אתמול למדנו שהצדקה לוקחת את פנימיות הלב שלנו ומפנה אותה לה'.
על כך נאמר "צדק לפניו יהלך" (יהלך – יוליך מישהו אחר ולא ילך בעצמו), כי הצדקה מוליכה את פנימיות הלב לה'.
לאחר שפנימיות הלב הופנתה לה' על ידי הצדקה, מגיע המשך הפסוק: "וישם לדרך (ה') פעמיו" – על ידי פנימיות הלב כל ההליכה היא בדרכי ה', כל המצוות שנעשות עולות הרבה יותר גבוה ממה שהיו עולות בחיצוניות הלב, על ידי השכל, ללא הארת פנים מה'.
הצדקה נקראת שלום כי היא מחברת בין האנשים, והיא גם עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים משני הכיוונים: גם ה' מאיר בהארת פנים, וגם הנפש נפדית מהקליפות ופונה לה'.
פה מוסיף אדמו"ר הזקן ואומר שאמנם, כל צדקה עושה קשר פנימי ועצמי עם ה', אך בפרט כאשר עושים צדקה עם ה', כלומר כשנותנים צדקה לאנשי ארץ ישראל – "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה".
איגרת זו מסתיימת בדברי אדמו"ר הזקן על כך שצדקה זו לאנשי ארץ ישראל, היא זו שהצילה אותנו מאלו שרצו להזיק לנו, והיא זו שתעמוד לנו לעד, לחיות חיים אמיתיים עם קשר עצמי לה'.
