האור הגדול של ספר הזוהר

­­­

פרשת בחוקתי תשע"ט

וְהַמַּשְׂכִילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ

וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד

וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת – בקומה זקופה
בחוקותיו הולכים

הברכות בפרשת בחוקותי הן כוללות, ואע"פ שנאמרו במעט פסוקים הן רבות מאוד (אבן עזרא כו). יש בהן ברכה על השפע של הארץ (ד-ה) וברכת ניצחון על האויבים (ו-ח) וברכה לפריון בכמות ובאיכות: "וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" - בקומה זקופה (רש"י ט). התורה חוזרת ומברכת לשפע חקלאי מוגבר: "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (י), ללמדך שגם כשיש ריבוי אוכלוסין אין מחסור בלחם, כיוון שיחד עם הגידול באוכלוסין באה הברכה לגידול ושפע בברכת הארץ (אלשיך). זכינו וכל הברכות הללו מתקיימות בימינו, נראה אם כן שה' חושב שאנו הולכים בחוקותיו.

כשתי קומות של אדם הראשון

התורה מסיימת את פרק הברכות בברכה על קומה זקופה נוספת: "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת". ורש"י מפרש שוב שמדובר "בקומה זקופה". ובגמרא משמע שיש שני שלבים בזקיפות זו. "רבי מאיר אומר: מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון" (סנהדרין ק ע"א). וצריך להבין מה אלו שתי הקומות הללו.

ועיניו לא נשא אל גילולי ישראל

לעומת הברכות הללו, אנו לומדים בחז"ל כי הליכה בקומה זקופה אסורה. כך בגמרא (קידושין לא ע"א): "אמר רבי יהושע בן לוי אסור לאדם לילך ארבע אמות בקומה זקופה. משום שנאמר (ישעיה ו, ג) 'מלא כל הארץ כבודו', ופירש רש"י מלא כל הארץ כבודו, משתרבב ויורד למטה, והזוקף קומתו נראה כדוחק". והר"ן כתב שההולך בקומה זקופה נראה כפורק מעליו עול מלכות שמים. וראיה מהגמרא בסנהדרין (צ ע"א) שדרשה את הפסוק: "ועיניו לא נשא אל גילולי ישראל" - שלא הלך בקומה זקופה שהיא גאווה. וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה (סוטה ד ב). כן גם נפסק בשולחן ערוך (ב ו) ש"אסור לילך בקומה זקופה", ואין הכוונה שיכוף קומתו או ראשו אלא שלא ילך ביוהרה שחץ וגאווה (עיין כף החיים יד) שיראה את הבא כנגדו בפניו.

שיהיה נקי ובר בעיני אלהים ואדם, ופשוט

והדברים אמורים במיוחד בתלמיד חכם, שכך כתב הרמב"ם: לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה (הלכות דעות ה' ח'). מקורו בברכות (מג ב) "תָּנוּ רַבָּנָן, שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וכו' וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה". והסביר אור החיים הקדוש (חפץ ה' ברכות מג:) שהליכה בקומה זקופה אסורה על כל אדם, והחידוש בתלמיד חכם הוא שאפילו כשיש לו סיבה רפואית או אחרת לזקיפת הקומה לא יעשה כן "להרחיק מעליו כל חשד כדי שיהיה נקי ובר בעיני אלהים ואדם, ופשוט".

לבלתי רום לבבו מאחיו

עניין זה מודגש גם במלך, שכן כתוב במסכת אבות (פ"ו): "ומה דוד שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים קראו רבי אלופי ומיודעי". ובפירוש המיוחס לרש"י: "פעם מצאו אחיתופל לדוד שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה אמר לו: והלא כבר נאמר 'ומקדשי תיראו' שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו. וכן הוא אומר 'בבית אלוקים נהלך ברגש' לשון אימה ופחד".

ויש שואלים מה החידוש במלך, הרי כל אדם אסור לילך בקומה זקופה. ויש מתרצים כי מלך חייב להראות שררה, שום תשים עליך מלך שתהיה אימתו עליך. ובגלל זה הוא חייב להכניע ליבו פנימה יותר מכולם, לקיים מה שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו" (רמב"ן דברים יז, כ). והלימוד של אחיתופל הוא שכל השררה לא תהיה בבית המדרש.

בּוֹכֶה מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל - שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים

וצריכים אנו להבין מדוע התורה מברכת את ישראל בקומה זקופה שאסורה לכל, ובמיוחד לתלמיד חכם ומלך? אלא שלמדנו לעיל כי זקיפות קומה היא ביטוי לגאווה. ויש הבדל ענק בין גאווה של אדם פרטי לגאוותם של ישראל. שגאווה פרטית היא פסולה ביותר, וגאוותם של ישראל היא חשובה ונצרכת ביותר.

כך אנו לומדים מהגמרא (חגיגה ה ע"ב) שמסבירה את הפסוק שנאמר בחורבן "וְאִם לֹא תִּשְׁמָעוּהָ בַמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵּוָה" (ירמיה יג) – "מַאי 'בְּמִסְתָּרִים'? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְׁמֵיהּ דְּרַב, מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבּוֹכֶה בוֹ, וּ'מִסְתָּרִים' שְׁמוֹ. וּמַאי 'מִפְּנֵי גֵּוָה'? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל - שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָה שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה". ובשעת הגאולה חוזרת גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וגַּאֲוָתָה שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם כי הן קשורות זו בזו, ולכן היא בכפל כפליים.  

מי כתב עם רבי שמעון את הזוהר?
גילוי אליהו פעמיים ביום

בתיקוני זהר למדנו שאליהו הנביא לימד פעמיים בכל יום את רבי שמעון תורה במערה. "רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֲזַל לֵיהּ וַעֲרַק לְמַדְבְּרָא דְלוּד, וְאִתְגְּנֵיז בְּחַד מְעַרְתָּא, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. אִתְרְחֵישׁ לוֹן נִיסָּא, וּנְפַק לְהוֹ חַד חֲרוּבָא, וְחַד מַעֲיָינָא דְמַיָּיא. אָכְלֵי מֵהַהוּא חֲרוּבָא, וְשָׁתָאן מֵאִינוּן מַיִין. הֲוָה אֵלִיָּהוּ ז"ל, אָתֵי לוֹן בְּכָל יוֹמָא תְּרֵי זִמְנֵי, וְאוֹלִיף לוֹן. וְלָא יָדַע אֵינַשׁ בְּהוֹ". נעשה לו נס ונברא לו חרוב ומעיין מים חיים, והיה אליהו הנביא בא אליהם פעמיים בכל יום ללמד אותם תורה, ולא ידע בהם איש.  

נשמות החכמים זוהרות עם רבי שמעון

ולמרות שלא ידע בהם איש מהחיים, היו עמהם נשמות רבות של תלמידי החכמים הגדולים מהדורות הקודמים שבאו לעזור לרשב"י לכתוב את הזוהר הקדוש: "כַּד אִתְכַּנְשׁוּ לְמֶעֱבַד הַאי חִבּוּרָא, רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְהוֹן וּלְאֵלִיָּהוּ עִמְּהוֹן וּלְכָל נִשְׁמָתִין דִּמְתִיבְתָּאן לְנַחֲתָא בֵּינַיְיהוּ וּלְכָל מַלְאָכַיָּא בְּאִתְכַּסְיָא וּבְאֹרַח שֵׂכֶל". כשהתכנסו כל תלמידי החכמים לכתוב את הזוהר הקדוש, באו לבית המדרש כל התנאים, כל הצדיקים וכל פמליה של מעלה.

כֶּתֶר בְּרֵישׁ כָּל צַדִּיק

בשעה שרבי שמעון וחבריו כותבים את הזוהר הקדוש, הם מזהירים בזוהר העליון "וְהַמַּשְׂכִילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב) – "וְהַמַּשְׂכִּילִים אִלֵּין רִבִּי שִׁמְעוֹן וְחַבְרוֹי, יַזְהִרוּ כַּד אִתְכְּנָשׁוּ לְמֶעֱבַד הַאי חִבּוּרָא דְּאִיהוּ מִזִּיהֲרָא עִלָּאָה דִּלְעֵלָּא", ורשות ניתנה להם לגלות סודות עמוקים "רְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְרִבִּי שִׁמְעוֹן וְחַבְרוֹי לְגַלָּאָה בֵּהּ רָזִין סְתִימִין עֲמִיקִין", ולכל הנשמות של הצדיקים שבאו אליהם מישיבה של מעלה ומישיבה של מטה. "וּלְכָל נִשְׁמָתִין דִּמְתִיבְתָּא דִּלְעֵלָּא, וּמְתִיבְתָּא תַּתָּאָה", ולכל האבות והצדיקים שישבו עמהם לכתוב את הספר הקדוש הזה "וְלִשְׁבַע טוּרִין עִלָּאִין, דְּאִנּוּן תְּלָת אֲבָהָן וְרָעֲיָא מְהֵימָנָא וְאַהֲרֹן וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה וְאֵלִיָּהוּ עִמְּהוֹן".

לאליהו הנביא ולצדיקים מצטרפים המלאכים ומצטרפת השכינה: "אַדְהָכִי הָא אֵלִיָּהוּ קָא נָחִית מֵעִילָא, בְכַמָּה חֲיָילִין דְּנִשְׁמָתִין, וְכַמָּה מַלְאָכַיָּא סוּחְרָנֵיהּ, וּשְׁכִינְתָּא עִלָּאָה עֲטָרָה עַל כֻּלְּהוּ, כֶּתֶר בְּרֵישׁ כָּל צַדִּיק"  (תיקוני זהר דף כד/א).

עץ החיים המנגן

בזמן הלימוד שלהם התעורר ניגון נפלא מעץ החיים. "בְּהַהוּא זִמְנָא קָלָא אִתְעַר בְּאִילָנָא דִלְעִילָא בְּנִגּוּנָא". העץ שכל הנשמות המרחפות תלויות בו. "וְכַמָּה עוֹפִין דְּנִשְׁמָתִין שַׁרְיָין תַּמָּן בְּעַנְפּוֹי". עץ שגודלו מסוף העולם ועד סופו "הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ד ח) רְבָה אִילָנָא וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְסוֹף כָּל אַרְעָא: עֳפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יְדֻרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל בִּשְׂרָא". גדל האילן והתחזק וגובהו מגיע לשמים, ונופו לקצה הארץ. ענפים חזקים, פרותיו רבים, הוא מזין את כל הברואים. תחתיו יש צל לכל החיות, בענפיו נמצאים כל בעלי הכנף וממנו ניזון כל בשר.

רשב"י עץ החיים - בְּדָרָא בַתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא

האילן הזה היה נבוכדנצר לזמן קצר. מלאך ירד משמים, "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת", קוצץ את האילן ומוריד את נבוכדנצר ממלכותו שהייתה על כל העולם ומחזיר אותו לגודל הטבעי שלו. זו היא הגלות – מלכות האומות. בתקופת הגאולה המלכות הזאת עוברת לרבי שמעון. לכן נאמר בו "דֵּין רֵיכָא וּבַר רֵיכָא" - זה מלך ובן מלך. וכך אומר אליהו הנביא על רשב"י: "רַבִּי רַבִּי אַנְתְּ הוּא אִילָנָא דִרְבָה וּתְקִיף בְּאוֹרַיְיתָא" אילנא רבה שנותן כוח עצום. אילן חיים שייתן כוח לעולם בדור האחרון בסוף הימים "וְכַמָּה בְּנֵי נָשָׁא לְתַתָּא יִתְפַּרְנְסוּן מֵהַאי חִבּוּרָא דִילָךְ, כַּד יִתְגַּלֵי לְתַתָּא בְּדָרָא בַתְרָאָה בְּסוֹף יוֹמַיָּא". בזכות החיבור הזה נזכה לחירות משיעבוד מלכויות ונזכה לחזור לארצנו "וּבְגִינֵיהּ וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה י).

ההסבר הזה של הזוהר מסביר לנו במעט מה הטעם שמאות אלפי אנשים באים לציון של רבי שמעון במהלך כל השנה, ובמיוחד בל"ג בעומר. הם מרגישים שם חיות גדולה. ממנו הם שואבים חיים וחיות רוחנית לכל השנה כולה.

כָּל הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת דְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַנֵּי קְלָלוֹת כְּתִיבֵי
קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, כְּנֶגֶד בַּיִת רִאשׁוֹן. קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה כְּנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי וְגָלוּת אַחֲרוֹן

בזוהר חדש פרשת כי תבא (צז:) מובא סיפור שקשור לפרשת השבוע: "יוֹמָא חַד הֲווֹ חַכִּימַיָיא בְּבֵי מִדְרְשָׁא שׁוֹאֲלִין, וְאָמְרִין, קְלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אִינוּן כְּנֶגֶד בַּיִת רִאשׁוֹן. קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה כְּנֶגֶד בַּיִת שֵׁנִי וְגָלוּת אַחֲרוֹן (כך כותב גם הרמב"ן בפירושו לתורה, וכנראה שכאן מקורו). בַּקְּלָלוֹת שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, אִית בְּהוֹ הַבְטָחוֹת, וַחֲבִיבוּ (אהבת) דְּקב"ה לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וגו'. וּכְתִיב 'וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לא מאסתים וכו'. קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לֵית בְּהוֹ הַבְטָחוֹת, וְלֵית בְּהוֹ נֶחָמָה כְּלָל, כְּמָא דִכְתִיב בַּקְּלָלוֹת קַדְמָאִין. וְלָא הֲווֹ יָדְעֵי". בקללות שבפרשת "כי תבא" שהן כנגד גלות אדום בבית השני אין נחמות ואין הבטחות.

"קָם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי וַאֲמַר, חֲבָל עַל גְּרִיעוּתָא דְּבַר יוֹחָאי, וְלֵית מַאן דְּיָדַע מִנֵּיהּ. וְאִלּוּ יָדְעֵי, לֵית רְשׁוּ לְגַלָּאָה לֵיהּ". קם רבי יהודה בר אלעאי ואומר: חבל שרבי שמעון נגרע מאתנו והלך למערה, ואין אנו יודעים איפה הוא, ואם היינו יודעים אין לנו רשות לגלות.

דואר יונים לרשב"י

"ר' יוֹסֵי בר רבי יְהוּדָה, קָם יוֹמָא חַד בְּצַפְרָא, חָמֵי כָּל אִינוּן עוֹפִין דְּאִינוּן הֲווֹ טָאסָן, וְשַׁפְנִינָא חָדָא אָזְלָא בַּתְרַיְיהוּ. קָם עַל רַגְלוֹי וַאֲמַר, שַׁפְנִינָא, שַׁפְנִינָא מְהֵימְנָא מִיּוֹמָא טוֹפָנָא, דְּיוֹקְנָא דְּעַמָּא קַדִּישָׁא, לְךָ יָאוֹת וּלְךָ נָאֶה, זִיל וַעֲבֵיד לִי שְׁלִיחוּתָא חָדָא לְבַר יוֹחָאי, בַּאֲתַר דְּאִיהוּ תַּמָּן". רבי יוסי בר רבי יהודה קם בוקר אחד וראה את כל סוגי העופות עפים בשמים, וביניהם יונה אחת. קם על רגליו וקרא: יונה יונה הנאמנת מיום המבול, יונה שמשמשת כמשל לעם ישראל, לה מתאים להיות השליחה למערה שנמצא בה רבי שמעון בר יוחאי ולשאול אותו את השאלה הזאת.

"אִסְתַּחֲרָא הַהוּא שַׁפְנִינָא וְקָמַת קַמֵּיהּ. כְּתַב פִּתְקָא חָדָא, וַאֲמַר מָה דַאֲמַר. וְקָמַת שַׁפְנִינָא וּנְטָלַת בְּפוּמָהּ, וַאֲזָלַת לְגַבֵּיהּ דְּר"ש, וְשַׁוִּיאַת לֵיהּ בִּכְנָפָא". חזרה היונה על עקבותיה וכתב רבי יוסי פתקה ושם בפיה של היונה ושלח אותה למערה של רבי שמעון.

רבי שמעון בוכה על אור הגאולה המסתתר

רבי שמעון מקבל את השאלה מהיונה ובוכה ביחד עם רבי אלעזר בנו: "אִסְתַּכַּל בְּהַהוּא פִּתְקָא, וּבְכָה, הוּא וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ. וַאֲמַר, בָּכֵינָא עַל פְּרִישׁוּתָנָא מִן חַבְרַיָא, וּבָכֵינָא עַל מִלִּין אִלֵּין, דְּלָא אִתְגַּלְּיָין לְהוֹ, מַה יַּעַבְדּוּן דָּרֵי בַּתְרָאי, אִי יַשְׁגִּיחוּן בְּהַאי". בכה על היפרדותו מהחברים. בכה על השאלה הזאת שאין לה פתרון. ולדעתו אין אפשרות ללמד תורה כזאת בימי הגאולה, כי היא מייאשת, שהרי לא נזכרת בה הגאולה ובני ישראל עלולים להתייאש בגללה מן הגאולה.

סודו של אליהו

אליהו הנביא רואה את רשב"י בוכה ובא לעזרתו, "אַדְהָכֵי אֲתָא אֵלִיָּהוּ ז"ל, חֲמֵי דִּבְכֵי". באותה שעה הוא היה בשליחות אחרת, ואלוקים שלח אותו לעצור את בכייתו של רשב"י "אֲמַר בִּשְׁלִיחוּתָא אָחֳרָא הֲוֵינָא זַמִּין, הַשְׁתָּא, וְשַׁדְּרַנִי קב"ה לְשַׁכְּכָא דְּמָעִיךְ". הוא אומר לו שאסור לגלות את הסיבה להבדל בין התוכחות של פרשת בחוקתי, המדברות על גלות בית ראשון, לבין התוכחות בפרשת כי תבא העוסקות בגלות בית שני "אִי רַבִּי, אִי רַבִּי, לָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ הַשְׁתָּא לְגַלָּאָה לְצַדִּיקַיָּיא מִלִּין אִלֵּין".

וְסָלֵיק אֵלִיָּהוּ גּוֹ גַּלְגַּלָּא דְנוּרָא

בתחילה מסביר אליהו הנביא כי העוונות בימי בית שני היו גדולים יותר מהעוונות בימי בית ראשון, ואלוקים עוצר את דבריו של אליהו הנביא. מביא רוח סערה שתיקח את אליהו לתוך גלגל של אש. "אַדְּהָכֵי, עֲבַר חַד רוּחָא, וְאַפְרֵישׁ לוֹן, וְסָלֵיק אֵלִיָּהוּ גּוֹ גַּלְגַּלָּא דְנוּרָא". נשאר רבי שמעון לבדו בוכה ונרדם בפתח המערה "וְאִשְׁתָּאַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבְכֵי וְאַדְמוּךְ אַפִּיתְחָא דִמְעַרְתָּא".

ריחמו על רשב"י מן השמים ושלחו לו את אליהו הנביא שנית להסביר לו. "אַדְּהָכֵי, אֲתָא אֵלִיָּהוּ ז"ל, אֲמַר, קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אִתְעַר מִשְּׁנָתָךְ, זַכָּאָה חוּלָקָךְ, דְּקב"ה בָּעֵי בִּיקָרָךְ. כָּל הַבְטָחוֹת וְנֶחָמוֹת דְּיִשְׂרָאֵל, בְּהַנֵּי קְלָלוֹת כְּתִיבֵי".  מסביר אליהו הנביא לרשב"י כי הברכות מוצפנות בתוך הקללות, ומביא לו כמה דוגמאות.

גאולה בפסוק הקללות

שואל רשב"י את אליהו הנביא באיזה פסוק של קללה רמוזה הגאולה, "אֲמַר לֵיהּ ר' שִׁמְעוֹן, בְּאָן אֲתַר אִתְגַּלְּיָיא פִּירְקָנָא דְיִשְׂרָאֵל בְּהַנֵּי קְלָלוֹת". ענה אליהו לרשב"י ואמר: בפסוק הקללות שנראה רע מכולם, שם נמצאת הגאולה. "אֲמַר, אַשְׁגַּח וְדַיֵּיק, דּוּכְתָּא בִּישָׁא מִכֻּלְהוּ, תַּמָּן הֲוֵי". חיפש רשב"י את הפסוק הגרוע מכולם "אַשְׁגַּח וְדַיֵּיק וְאַשְׁכַּח, דִּכְתִיב" מצא את הפסוק שמתאר את התלישות של הגלות. ואת הייאוש הגדול של עם ישראל מחייו. "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ". ופירש רבי שמעון כי "אַף עַל גַּב דְּיָדְעֵי חַבְרַיָא זְמַן, אִינוּן חַיִּים, תְּלוּיִן קַמָּן וּסְפֵיקָן. וְעִיקָרָא אִיהוּ וְיַצִּיבָן מִלִּין", כי אע"פ שהחכמים בטוחים בגאולה שתבוא בימיהם, הם מראים שהיא בספק וחושבים שהיא תלויה בתשובה (מתוק מדבש). ויש מפרשים כי סוד הגאולה מבואר בכל הפסוקים שם שאומרים כי בגלות ישראל תלושים ונרדפים "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ" (דברים כח סה), ולא תהיה לך ברירה אלא לעלות לארץ ישראל. עוד מבין רבי שמעון כי בעת הגאולה מתחדשים חייו של עם ישראל, כמבואר בחזון העצמות היבשות המתחדשות, ואע"פ שהחיים מתחדשים מול עיניהם הם לא מאמינים בהם, ומראים את עצמם מסופקים בתהליך הזה שהוא תלוי במעשי בני האדם. אבל באמת הוא יציב ונכון וקיים ונאמן וכו' ולא ימוט.

דואר חוזר לרבי יוסי

את התשובה הזאת כותב רבי שמעון ושולח בערב על ידי היונה לרבי יוסי. "כָּתַב פִּתְקָא לְעִידָן רַמְשָׁא, וְשַׁוֵּיהּ בְּפוּם שַׁפְנִינָא, וַאֲזָלַת לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דַּהֲוָה בְּדוּכְתֵּיהּ, וְעֵינוֹי מְחַכָּאן". כיוון שראה רבי יוסי את היונה מגיעה עם התשובה, אמר לה כמה נאמנה את: "כֵּיוָן דַּחֲמָא לָהּ, אֲמַר, שַׁפְנִינָא. כַּמָּא אַתְּ מְהֵימְנָא מִכָּל עוֹפָא דִשְׁמַיָּא, קָרָא עֲלֵיהּ, וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ".

לקח את פתק התשובה  של רשב"י, הביאו לחבורת הלומדים בבית המדרש וסיפר להם את המעשה. "נָטַל פִּתְקָא, וְעָאל לְגַבֵּי חַבְרַיָּיא, וְאַחְמֵי לוֹן. וְסָחֵי לוֹן עוֹבָדָא". תמהו חכמי בית המדרש "תְּוַוהוּ. בָּכָה רַבִּי יְהוּדָה וַאֲמַר, וַוי, אף על גב דְּלָא יַדְעִינָן לֵיהּ, מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא. אֲתַר דְּבַר יוֹחָאי תַּמָּן, חַבְרַיָּיא בַּהֲדֵיהּ, וּמִתְעָרִין מִנֵּיהּ וְאוֹלְפִין מִנֵּיהּ". בכה רבי יהודה ואמר: אע"פ שאין אנו יודעים את מקומו של רשב"י, אנחנו לומדים את תורתו ומתחזקים ממנה.

"זַכָּאָה נַפְשֵׁיהּ דְּבַר יוֹחָאי, דְּקב"ה עֲבֵיד עִמֵּיהּ נִסִּין, וְאִיהוּ גָּזֵיר, וְקב"ה מְקַיֵּים. וַעֲתֵיד לְמֶהֱוֵי רֵישָׁא לְצַדִּיקַיָּיא, דְּיַתְבֵי בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן. וִיקַבֵּל אַפֵּי שְׁכִינְתָּא, וְיֶחֱמֵי לְקב"ה, וְיִשְׁתַּעְשַׁע עִם צַדִּיקַיָּיא, וְיֵימָא לְהוֹ, בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרָכָה לִפְנֵי ה' עוֹשֵׂנוּ". זכאית נפשו של בר יוחאי שהקב"ה עושה לו ניסים והוא גוזר והקב"ה מקיים. ועתיד להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן, ויקבל פני השכינה ויזכה לחזות בנעם השם, וישתעשע עם הצדיקים ויאמר להם בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרָכָה לִפְנֵי ה' עוֹשֵׂנוּ.