השקיעה (כף החיים תנה ח יב.). ואחרי השקיעה לא ישאב כלל, ולדעת המשנה ברורה (תנה ס"ק ד) אם שאב בלילה קודם חצות מותר ללוש בהם למחר לכתחילה, אך צריך להמתין י"ב שעות מעת ששאבן. ולדעת השו"ע לא ילוש בהם.
לשמור במקום קריר
אפשר לשאוב מים לכמה ימים, ובלבד שיניחם במקום קריר ובמקום שהשמש לא תזרח עליהם, כדי שלא יתחממו (תנה א). אם צריך להוביל את המים במהלך היום, יובילם מכוסים מכל צדדיהם כדי שלא תפגע בהם השמש (רמא א).
ביטול ברוב
אם התערבבו שתי מידות "מים שלנו" במידה אחת של מים רגילים – מותר ללוש בהם (תנה ד). והעיקר שלא יהיו חמימים. "אין ללוש במים חמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה" (תנה ג). ועל כן "כשמוליך המים תחת אויר הרקיע, יש לכסותן" (תנה א ברמ"א).
אסור לשאוב מים על ידי אינו יהודי למצות של מצווה
וצריך להכין את המים למצווה, כמו כל דבר של קדושה. על כן "אסור לשאוב מים על ידי אינו יהודי למצות של מצוה; ואף לשאר מצות, ישאב ישראל אם אפשר". (רמ"א שם) ויאמר בזמן השאיבה: "לשם מצת מצוה" (משנ"ב שם ס"ק כ"ג, ובבאר היטב סי'' תנ"ו ס"ק ד' כה"ח שם מה מ"ז).
מי מעיין לחיבוב מצווה
מותר לקחת מים מהברז לצורך "מים שלנו" לפני השקיעה, כי העיקר שיהיו קרים. ויש מהדרים לשאוב דווקא ממעיין או נהר לשם חיבוב מצווה. מותר להשתמש במים מבקבוקי מים מינרלים, אך צריך להקפיד שיהיו במקום מוצל מהערב עד זמן האפייה.
הלישה, העיבוד והעריכה
אין לשין במקום השמש
היות שהחום ממהר את החמצת הבצק, יש ללוש את הבצק על כל השלבים השונים במקום קריר שאינו חם: "אין לשין במקום השמש. וביום המעונן אסור תחת כל אויר הרקיע, משום דיומא דעיבא כוליה שמשא". ולכן "לא יתקרב ללוש אצל התנור, מפני חום התנור". וכתב המשנה ברורה (תנט ס"ק ט) שצריך להזהר לא לאפות במקום מחומם. ואם חיממו את החדר, יפתחו את החלונות לקררו. "ומכל מקום הכל לפי הענין אם החדר קטן והחום רב או בחדר גדול והחום מעט".
אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה
"אין לשין לפסח עיסה גדולה משיעור חלה". (שו"ע תנו א). ו"אם לש יותר משיעור זה, מותר בדיעבד" (שו"ע תנו ב). והטעם הוא מחשש שמא לא ילושו היטב חלק מהעיסה ויהיה בצק ששוהה ללא עסק ועלול להחמיץ.
שיתוף הילדים – והגדת לבנך
אין לתת לקטן ללוש את הבצק, הואיל והמצות צריכות להיעשות לשם מצווה. ובכלל זה שפיכת המים לקמח וכל שלבי האפייה השונים (שו"ע תס א, ועיין ט"ז). ומנהגו של מו"ר הרב אליהו זצוק"ל היה לשתף ילדים באפייה זו. לסייע בעריכה, לחורר חורים, להוביל מצות לתנור וכד' כחלק ממצווה של "והגדת לבנך". אבל לא בלישה ובאפייה. וטעם העניין הוא כי עיקר עשיית המצה הוא בלישה הראשונית ובאפייה. כל העריכה שעושים הילדים והמבוגרים באמצע הוא לייפוי המצה ונוחות אפייתה.
לא להוסיף קמח לעיסה
עיבוד הבצק צריך שייעשה היטב, שלא יישארו כיסי קמח. ומטעם זה לא יוסיפו קמח בעיסה רכה (שו"ע תנט ו), שמא הקמח החדש לא יהיה נילוש מספיק ויהיו כיסים של קמח בתוך המצה. הפתרון לעיסה דלילה הוא לעשות עיסה אחרת יבשה מאוד ולערבב את העיסה הקשה והעיסה הרכה ביחד וכך תהיה לו עיסה מאוזנת. ומותר להוסיף מים לעיסה קשה ואין בכך חשש. מטעם זה לא מפזרים קמח על שולחן העריכה. ומרחיקים את עורכי המצות מהקמח, "כי הקמח הנדבק בהן בא אח"כ בתבשיל, ומתחמץ" (רמ"א שם).
כשהמצות מוכנות – לא יניחן ולא ילטפן
הגמרא פסחים מ"ב): "לא תגביה ידיה מן התנור עד שתגמור את הפת", פרש"י: "שתהה עוסקת בבצק כל שעה". ועל כן כתב בשו"ע: "לא יניחו העיסה בלא עסק ואפילו רגע אחד. וכל זמן שמתעסקים בו, אפילו כל היום אינו מחמיץ; ואם הניחו בלא עסק שיעור מיל (18 רגעים) הוי חמץ". (שו"ע תנט ב) ולא משהים אפילו רגע אחד משתי סיבות. א] כדי שהשהיות הקטנות לא יצטרפו לכדי 18 דקות. ב] כי כשמתעסקים בבצק הוא מתחמם ויכול להחמיץ גם בפחות מ-18 דקות.
על כן יש להקפיד שלא לתת את המצות המוכנות בפני המחורר בעוד ישנם בפני המחורר מצות רבות שטרם חורר, מפני שיעמדו שם זמן רב ללא עיסוק בהם. וגם אחרי החירור לא יעמוד איתם ליד התנור שחום התנור לא ימהר להחמיצם.
ולא יעביר את המצות מיד ליד ולא ילטף אותן בידו. כי זאת לא נקראת התעסקות שמונעת חימוץ. ובהתעסקות זו הוא מחמם את הבצק וממהר יותר להחמיץ. והטוב ביותר הוא לפרק את המצות וללוש אותן מחדש. או להמשיך ולרדד אותן.
ניקיון הכלים והשולחנות
לנקות את הכלים אחרי י"ח דקות אע"פ שעברו ביניהם כמה וכמה עיסות
בין כל עיסה לעיסה צריך לנקות את פירורי הבצק מהידיים, מהקערות, מהמערוכים ומהשולחנות, לשטוף אותם ולנגבם (עיין רמ"א תנט ה). אע"פ שאין שוהין שיעור מיל בין כל עיסה ועיסה (משנה ברורה תנט ס"ק לג). ונהגו לנקות את הכלים אחרי י"ח דקות אע"פ שעברו ביניהם כמה וכמה עיסות.
לדעת המשנה ברורה המנהג הנכון הוא להכין שתי קערות לישה ולהכין אדם שישטוף את הקערה האחת כאשר השני לש בקערה השנייה, וחוזר חלילה. כך לא תהיה הפסקה גדולה באפייה. "והמנהג הנכון להעמיד משגיח בבית אופי המצות להשגיח על הכל כי רבה המכשלה מאד" (משנה ברורה סימן תנט ס"ק לג).
מקלות ומרדה
המקלות שמכניסים בהם מצות לתנור צריכים ניקוי בין כל הכנסה להכנסה, כיוון שהם מתחממים מהתנור (משנ"ב תנ"ט ס"ק י'). ולכן צריך להיזהר שלא יהיה דבוק עליהם שיירי בצק. ולכן משפשפים אותם בנייר זכוכית בין כל הכנסה להכנסה של מצות. ויש עוטפים אותם בנייר שנזרק בין כל הכנסה להכנסה.
גם המרדה שמוציאים בעזרתה מצות מהתנור צריכה ניקוי תמידי, כי לפעמים נדבק בה בצק כשמעבירים את המצה ממקום למקום קודם שנאפתה לגמרי, ובמקרה כזה צריך לשרוף אותה בתוך התנור באש כדי ששיירי הבצק יישרפו מעליה.
האפייה
לא להתקרב לתנור עם המצות
אין להשהות את המצות שעל המקל מול פתח התנור אפילו רגע אחד, שכן המצות מתחממות מהחום היוצא מן התנור. על כן יש לאופה להחליט היכן רוצה להניח את המצות בתנור קודם שלוקח את המקל מהמחוררים, ואז יוכל להכניס את המצות בלא המתנה כלל (משנ"ב תנ"ט ס"ק י').
אסור לאופה לגעת בבצק, אפילו אם ידיו נקיות, כי ידיו מתחממות מחום התנור (שו"ע תנ"ט ג' ובמשנ"ב שם).
מצה שנאפת עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה
לאחר הנחת המצות בתנור, מותר להעבירן ממקום למקום בתוך התנור כדי שיקרמו פניהן היטב אמנם אין להוציאם מחוץ לתנור לפני שנגמרה אפייתם. וכך כתוב בשו"ע (תסא ג) "מצה שנאפת עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכים ממנה - יוצאים בה".
וכתב הרמ"א: "ויש ליזהר שלא ללקחה מן התנור קודם לכן ולהחזירה, כי תוכל לבא לידי חימוץ". וכתב המשנה ברורה. "ומ"מ אם עבר והוציאה והחזירה מיד - אין לאסור" (תסא ס"ק טז). אמנם אם נאפתה כבר בשיעור דלעיל, אפשר להחזירה לכתחילה לתנור כדי שתיראה יותר אפויה.
מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה
כתב הרמ"א: "מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה עד שאין שולט שם האש, אוסרים אותה תוך הפסח אבל שאר מצות שבתנור מותרים; וקודם פסח אין לאסור רק מקום דבוקה". ולכן ישבור מקום הדיבוק ויזרקנו, ושאר המצה מותרת. ונוהגים לחזור ולאפות את המקום שנחתך, שתהיה המצה שלמה לברכה.
עוד כתב: "שני מצות שוכבות זו על זו בתנור קודם אפייתן, אסורים דהוי כמצה כפולה". ואם רק חלק שוכב, יחתוך החלק ויזרוק. עוד כתב: "יש ליזהר שלא יגעו זה בזה בתנור בעודן לחין, כי אין האור שולט במקום נגיעתן ובאין לידי חימוץ" (תסא ו). ואם נגעו – לא נאסרו (משנ"ב לח). ובכל המקרים הללו מותר להפריד את המצות בתוך התנור כדי שישלוט בהם האש.
מצה נפוחה
כתב הרמ"א: "מצה נפוחה באמציעתה, אסורה". וכתב המשנה ברורה (ס"ק לד) שכל המצה אסורה, אף במקום שלא נפחה. אמנם לא כל דבר נקרא נפיחה, ש"אם עלה עליה קרום כדרך שעולה על הפת בשעת אפייה, מותרת". ההבדל בין "קרום" שמותר לבין "נפיחה" שאסורה הוא הגובה. שכשהגובה יותר מאגוז לוז (בונדוק), שהוא כרוחב בוהן – אסורה כל המצה.
וכתב כה"ח (תסא ס"ק פא) "והנה דרך האופים כשרואים בתוך התנור שהמצה התחיל להתנפח מכה עליה במרדה שלא תעלה למעלה". ואם לא עולה שנית, מתירים אותה (משנה ברורה בשער הציון אות ס"א).
הפרשת חלה
כיוון שלא מפרישים חלה מהבצק, מפרישים חלה מהמצות אחרי האפייה. וכיוון שהבצקים הם פחות משיעור חלה, מצרפים את הבצקים שחייבים ביחד והם מתחייבים. וכיצד מצרפין את כל הנאפה? מניחים את כל המצות על מפה או מגבת ומכסים אותן גם כן במפה, נחשבת המפה כמו כלי ומצרפת את כל הנאפה, רק ייזהר שלא תצא מצה חוץ לכיסוי.
ויהי רצון שנזכה לחלות פני מלך, במהרה בימינו אמן.
