המציאות שבה ענייני הצניעות והתאווה מתנוססים בראש חוצות ונמצאים במוקד של מאבקים אידיאולוגיים בין קבוצות בעם ישראל, מחייבת אותנו להתבונן מה משמעות העניינים הללו בתוכנו פנימה, וממילא נשכיל גם איך להתנהל במישור הציבורי.
מטבע הבריאה לכל יהודי יש יצר הרע, דחפים. חז"ל אומרים על היצר הרע שיש באדם ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". מה היא אותה עזרה? נראה שהמשמעות העיקרית של העזרה של הקב"ה לנו להתמודד עם היצר הרע שבתוכנו היא התורה, שמדריכה אותנו לנתב את הדחפים שלנו להקמת בית וליצירת קשר.
אחרי שאנחנו מבינים שזו העזרה הכי גדולה, שיש לתאווה תכלית, אנחנו מסוגלים גם להשתמש בעזרה הזו לכוון את הדחפים שלנו ליעדיהם, להקמת בית ולהמשך הדורות. אנחנו מסוגלים להתייחס אליהם כאמצעי למטרה לשמה הם נוצרו.
ברגע שלאדם אין את "הקב"ה שעוזרו", דהיינו שהוא לא מזהה את העזרה הזו שהקב"ה נותן לנו ולא שואף לממש באמצעות התאווה יצירת קשר והקמת משפחה, אז הדחף הופך להיות מאמצעי למטרה, מכלי עם ייעוד למציאות עצמאית. התהפכו היוצרות: במקום שהתאווה תהיה כלי ליצירת קשר, הקשר הופך להיות מה שמשרת את המטרה – פורקן התאווה.
התפיסה ההפוכה הזו משפיעה באופן מתבקש גם על אופי הקשר: יותר מאשר האדם מחפש קשר בריא שבנוי ממפגש כן בין שני בני זוג שונים זה מזו, הוא מחפש קשר עם מישהו שיבין את המצוקה שלו, מישהו שיזדהה עם החולשה שלו והתאוות שלו. כך נוצרת התפנית לבניית קשר דווקא עם מי שהכי כמוני, הכי יכול להבין אותי.
בניית קשר שמושתת על האמירה 'הכירו בי, העניקו לי לגיטימציה' משפיעה לא רק על הקשר עצמו אלא משדרת את האנרגיות האלה גם החוצה. השדר שיוצא מקשר כזה החוצה מופיע בדמות מאבקים חברתיים סביב הדרישה להכרה ומתן לגיטימציה לחולשות של האדם. כל האנרגיה שמופנית כלפי החברה היא כזו וזו מטרתה. כך, באופן בלתי ייאמן לכאורה, הפך מאבקם של אותם אנשים ברחבי העולם לאחד הנושאים הבוערים בשיח העולמי.
למה חשוב לנו להבין את זה? כי בעצם אנחנו מבינים שמה שהאנשים האלה צועקים לנו זה 'קשה לנו'. למעשה, לכולנו קשה. כל אחד בתחום שלו. ומה יש לקב"ה לומר כשאנחנו צועקים אליו שקשה לנו? לתת לנו עוד תורה ועוד תורה. התורה, כאמור, נותנת לנו את הכוח להסתכל על התאווה ככלי ליצירה, וממילא מאפשרת לנו להתמודד ולעמוד נגדה ולא לשקוע באווירה של קשיים וממילא בצורך והדרישה להכרה. מיצורים שיכלו להיות שקועים כל היום בתאוות וקשיים, אנחנו מסוגלים בזכות התורה להפוך ליהודים מלאי חיות ושמחה של יצירה.
כך אנחנו צריכים להגיב לכל סערות התועבה. אין לנו מה לצעוק בחזרה וודאי שלא להפוך את הנושא הזה למלחמת אידיאולוגיות ביננו לבינם, בין 'אנחנו' ל'הם'. מה שאנחנו צריכים לעשות זה כמה שיותר להסביר ולהראות איך התורה והמסורת עוזרות לכל מצוקותינו.
שנזכה כולנו להרגיש שהקב"ה עוזר לנו ושהדחפים שלנו משמשים כלים ליצירת קשר והשראת שכינה.
סוכם מתוך שיחה של הרב יצחק שפירא.
יש בזה משהו 2 ט"ז תמוז תשע"ו 10:03 נדב
שאלה קטנה 1 ט"ו תמוז תשע"ו 22:28 סיהאלום