אתמול למדנו שעבודת האדם להגיע לתשובה עילאה נעשית בתפילה בכוונה.
אך אי אפשר להתחיל מתשובה עילאה, ולכן לפני התפילה צריך לעשות תשובה תתאה. לכן אמרו חז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". כובד ראש פירושו הכנעה (רש"י), וכמו שלמדנו - תשובה תתאה היא הכנעה והרגשה שאני גרמתי לגלות השכינה (גם אצל חנה אם שמואל, שממנה לומדים הרבה מהלכות תפילה, כתוב לפני שהיא מתפללת - "והיא מרת נפש").
אך ההכנעה הזו היא רק לפני התפילה, בשעת התפילה צריך להיות בשמחה, כמו שכתוב "אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה".
המעבר הזה מההכנעה לשמחה נובע מההבדל בין תשובה עילאה לתשובה תתאה. תשובה תתאה היא הכנעה ומרירות על העוונות וזאת העבודה שלפני התפילה, תשובה עילאה היא שמחה והתחברות לה' מתוך אהבה וזאת העבודה של התפילה עצמה.
בדור שלנו ("דור יתום") קשה לעבור כל כך מהר ממרירות לשמחה, ולכן כדאי להקדים את המרירות על העוונות לתיקון חצות. ואם קשה לעשות תיקון חצות כל לילה כדאי לעשות לפחות פעם אחת בשבוע - לפני שבת, מכיוון ששבת - בפרט התפילות בשבת- עניינה תשובה עילאה (שבת אותיות תשב[לשון תשובה], ובשבת יש עליית העולמות – חוזרים למקור, אל המקום שאנו לא 'נפרדים' בכלל מהקב"ה - עבודת תשובה עילאה), ולכן צריך להקדים אליה תשובה תתאה.
הפסוק אומר "שובה אלי כי גאלתיך". ולכאורה לא מובן, אם ה' כבר גאל אותנו בשביל מה צריך להמשיך לשוב אליו? אך לפי הפרקים האחרונים - בהם למדנו שצריך תשובה תתאה לפני תשובה עילאה - הפסוק מובן - בתחילה, כשאנו עושים תשובה תתאה,ה' גואל אותנו מהחיצונים ומנקה לנו את העבירות, ולאחר מכן צריך לשוב אליו בתשובה עילאה - "שובה אלי".
מחר בע"ה נלמד שצריך להיות במרירות ושמחה ממש באותו הזמן.
