היום בע"ה מתחילים פרק י"א.
אתמול למדנו שבדורנו קשה לעבור מהכנעה (תשובה תתאה) לשמחה (תשובה עילאה).
היום נלמד, איך בכל זאת אפשר לעבור מהכנעה לשמחה, ועוד יותר לעשות את שניהם ביחד. וכמו שכתוב בזוהר "חדוה תקיעא בליבאי מסטרא דא ובכיה תקיעא בליבאי מסטרא דא" (החדוה תקועה בליבו מצד אחד והבכי תקוע בליבו מן הצד השני).
איך אפשר לחיות את שניהם יחד? הרי אם ארגיש שפגמתי בקשר עם ה' - אבכה, ואם ארגיש שעדיין אפשר להיות קשור לה' וה' יכול להתלבש בתוכי - אשמח!
התשובה היא שאמנם פגמתי בקשר עם ה' וזה באמת עצוב מאוד, אבל ה' סולח לי ולכן אני יכול שוב לשמוח.
איך אפשר לדעת שה' באמת סלח לי על העבירה שעברתי? כתשובה מביא אדמו"ר הזקן רשימה של הסברים וההוכחות על כך.
ה' הוא הרי 'חפץ חסד', חנון, רחום ורב לסלוח. לכן ברור שהוא סולח מיד כשאני מבקש ממנו שיסלח לי, ואף אין שום ספק בדבר.
עוד דבר. בתפילה אנו מברכים "סלח לנו...ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח", וידוע שהברכות שמברכים בתפילה הן לא רק בקשות אלא גם, ובעיקר, פעולות שממשיכות ומורידות את ה' לעולם להתלבש באופן מסוים. ולענייננו, אנו פועלים שה' ירד לעולם בתור אחד שסולח על כל העוונות, ואם ה' בפועל לא יסלח זו תהיה ברכה לבטלה, לכן, אומר אדמו"ר הזקן, ברור ופשוט שה' סולח מיד כשמתפללים!
(נשאלת השאלה: מה עם הברכה שאחרי "גואל ישראל", הרי אנו רואים שלמרות שמליוני יהודיםאומרים את הברכה הזו עדיין לא נגאלנו? והתשובה היא שפה אנחנו לא נגאלים רק בגללנו, ה' מעצמו בא ישר לגאול אותנו אך פתאום הוא רואה שעשינו עוד עבירה ובגלל זה הוא לא גואל).
דבר שלישי, בגמרא כתוב שמי שמבקשים ממנו סליחה צריך לסלוח מיד אפילו אם זה דבר חמור, וכשדוד המלך ביקש מהגבעונים מחילה (על החטא של שאול כלפיהם) והם לא רצו למחול, גזרו עליהם שלא יבואו בקהל (כי עם ישראל רחמנים ומוחלים ישר והגבעונים לא עשו כך). ואם כך כתוב בגמרא - ברור שה' מתנהג כך, ועוד יותר כי 'במידת הקב"ה על אחת כמה וכמה'.
לסיכום:אפשר להיות יחד גם בהכנעה וגם בשמחה, כי אני בוכה על כך שאני פגמתי ובאמת פגמתי, אך שמח מכך שה' סלח לי, והוא באמת סלח ("הטוב מה' והרע ממני"), ולכן אין שום סתירה בין הדברים.
מחר בע"ה נמשיך להסביר את גודל הרחמנות של ה' עלינו.
