אחת ממכות הדור, ואולי הקשה שבהן, היא מכת הפריצות – העולם שסביבנו הוא עולם מתירני, שדומה כי נפרצו בו כל גדרי הצניעות, וכל מה שפעם היה רחוק וקשה-להשגה הופך זמין בלחיצת כפתור, ר"ל. התירוץ לכל הקלקולים הללו הוא אידיאולוגיה של 'פתיחות', של הסרת כל המחיצות ובטול כל צנזורה, אך אליבא דאמת, מופעי חוסר-הצניעות שבעולם אינם פתיחות וגילוי, אלא מסכים של חשך והסתר – ככל שהחיצוניות גוברת, ואף מפתה להתרכז בה, היא מסתירה וחוסמת את הדרך אל העולם הפנימי, אל הנשמה שבתוך הגוף, אל האהבה האמיתית שמעבר לתאוה החיצונית.
בעולם כזה, בו הכל חיצוני ומוחצן, נראה שבשביל לזכות למשהו פנימי וצנוע באמת יש לברוח מהמציאות הסובבת ולהסתגר חדר לפנים מחדר. אכן, גלוי לכל כי היכולת לעשות זאת פוחתת והולכת ודומה שאליבא דאמת גם לא זהו רצון ה', משום שהסתגרות כזו גורמת לריחוק, מעשי וגם רגשי, מכל מי שנותר בחוץ ונשמתו זועקת להצלה. כיצד, אם כן, ניתן לסבול את העולם הפרוץ ובהמשך גם להביא לתיקונו?
הבעל שם טוב מפרש על הביטוי "אלופינו מסֻבלים" כי מי שמכיר ש"אלופו של עולם" נמצא בכל מקום, ויודע ש"לית אתר פנוי מיניה", מסוגל לסבול את כל הקשיים וההסתרות שבעולם – להתגבר על הפיתויים וגם על האיומים שבחיצוניות (כאשר העולם המתירני מאיים 'לבלוע' כל מי שמעיז להביע גישות אחרות) ולחתור אל הפנימיות.
אך המטרה אינה רק להגביר את הסיבולת שלנו. כשנוקטים במדת "אלופינו מסֻבלים" מתקיים המשך הפסוק: "אין פרץ [פריצות הגבר, הפורץ למקומות שאינם שייכים לו] ואין יוצאת [פריצות האשה, ה'יצאנית', היוצאת ממקומה השמור והצנוע] ואין צוחה [הצער, העצבות והצעקה שהן תוצאת הפריצות] ברחֹבֹתינו". כיצד?
הפריצות, המחשיכה על הפנימיות, נובעת בעצמה מתודעת מחשכים – מהדמיון שהקב"ה אינו מביט באדם והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו (ובפנימיות, מתחושת הריחוק והיאוש מלהגיע לאהבה פנימית ואמתית). ההכרה ש"לית אתר פנוי מיניה" ובכל מקום "עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" מרסנת את הפריצות – כשאדם מרגיש ש'רואים אותי' הוא מתנהג אחרת.
יתר על כן, ההכרה שכל חומות ההסתר אינן אמתיות, וה' נמצא בכל מקום, הופכת את הכיוון – במקום שהחוץ יאיים על הפנים, הפנים שופע כלפי חוץ. אז מתגלה שאת הסודות הפנימיים ביותר ניתן 'לשפוך' בעולם החיצוני, והוא יקבל אותם בצמא. את ה"צוחה ברחֹבֹתינו" ניתן לתקן רק בעבודת "יפוצו מעינֹתיך חוצה ברחֹבות פלגי מים" ואת הפריצות רק בעבודת "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך" בגשמיות וברוחניות. בגשמיות – כפשט הפסוקים, המתייחס להולדת דורות ישרים מבורכים, בצניעות ובשמחה, והכל מתוך תודעת שליחות של "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה". וברוחניות – בהפצת המעינות הפנימיים ביותר עד ל"חוצה שאין חוצה הימנו".
