היום מתחילים אגרת י"ד – 'לעורר את האהבה הישנה'.
ענינה של אגרת זו הוא לעורר ולהגביר את האהבה לארץ ישראל. אהבה זו צריכה להיות עצומה ויוצאת מעומק הלב, כמו באותו יום בו עלו החסידים לארץ[1], יום בו החל חיבור חזק של החסידים לארץ.
יותר מכך, האהבה לארץ צריכה להתחדש ולהתגבר כל שנה, כיוון שכך גם הקב"ה מתייחס לארץ ומאיר בה אור חדש ומרובה כל שנה ושנה, כמו שכתוב "תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".
נתמקד רגע בפסוק ונסביר מה הוא אומר לנו.
הפסוק אומר שעיני ה' נמצאות בארץ מתחילת השנה ועד סופה, ברור שגם בשנה הבאה עיני ה' אלקיך בה, ואם כן למה הפסוק כותב בלשון כזו? שיגיד שה' מסתכל תמיד – לעולם ועד!
בשביל להבין את הפסוק נאמר עוד משהו. ארץ ישראל היא ארץ גשמית, כנגדה ממש במדות העליונות יש את הארץ העליונה, שהיא מדת הקב"ה להתלבש בכל הדברים הגשמיים.
על הארץ העליונה (וממילא גם על ארץ ישראל עצמה), כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ", כלומר שה' ברא את הארץ על ידי מדת החכמה. מדת החכמה של ה' היא מקור החיים, כמו שכתוב "החכמה תחיה בעליה", ולכן הארץ נקראת 'ארץ החיים'.
מדת החכמה של ה' היא ממש העצם של ה' ואינה דבר נפרד שנוסף מבחוץ (לכן היא מקור החיים לכל הברואים כיוון שהיא מקשרת בינם לבין ה'), לכן האור והחיות שהחכמה משפיעה לארץ הוא אין סופי – 'אור אין סוף'.
האור והחיות שהחכמה משפיעה לארץ מתחדש בכל שנה מחדש.
מחר בע"ה נלמד על התחדשות זו.
[1] בשנת תקל"ז עלה ר' מנחם מענדל מויטבסק לארץ עם עוד הרבה חסידים, אדמו"ר הזקן גם רצה לעלות עמם אך ר' מנחם מענדל לא הסכים לו, אדמו"ר הזקן נשאר ברוסיא אך כל הזמן אסף כסף בשביל אלו שכן עלו.
