אתמול שאלנו איך אנחנו, מלמטה, עושים שה' יצמצם את עצמו ויתלבש בשם הוי'.
התשובה היא כמו שהבאנו מהזוהר בתחילת האגרת (תניא יומי לט"ו אב) שעל ידי צדקה לעניים עושים את שם הוי'.
ולכן אמרו חז"ל שלא מספיק רק ללמוד אלא צריך גם להתעסק בחסד, מכיוון שכתוב שעל ידי לימוד תורה יורדת המשכה מהחכמה לדיבור שבורא את העולם, כיוון שהמשכה זו היא צמצום גדול צריך חסד שיעורר אותה, יוצא שהחסד גורם לחכמה לרדת למטה, שיהיה שם הוי'.
האריז"ל כותב שיש שתי סוגי נשמות: נשמות שעוסקות בתורה ונשמות שעוסקות במצוות ובחסד, לפי מה שהסברנו גם תלמידי חכמים צריכים לעשות חסד בשביל לעורר חסד עליון, ואם כן מה ההבדל בין הנשמות?
ההסבר הוא שתלמידי חכמים בעיקר לומדים וקצת עושים חסד, לכן החסד שהם עושים טפל ללימוד תורה וההארה שהוא משפיע ומוריד מלמעלה היא רק לעולם הבריאה (עולם של שכל) על ידי לימוד גמרא (שכל) / לעולם היצירה (מידות שיוצאות מהשכל) על ידי לימוד משנה (הלכות שמגיעות מהשכל).
לעומת התלמידי חכמים, אלו שעוסקים במצוות וחסד מורידים את ההארה מה' עד לעולם העשיה (צמצום הרבה יותר גדול) כי אצלם החסד עיקרי ועומד בפני עצמו ולא טפל לתורה.
העבודה של העוסקים בחסד, קשורה למידות נצח והוד שמגיעות לאחר המידות של השכל והרגש אותם התלמידי חכמים בונים. כלומר, העבודה של בעלי המצוות והחסד היא רק להוריד לעולם העשיה את ההארה שהתלמידי חכמים המשיכו.
כיוון שהצדקה ממשיכה את אור ה' לעשיה היא נקראת מעשה – "והיה מעשה הצדקה שלום", ולכן גם הלשון בזוהר הוא: "מאן עביד שמא קדישא? מאן דיהיב צדקה למסכני" (מי עושה שם קדוש? מי שנותן צדקה לעניים), לשון עשיה.
סיכום (של כללות האיגרת): בריאת העולם אצל הקב"ה היא צמצום עצמי גדול כמו לצמצם את המחשבה בשביל לומר אות אחת. בשביל שה' יצמצם את עצמו ויעשה איתנו חסד להשפיע לנו, אנו צריכים בהתעוררות מלמטה לתת צדקה שבה אנו מצמצמים את עצמינו ועושים חסד.
