יִמְלךְ ה' לְעולָם אֱלהַיִךְ צִיּון לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ
תפילת "עלינו לשבח" נאמרת בתפילת עמידה של מוסף ראש השנה ויום הכיפורים, וכנראה חוברה מלכתחילה לצורך הימים הללו. בהמשך הכניסו חכמי הדורות את התפילה הזאת לסיום כל תפילת שחרית, מנחה או ערבית (טור או"ח קלג).
בעל "מגלה עמוקות" (ואתחנן קלג) אומר כי תפילת "עלינו לשבח" תוקנה על ידי יהושע. ועל כן נרמז יהושע בשמו הקדום "הושע" במילים "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ" - ע. "שֶׁלֹּא עָשָֹנוּ כְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת" - ש. "וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לִפְנֵי מֶלֶךְ" - ו. "הוּא אֱלֹהֵינוּ וְאֵין עוֹד אַחֵר" - ה'.
הסיבה שיהושע תיקן את תפילת "עלינו לשבח" היא כי עניין התפילה הזאת הוא קידוש השם בכל העולם. רמז לכך נמצא בדברים של רחב על המעשים שהביאו את הגויים להכיר בשם השם: "וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". זו הלשון שנמצאת ב"עלינו לשבח": "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. אֵין עוֹד" (דברים ד לט).
בספר דברים היא נאמרת על עם ישראל. אחרי כיבוש יריחו באמצעות שופרות היא נאמרת גם על האומות. "וַיְהִי ה' אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיְהִי שָׁמְעוֹ בְּכָל הָאָרֶץ" (יהושע ו כז). כן אומר שלמה בחנוכת המקדש את המלים הללו גם על הגויים. "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מלכים א פרק ח ס).
הפצת שם ה' בעולם התרחשה על ידי יהושע גם כשהוא העמיד את השמש והירח. כך מברך יעקב את בני יוסף ואומר: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (בראשית מח יט). והסביר רש"י כי יהושע עתיד להיות ממשיכו של משה בתורה וכובש הארץ "'וזרעו יהיה מלא הגוים' - כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון" (רש"י שם). זו הסיבה שהביאו את התפילה הזאת לראש השנה, שזה עניינו, להמליך את ה' על כל העולם כולו.
בעל "מגלה עמוקות" גילה לנו שאת המשך "עלינו לשבח" תיקן עכן, ורמז לכך יש בראשי התיבות של המילים על כן נקוה. וצריך להבין למה דווקא עכן ולמה אנחנו אומרים בראש השנה וביום הכיפורים את התפילה שהוא תיקן. הגמרא (סנהדרין מג ע"א) אומרת לנו כי עכן חזר בתשובה והתוודה, ואת התפילה הזאת הוא תיקן אחרי התשובה. ובאמת כל התפילה של "על כן נקווה" היא השבח של ה' שעולה מתוך הרשעים שחוזרים בתשובה. "לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל. כִּי לְךָ תִכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן".
במיוחד שהשם עכן הוא שם של נחש, והכוונה בתשובתו היא שגם כוחות הרוע יחזרו בתשובה. כאמור: "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא). וזהו עניינו של ראש השנה ויום הכיפורים להעביר את רוח הטומאה מן הארץ, והרשעה כולה כעשן תכלה, וכשאין רוע, גם הנחש לא מזיק ולא עוד אלא שהוא מהלל את ה'.
כך מספר לנו דוד על התנינים בעת הגאולה. "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהילים קמח ז). ומהם התנינים? מסביר הרמח"ל (תיקונים חדשים תיקונא תליסר) "אלין סטרין דלתתא דקיימין בתר תחומא קדישא". אלה שנמצאים מחוץ לגבולות הקדושה.
ובאמת למדנו ממשה רבנו שהנחש והתנין הם אותה קליפה בהופעות שונות, הקליפה הזאת מגויסת אל הקודש בעת הגאולה ומהללת את ה'. כך, בשעה שמשה בסנה נהפך הנחש למטה שמשה עושה בו את האותות, ובהיותו אצל פרעה התנין נהפך למטה. רש"י שם מסביר שהתנין הוא הנחש (שמות ז י) רק הופעות שונות.
יש הופעה אחרת של הקליפה והרע שהופכת להיות אור של ירושלים. כך אומרת לנו הגמרא (בבא בתרא עד ע"ב) שהלוויתן שלעתיד לבוא עתיד להיות אורה של ירושלים. "וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֲתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סוּכָּה לַצַּדִּיקִים מֵעוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָּן, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב מ) 'הַתְמַלֵּא בְסֻכּוֹת עוֹרוֹ', זָכָה - עוֹשִׂין לוֹ סוּכָּה, לֹא זָכָה - עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) 'וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ'. זָכָה - עוֹשִׂין לוֹ צִלְצָל, לֹא זָכָה - עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי א) 'וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרוֹתֶיךָ'. זָכָה - עוֹשִׂין לוֹ עֲנָק, לֹא זָכָה - עוֹשִׂין לוֹ קָמִיעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב מ) 'וְתִּקְשְׁרֶנוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ'. וְהַשְּׁאָר - פּוֹרְסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִם, וְזִיווֹ מַבְהִיק מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ס) 'וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנוֹגַהּ זַרְחֵךְ'".
והליוויתן הזה הוא הופעה אחרת של אותם כוחות הרוע בעולם. "ר' יוחנן אמר זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון" (ב"ב עה ע"א).
ובתיקוני זהר (דף ס/ב) מובא שבשעה שהם חוזרים בתשובה, כל הבריאה חוזרת אל ה'. "בְּהַהוּא זִמְנָא כָּל חֵיוָן יִתְעָרוּן בְּנִגּוּנָא, וְכַנְפֵיהֶם פְּרוּדוֹת מִלְּמָעִִלָה לְקַבְּלָא לֵיהּ בְּחֶדְוָה, וְכֻלְּהוֹן יְהוֹן רָצִין וְשָׁבִין בְּנִגּוּנָא, וּשְׁלִיחוּתָא לְגַבֵּיהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל א יד) 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק', לְבַשְּרָא לְיִשְׂרָאֵל, וּבְהַהוּא זִמְנָא 'הַלֲלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהוֹמוֹת גו' (תהלים קמח ז), כֻּלְּהוּ לְעִילָא וּלְתַתָּא מַה דְּאִתְבְּרִי עַד יִתּוּשׁ זְעִירָא, כֻּלְּהוּ מְשַׁבְּחִין לֵיהּ, כִי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיה יא ט), בְּהַהוּא זִמְנָא יִתְקַיַּים קְרָא, (צפניה ג ט) כִּי אָז אֶהְפּוֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וְגוֹמֵר". אמן ואמן.
"עלינו לשבח" הוא חלק מתפילת ראש השנה, שאומרת לנו כי עיקר התפקיד שלנו הוא לקרוא לכל העולם בשם ה'. את התפקיד הזה עשו בתחילה האבות הקדושים. כך אומר התוס' (ברכות מ ע"ב) כי בתפילת י"ח לא מוזכר בברכה "אלוהינו מלך העולם" כמו בכל ברכה, אלא "אלוהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב". כי כשאומרים "אלהי אברהם הוי כמו 'מלכות' (כאילו אמרנו 'מלך העולם') דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם, שהודיע מלכותו".
כמו האבות, גם אנו צריכים להודיע מלכותו של ה' לכל באי עולם. וכך אנו פותחים את תפילת שחרית כל בוקר במזמור "הודו" שאומר כי תפקדנו לקרוא בשם השם בכל הדרכים שמתאימות. "הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ. הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ. שִֹיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו: הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ".
אנו נדרשים לקרוא בשם ה' בפני האומות בכל פעם באופן שונה, כי יש כאלה שמתאים להם להודות, ויש כאלה שצריכים פרסום ברבים "קראו בשמו". יש כאלה שצריכים לשמוע על עלילותיו של ה', ויש כאלה שצריכים שירה או זמרה. וכו'. תפקידנו לדבר אל כל אחד בשפה שגורמת לו להבין שה' הוא מלך על כל הארץ.
דוד המלך מספר לנו באותו מזמור כי האבות הקדושים מסרו על כך את נפשם "וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי. וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר". למרות שמלכי העמים האליליים הפריעו לאבות, ה' הזהיר את פרעה ואת אבימלך שלא להזיק לאבות, ובסופו של דבר כרת ה' ברית עם האבות על הקמת עם ישראל. הכול בזכות הקריאה שלהם בשם ה'. לכן אנו חייבים להמשיך בדרכם ולומר: "שִׁירוּ לה' כָּל הָאָרֶץ. בַּשְּרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ: סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ. בְּכָל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו: כִּי גָּדוֹל וּמְהֻלָּל מְאֹד. וְנוֹרָא הוּא עַל כָּל אֱלֹהִים".
המזמור של "הודו" הוא הקדמה לפסוקי דזמרא שעליהם אמר רבי יוסי בגמרא (שבת קיח ע"ב) "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום". מי שמתבונן בפסוקי דזמרא יראה שכולם עוסקים בהמלכת ה' בעולם. כך אנו אומרים בברכה הפותחת "ברוך שאמר" כי כוונתנו בפסוקי דזמרא להמליך את ה' בשירי דוד המלך. "וּנְגַדְּלָךְ וּנְשַׁבְּחָךְ. וּנְפָאֲרָךְ. וְנַמְלִיכָךְ". איך ממליכים את ה'?
התשובה נמצאת ב"אשרי יושבי ביתך". לא לחינם כתוב בגמרא: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אֲבִינָא, כָּל הָאוֹמֵר, 'תְּהִלָּה לְדָוִד' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא" (ברכות ד ע"ב). וכתב הבית יוסף (נא) כי העיקר הוא לומר את המזמור הזה בכוונה. והכוונה היא לא הבנה בלבד, אלא כוונה לקרוא בשביל לעשות מה שכתוב בהם.
המתבונן בפסוקים אלו יראה שעיקר העיקרים שלהם הוא החובה לספר בעולם את גדולת ה'. "תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד: בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד". למרות שגדלות ה' היא מעל ומעבר, איננו פטורים מלהתחיל. "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר". החובה היא לספר לבנים שלנו: "דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ".
החובה היא לספר את הסיפורים הללו באופן הכי מכובד שאפשר. "הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאֹתֶיךָ אָשִׂיחָה". יַבִּיעוּ, יְרַנֵּנוּ". בזה אנו ממליכים אותו. לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ".
ההודעה הזאת לאומות, שעיקרה בצורה של שירה, אומרת לנו שתפקידנו בעולם הוא גם להיות המנצח שמתאם בין כל המנגנים בעולם לשיר בשירה אחת מתואמת. כך אנו אומרים בתפילת "נשמת כל חי" שמדברת על התודה של כל האומות וכל היצורים. לא רק לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, אלא גם לְנַצֵּחַ על מקהלת המודים שיודו בבת אחת. בחינת "וְיֵעָשֹוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת לַעֲשֹוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם".
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה משתדל מאוד להפיץ את תורת ה' ולספר את גדולתו, והיה מסתובב ממקום למקום לקרוא בשם ה'. והיה כותב מאמרים בכל מיני מקומות – הכול כדי להשמיע את גדולתו ולהמליך את ה', לא רק בראש השנה.
הרב אליהו זצוק"ל נהג להזכיר את הרמב"ם שתיאר את פרסום של ה' של אברהם אבינו והאבות הקדושים וסיפר שהם הפיצו את דבר ה' גם בכתב. כך כותב הרמב"ם על אברהם: "והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים וכו'" (ע"ז א ג).
בדורות האחרונים התפתחו מאוד כלי הספרות. כל אדם מוכשר יכול לכתוב היום ולהפיץ את מאמריו בכל העולם. כל אדם יכול לצלם ולשלוח שיעור לכל קצוות תבל. בדרך הזאת יש היום אפשרות להשפיע על דעות ההמון בכלים אדירים רבי השפעה, ובלבד שאדם ידע לכתוב בצורה נכונה.
הרב קוק זצוק"ל כתב כי כל פיתוח כלי ההפצה הללו נועד לשם הפצת שם ה' בעולם. "כל פיתוחו של כשרון הדיבור וההסברה הספרותית, סופו להביא לידי התעודה הנבואית של הפיכת שפה ברורה לכל העמים, לקרוא כולם בשם ה'. אם כן הרינו רואים בפריחתה של הספרות גם כן הזרחת אורו של משיח בעולם". ואע"פ שאנו רואים כי הכלים הללו משמשים גם את הטומאה, אין זה אומר כי אינם יכולים לשמש את הטהרה, ולהפך, כל בריאתם היא לשם הקודש ("שמונה קבצים" קובץ א', קע"ו).
ממשיך הרב קוק וכותב "אין לכחד את התועלת הגדולה שתוכל ספרות ערוכה בכל התכסיסים הזמניים לעשות בשביל בנין בית ישראל ותיקוני בדקיו אשר רבו (אגרות", ח"א עמ' רמד-רמה). במילים "ספרות ערוכה בכל התכסיסים הזמניים" מתכוון הרב זצ"ל גם לכל שיטות ההפצה שהתחדשו בימינו ועדיין לא היו בימיו. באמצעות הכלים הללו נוכל מהר יותר וטוב יותר לקיים את הנבואה "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה פרק ג ט).
על השימוש שעושים כוחות הרע בכלים הללו כותב הרב קוק "העט כבש לו את העולם, הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב וגם במעשים. בבטחה הוא עושה את דרכו, חיצים שנונים ומדקרות כחרב, במנוחה הוא שולח. היעלה על הדעת שאנו רשאים לשתוק ולא לקנות לנו את הנשק המודרני הזה? אבל זה העט איננו 'נהרא דמכיפיה מיבריך' (הוא לא כותב מעצמו, שבת סה ע"ב). הוא לוקח חילו מאוצר המחשבה וכו' וכו'. ואנחנו, למה לא נעשה לנו גם אנו עט? היבשו מוחותינו? חלילה!" (ע"פ "אגרות הראי"ה", ח"א עמ' כה).
לכן חייבים כל לומדי התורה להשתמש בכלים הללו לקרוא בשם ה': "הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה. וכיון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו והפועלים הרבה על החיים, היא הספרות והשירה, מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצוע יהיה לנו (אנשים) משלנו. ולא תהיה ברית כרותה שכל בעל כשרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע ישראל למפרע. את מגדל תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי אשר יפרחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים, מקור מים חיים, ה'" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קצה).
על כן כתב הראי"ה קוק זצוק"ל כי צריך ללמד את לומדי התורה לכתוב ולהפיץ את שם ה' "להרגיל ולחנך את תלמידינו, אשר יתעתדו להיות רועי ישראל ומדרכיו, למשוך בקשת סופרים בסגנון יפה ובהיר, לבאר ולברר אמיתתה של תורה, קדושת האומה וכל דבר הנוגע לחכמת ישראל, בשפה ברורה וברוח קדושה וטהרה וכו'. וידעו תלמידינו לעמוד בפרץ גם בעט סופר מהיר נגד כל רוח סועה וסער מהדעות הפזיזות המתנשאות בכל דור ודור לזלזל בקדושת חייה של אומתנו העומדת לעד".
החובה לכתוב ולהפיץ את דבר ה' אינה חובה של יום אחד. "על כן אנחנו חייבים להכשיר את עצמנו בכל המכשירים הדרושים לזה, עד שנוכל להתבונן, לעיין, לכתוב ולחדש, ספרות גדולה וחיה מעומק נשמתה של תורה הפנימית, שתהיה גם נאה ומתקבלת מצד צורתה החיצונית כפי האפשר. וכו'. וכאשר יעלה בידינו, כמה שיעלה, הוא אוצר טוב ויקר. ואם כי לא לאדם אחד, ולא לדור אחד, היא המלאכה הגדולה הזאת. מכל מקום אל יפול לב כל עובד. יעשה כל אשר יוכל, ותשועת ה' תשגבהו שברבות הימים יעבדו באלה המקצועות החמודים היסודיים, והושיעו את ישראל" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 88).
עוד כותב הרב קוק כי חייבים לחזק כל כותב שיכתוב וישכלל את כשרון הכתיבה שלו. זו משימה לאומית. חייבים אנו "לחפש כמטמונים אחר כוחות רעננים נסתרים מאתנו, ולאמץ את הכוחות הגלויים; לאמץ במות ספרותיות ע"י עיתונים וירחונים וכל מיני השפעה כאלה" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קלו. ועיין עוד במאמר הרב משה צוריאל https://www.yeshiva.org.il/midrash/4587.).
הראשון שמשתמש בשירה על מנת לעורר את העם לתשובה הוא משה רבנו. כל שירת "האזינו" היא שירה שנועדה להחזיר את עם ישראל אל ה', שכאשר יפלו וייכשלו יתבוננו בשירה ומתוך כך יזכו להבין ולשוב אל ה' (דברים לא יט). ובאמת מה יש בשירה הזאת שמעורר את האדם לשוב בתשובה?
התשובה היא גודל המבט. כך אומר משה "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ". כדי לראות המרחב הגדול צריך להסתכל על המציאות לא רק כמו שהיא נראית כאן ועכשיו אלא כמו שהיא נראית משנות דור, "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". כשמסתכלים על התמונה השלמה רואים כי מי שחוטא אולי מרוויח בטווח הקצר, אבל מפסיד הפסדים גדולים בטווח הארוך, וכן להפך.
כשמסתכלים על התמונה השלמה יודעים להשיב לשאלת השאלות של ימינו: איך ייתכן שעם ישראל הקטן מנצח פעם אחר פעם קבוצה גדולה של מדינות שקמות עליו, למרות שהן מצוידות בנשק רב עוצמה ומשתמשות במיטב מוחות המומחים בעולם?
את השאלה הזאת מנסח משה במילים "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה" (דברים לב ל). בנוהג שבעולם אנשים נותנים תשובה נקודתית קטנה ואומרים כי לערבים מנהיג גרוע, כי היו להם סכסוכים, כי הם נרדמו בשמירה, כי הם לא היו מספיק מאומנים, כי הצלחנו להמציא טכנולוגיה ייחודית שלא מצאו בשום מקום בעולם וכו'. כך ניתנות עוד ועוד תשובות נקודתיות, אף אם נכונות, שלא מספרות את הסיפור השלם. סיפור שמתברר רק כשמכירים את כולו מתחילתו ועד סופו, ויודעים שיש פה מהלך אלוקי מתוכנן מראש. "אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וה' הִסְגִּירָם".
כך גם מציע ישעיה הנביא (נה) לישראל לחזור בתשובה מתוך גודל. "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ". וכל זה רק מתוך גודל "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה': כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".
למרות שדרכי ה' גבוהות, יש לנו נגיעה של הבנה מסוימת בגודל הזה. וכך אומר ישעיהו לעם להתבונן בתהליך ירידת הגשמים בעולם. לפעמים אנחנו מתרגלים לגשם שיורד תדיר, אבל צריך להתבונן בו ולראות שהגשמים הם תהליך שמחייב תכנון ארוך טווח. תהליך שמחייב שילוב גורמים שונים. תהליך שמטרתו הסופית לתת לאדם חיים, לתת לו ולכל בעלי החיים אוכל לאכול ומים לשתות. התהליך הזה קורה כל הזמן, כל שנה, בכל מקום. "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל".
תחילת התהליך בשמש ובאידוי שגורם לעננים להיווצר במרחבי האוקיינוסים, "הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים, הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר, הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר" (תהילים קמז ח). אחר כך הרוחות שבעולם מביאות את העננים ליבשות. "עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת" (תהילים קד ד). וכשמתבוננים רואים כי למרות שהן נראות אקראיות, הן מסודרות. אחר כך מזג האויר הקר גורם לעננים להתעבות ולהפוך לגשמים שמשקים את האדמה.
במקביל יוצרים הצמחים זרעים. הזרעים הללו נוצרים על ידי העצים בסיוע פרחים יפים, ריחות שמושכים פרפרים, חרקים וציפורים. העצים מפזרים את הזרעים על פני האדמה. הזרעים לפעמים ממתינים לגשם עשרות, מאות ואלפי שנים. לאחרונה הצמיחו בישראל תמרים מגרעינים בני אלפיים שנה שנמצאו במדבר יהודה.
מהתהליך הענק הזה אפשר ללמוד על קיבוץ גלויות, שאם מסתכלים על כל אדם שעולה לארץ נראה שזו החלטה אישית שלו, אבל כשמסתכלים במבט רחב רואים שלא מדובר בתהליך מקרי. כך גם כשמסתכלים על הארץ שהייתה שממה אלפיים שנה וחוזרת לפרוח, על שדה אחד אפשר לומר שהוא צומח בזכות חקלאי חרוץ ופיקח. כשרואים את כל התהליך מבינים שזה לא תהליך מקרי אלא אלוקי ולכן הוא לא ייפסק. "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו". - "נְאֻם ה' אלוקים מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".
יהי רצון שנזכה להמליך את ה' עלינו ועל כל העולם כולו. ונזכה להיות מנצחים על השירה הגדולה הזאת מתוך ההבנה לתפקיד של כל אחת ואחת מאומות העולם.
