"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"

היום לומדים את אגרת י"ג – 'מה רב טובך'.

"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם". בפסוק זה יש שני סוגי אנשים: 'יראיך', ו'חוסים בך'. שני סוגים אלו הם שני סוגים בעובדי ה':

1. יש אנשים ששורש נשמתם הוא מקו השמאל של הספירות העליונות, קו השמאל מבטא את מדת הצמצום וההסתר בעבודת ה', הגבורה לא מגלה הרבה אור מה' וגם אנשים אלו עובדים בהצנע לכת. ממדה זו יוצאת התכונה להגדיר כל דבר ולא לעשות יותר ממה שהתורה מחייבת, כיוון שלא רוצים להוריד את האור של ה' שיושפע בכל דבר אלא רק במה שהתורה אמרה בפירוש. בית שמאי מהווים דוגמא טובה לאנשים אלו.
2. ויש אנשים ששורש נשמתם הוא מקו ימין של הספירות העליונות, קו ימין מבטא את מדת החסד וההתפשטות בעבודת ה', ולכן אנשים אלו עושים מצוות ללא גבול ולא רק בשביל לצאת ידי חובה אלא עד בלי די, כיוון שרוצים שאור ה' יכנס בכל דבר במציאות ולכן רוצים שכל דבר יהיה כלי למצווה. בית הלל מהווים דוגמא טובה לאנשים אלו.

כל אחד מישראל צריך להיות כלול משתי הבחינות האלו, לכן לפעמים יש מחלוקות בהם בית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים, למרות שבית שמאי שמצד השמאל דרכם להחמיר ולומר שלא לכל מקום כדאי שה' ירד, ובית הלל דרכם להקל בשביל שכל הדברים יוכלו לקבל את אור ה' ולעלות לקדושה.

ההתכללות שיש בין הימין לשמאל נעשית כיוון שהן מדות של ה' שאין בהם פירוד וכל המדות כלולות זו בזו, כמו אברהם שהיה מדת החסד וה' אומר עליו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", כאשר הוא מתעצם עם מדת הגבורה ורוצה לשחוט את יצחק.

אך בכל זאת בכל אחד יש מדה מסוימת שגלויה אצלו והמדה השניה נמצאת בסתר. יצחק הוא בגלוי גבורה אך עדיין יש לו אהבה מסותרת, אברהם הוא בגלוי חסד אך יש לו גם גבורה עמוק בפנים.

זהו פירוש הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". היראים הם מצד השמאל והגבורה ויש בהם טוב צפון ונסתר, אך היה אפשר לחשוב שכיוון שהטוב שלהם נסתר הוא גם קטן בהרבה מהיראה והגבורה שלהם, ועל כך אומר דוד המלך ע"ה שהטוב שצפנת בהם הוא גדול מאוד, ממש כמו החסד והטוב שיש באנשים ששורשם מקו ימין, הם ה'חוסים בך נגד בני אדם', שענינם הוא לבטוח בה' (בטחון הוא מקו ימין), והחסד שבהם גלוי לכולם ונמצא נגד ומול בני אדם.

(נשאלת השאלה: אם ההסבר לפסוק הוא שיש טוב שצפון בתוך היראים, היה צריך להיות כתוב "אשר צפנת ביראיך" ולא "ליראיך"? והתשובה היא שאצל היראים הטוב הוא בהעלם, כלומר שהוא לא ממש מלובש בתוכם אלא מקיף עליהם מלמעלה, וכאשר מגיע זמן בו הם צריכים את הבחינה הזו היא מאירה להם. זאת הכוונה שה' צפן את הטוב בשבילם – להם, למתי שהם יצטרכו, אבל עכשיו הוא לא אצלם).

כיוון שהטוב שיש בנשמות ישראל (בין הטוב הגלוי ובין הטוב הנעלם) הינו רב ועצום בלי מדה וערך לנשמתם המלובשת בגוף, לכן דוד המלך מבקש מה' שגם הוא ישפיע לעם ישראל חסד בלי גבול ומדה שנקרא 'רב חסד', ואין מדת הדין יכולה להגביל אותו, כיוון שהוא מגיע מהכתר העליון שסובב כל עלמין (לעומת 'חסד עולם' שמדת הדין מצליחה לצמצם אותו ולהגביל אותו). זהו פירוש כל הפסוקים הבאים שה' ישפיע עלינו חסד נפלא שמגיע מסתר פניו של ה'.

לסיכום: לכל יהודי, גם לאלו שנשמתם מגיעה מהגבורה יש חסד עצום ונפלא, בטח לעומת ההגבלות של עולם הזה, ולכן אנו מבקשים שה' ישפיע עלינו גם חסד עצום שלא מוגבל בהגבלות של עולם הזה.