בליל הסדר מוסיפים להלל הרגיל גם את "נִשְׁמַת כָּל חַי" וגם את "הַלֵּל הַגָּדוֹל" שיש בו עשרים ושש פעמים "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תהילים קלו). הסיבה לתוספת הזאת מופיעה בגמרא ששואלת: "וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'הַלֵּל הַגָּדוֹל'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמְחַלֵּק מְזוֹנוֹת לְכָל בְּרִיָּה". שהרי כתוב בו "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל־בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".
חכמים מלמדים אותנו להתייחס למזונותיו של אדם יותר מהלל רגיל שמדבר על יציאת מצרים וים סוף. כך גם בגמרא (פסחים קיח ע"ב): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קלו) 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר', וְסָמִיךְ לֵיהּ, 'לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים'. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִן הַגְּאֻלָּה, דְּאִלּוּ בַּגְּאֻלָּה כְּתִיב (בראשית מח) 'הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע', מַלְאָךְ בְּעָלְמָא, וְאִלּוּ בִּמְזוֹנוֹת כְּתִיב (שם) 'הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אוֹתִי'".
אם אדם מתבונן זה מאוד פשוט. קריעת ים סוף הייתה אירוע חד פעמי, וגם הגאולה היא אירוע שיא של גילוי שכינה גדול. אם קריעת ים סוף הייתה מתרחשת במשך שבוע או חודש יום אחרי יום - היינו מפסיקים להתפעל ממנה למרות שהנס שחוזר על עצמו הוא הרבה יותר מקריעת ים סוף פעם אחת. רק אם היינו מתבוננים היטב היינו מבינים שקריעת ים סוף במשך חודש היא יותר נס מקריעה של פעם אחת.
כך זה ממש עם המזון. אתה רגיל בו ולכן הוא לא נראה כמו נס. אבל אם תתבונן בו תבין שהוא נס גדול מאוד שקורה כל יום מחדש, ועל כן ראוי להתפעל ממנו כל יום מחדש יותר מקריעת ים סוף שהייתה פעם אחת. עוד יש במזון יותר בכך שהפסוק בהלל הגדול הוא "נֹתֵ֣ן לֶ֭חֶם לְכָל־בָּשָׂ֑ר כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ". מדובר על האוכל שאלוקים נותן למיליארדי אנשים עלי אדמות במשך אלפי שנים. מזון מדויק לפי אבות המזון שהם צריכים, כל הוויטמינים שחיוניים לצמיחתם.
להזכיר כי לפני כמה שנים חברת רמדה מכרה אוכל תינוקות שייצרו במעבדות בגרמניה והיה חסר בו ויטמין אחד שגרם נזק גדול לילדים שאכלו אותו. הוויטמין הזה נמצא בכל חלב אם, ואנחנו בכלל לא משגיחים בו ובכל הוויטמינים האחרים שנמצאים בכל מזון שאנו מקבלים כל יום.
האוכל הזה הוא "לכל בשר" לטריליונים של יצורים, כל מעופף וכל יונק. כל דג וכל זוחל. כל חרק וכל פרפר. כל זה קורה מדי יום ומדי לילה על פני הגלובוס כולו בלי הפסקה במשך אלפי שנים. אם אדם מתבונן בפלא העצום הזה הוא מבין שזה באמת הרבה יותר פלאי וניסי מאשר קריעת ים סוף.
כדי שיהיה לנו אוכל צריכים שמש שזורחת באור שלא חם מדי ולא קר מדי. ורוחות שמביאות את הקור ואת החום ואת העננים. ואידוי של מים ואדמה שמלאה בדשנים, וזרעים שהם פלא בפני עצמו. ומים ואדמה. וכל אחד מהם הוא פלא. רוב הדברים הללו לא ידועים לנו. חלקם התגלו במהלך הדורות על ידי מדענים שחלקם זכו בפרס נובל על הגילוי המרשים. גילוי של חכמה שהייתה קיימת אלפי שנים ורק עכשיו אנחנו זוכים להיחשף אליה.
חשוב מאוד שנפתח מודעות לכל הפלאים הללו ונבין שה' אוהב אותנו ורוצה בנו ומשקיע בנו. כך אמרו חכמינו על הפסוק לְעֹ֮שֵׂ֤ה נִפְלָא֣וֹת גְּדֹל֣וֹת לְבַדּ֑וֹ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ - "אמר רבי אלעזר אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו" (נדה לא ע"ב).
דוגמה לכך היא הנס של "לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה". לפני שנים גילו את הנוסחאות המדויקות שעל פיהן נעים הכוכבים בשמים. את הפלא בייצור החום של השמש. לפני 450 שנה גילה אסטרונום בשם ניקולאוס קופרניקוס כי לעתים הכוכבים ממהרים ולעתים מאטים כדי שלא יסטו ממסלולם בעקבות המהירות ולא יישאבו לכוכבים גדולים יותר בגלל ההאטה. הפלא הזה התרחש, כמובן, במשך אלפי שנים גם לפני הגילוי הזה על ידי קופרניקוס, אלא שאנחנו לא ידענו עליו. וכמה דברים יש שעדיין איננו יודעים והם קיימים? על כולם אנחנו מודים בהלל הגדול.
בהלל של פסח מוסיפים גם את "נשמת כל חי" כדי ליישם את הציווי של "הודו לה' כי טוב" שאמרנו בהלל הגדול. ב"נשמת כל חי" אנחנו מודים על כל הפלא שה' עושה לנו ולכל העולם כולו, ומציינים שאיננו יכולים באמת להודות על אחת מאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים. הַטּוֹבוֹת נִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁעָשִֹיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ.
אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים - זה מיליארד (1,000,000,000) וְרוֹב רִבֵּי רְבָבוֹת זה ביליון (1,000,000,000,000). אנו מדברים על בילוני פלאים שקורים לנו, ולרובם הגדול איננו מודעים, דברים נסתרים שבאמצעותם ה' "מְעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים. מְחַיֶּה מֵתִים. וְרוֹפֵא חוֹלִים. פּוֹקֵחַ עִוְרִים. וְזוֹקֵף כְּפוּפִים. הַמֵּשִֹיחַ אִלְּמִים. וְהַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים". ודברים רבים נסתרים אחרים שבאמצעותם ה' מנהל את חייו של עם ישראל ומוליך אותו לארץ ישראל, לבניין ירושלים ולמלא את תפקידו להביא ברכה לעולם.
חכמינו, שתיקנו בהגדה לומר את שתי ההוספות הללו, כיוונו אותנו להודות על מה שקורה איתנו כאן ועכשיו ולא רק על יציאת מצרים. בחינת "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". לממש את הברכה "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה". וכן "אשר גאלנו וגאל את אבותינו".
דוגמה לנס שקורה כאן ועכשיו הוא מה שאמר דוד המלך "לְמַכֵּ֣ה מִ֭צְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶ֑ם". הסיומת "כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ" מלמדת כי הפלא שבו בכורי מצרים מכים את מצרים תמיד קורה.
בימינו רואים את זה באופן מדהים ב"אביב הערבי", כאשר בלי לנקוף אצבע האויבים הערבים מחסלים אלה את אלה בשיטתיות מדהימה למעלה מעשר שנים. כולנו זוכרים את הפיצוץ הענק בנמל ביירות שהרס את העיר ואת רוח תושביה. כמעט בכל שבוע, גם בלי שאנחנו יודעים על כך, יש פיצוץ שאויבינו מפוצצים זה לזה בסיס או תחנת כוח או כל דבר חשוב אחר. אבל גם אם איננו יודעים – זה קורה ומשפיע לטובה, ועל זה אנחנו מודים.
לבנון קיבלה בעבר את המחבלים שגורשו מירדן. מאותו יום לבנון הפסיקה להיות "שווייץ של המזרח התיכון" והפכה לגיהינום לתושביה. בשנה האחרונה המושחתים של החיזבאללה וחבריהם רוששו את כל קופת המדינה ואין לאזרחיה לחם במכולת ודלק בתחנות. אין חשמל ואין מים. אנחנו לא מרחמים על אויבינו שמכוונים אלינו 250 אלף טילים כדי להשמיד להרוג ולאבד אותנו. אנחנו רק מודים לה' על מה שהוא עושה איתנו בימים אלו להחליש את אויבינו אע"פ שרובנו כלל לא מודע אליהם.
הגמרא מקשה וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא "הַלֵּל הַגָּדוֹל", אֲנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן הַאי? אם אנחנו אומרים את ההלל הגדול על ניסים שבכל יום ויום, למה אומרים את ההלל הרגיל בליל הסדר? הרי הניסים של כל יום הם גדולים יותר.
עונה הגמרא כי בהלל הרגיל אנחנו מודים גם על הירידה וגם על העלייה. "מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים, אֵלּוּ הֵן, יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּקְרִיעַת יַם סוּף, וּמַתַּן תּוֹרָה, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים" אבל גם "חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ". ובגמרא "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, 'לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ', זוֹ שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת, אִיכָּא דְּאַמְרֵי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, 'לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ', זֶה מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִלּוּט נַפְשָׁם שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם קטז) 'אָנָּא ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי'. חִזְקִיָּה אָמַר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְרִידָתָן שֶׁל צַדִּיקִים בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וַעֲלִיָּתָן מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ" (פסחים קיח ע"א). הסיומת על ירידת צדיקים לכבשנים ועלייתם ממנו היא מזעזעת לדור שבו רבים מבני עם ישראל נכנסו לכבשני אש וחלקם זכה ועלה מהם ובנה את הארץ.
התבוננות בספרי הנביאים והכתובים מלמדת כי ככל שמתרחקים מיציאת מצרים – יותר מבינים את ערכה ואת השפעתה הרבה עלינו ועל העולם כולו.
לכן חזקיהו המלך, שחי כ-900 שנה אחרי יציאת מצרים, מודה על יציאת מצרים יותר מכל מה שהיה לפניו. כך נאמר על חג הפסח שהוא מארגן "וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם" (הביטוי "שמחה גדולה" נמצא בתנ"ך בסך הכל שמונה פעמים ומתוכם הוא נמצא פעמיים בפסח של חזקיהו).
חזקיהו שמח יותר משלמה המלך לא בגלל שהוא גדול ממנו, אלא בגלל שהוא מרוחק ממנו יותר ורואה יותר את השפעתה הענקית של יציאת מצרים על העולם ועלינו. ובעיקר בעניין של ביטול עבודה זרה שהחלה ביציאת מצרים וממשיכה בימיו של חזקיה.
חזקיהו עצמו הוקרב למולך על ידי אביו כקרבן לעלות באש למען עבודה זרה. כך נאמר על אחז אביו "וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב, טז ג).
למזלו של חזקיהו הוא ניצל בזכות חכמתה של אמו (סנהדרין סג ע"ב). אבל אין כמוהו מבין את הטובה שעשה משה רבנו לכל העולם בהשמדת אלילי מצרים, ולכן הוא שמח שמחה גדולה ביחד עם כל ישראל על חג הפסח.
חזקיהו ואנשיו לא מסתפקים בהודאה, הם גם הולכים בדרכו של משה ומכריתים את העבודה הזרה מקרב ישראל "וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם וְאֵת כָּל הַמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן". המשך למה שנאמר "וּבְכָל־ אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י הֽ'" (שמות יב יב).
למרות שחזקיהו מודה על הנס שנעשה בימי משה, הוא לא מודה על הנס הגדול שקרה לו עם חיילי סנחריב שמתו מול חומות ירושלים ולא שר שירה. הוא לא מספיק רחוק מהנס ומתקיים בו אין בעל הנס מכיר בניסו. וכך אמרו חכמינו במדרש: "ר' בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם ר' אֶלְעָזָר אָמַר רְאוּיָן הָיוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפַּלְתָּן שֶׁל סִיחוֹן וְעוֹג, וְרָאוּי הָיָה חִזְקִיָּהוּ לוֹמַר שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב דִּכְתִיב (דה"ב ל"ב) 'וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ, כִּי גָּבַהּ לִבּוֹ'. אֶת חַמֵּי (אתה רואה) חִזְקִיָּה מֶלֶךְ וְצַדִּיק וְאֶת אָמַרְתָּ כִּי גָּבַהּ לִבּוֹ? אֶלָּא גָּבַהּ לִבּוֹ מִלּוֹמַר שִׁירָה. אַתּא יְשַׁעְיָה לְגַבֵּיהוֹן דַּחֲזָקַיְהוּ וְסִיעָתוֹ אָמַר לְהוֹן (יְשַׁעְיָה י"ב) זַמְּרוּ ה', אַמַּרְוַן לֵיהּ לְמָה כִּי גֵּאוּת עֲשֵׂה. אַמַּרְוַן לֵיהּ כְּבָר מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ".
כשישעיהו אומר לחזקיהו וסיעתו להודות לה', הם עונים תירוץ דחוק ואומרים: כבר מכירים את ה' מימי יהושע בן נון שהעמיד חמה ולבנה. "א"ר לֵוִי אָמַר חִזְקִיָּהוּ מָה אָנוּ צְרִיכִין לוֹמַר נְסָיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר מוּדַעַת זֹאת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, לֹא כְּבָר עָמַד גַּלְגַּל הַחַמָּה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ וְרָאוּ נְסָיו וּגְבוּרוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד סוֹף הָעוֹלָם".
ההימנעות הזאת מנעה מחזקיהו להיות משיח. "רִיבָּ"ל אָמַר אִלּוּ אָמַר חִזְקִיָּהוּ שִׁירָה עַל מַפֶּלֶת סַנְחֵרִיב הָיָה נַעֲשֶׂה הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג וְהוּא לֹא עָשָׂה כֵּן" (שיר השירים רבה פרשה ד). הרבי מחב"ד זצ"ל אמר פעמים רבות כי ההימנעות שלנו מאמירת תודה בשמחה גורמת למשיח להתעכב.
הרגוצ'בר מסביר בשו"ת צפנת פענח (ח"ב ח) את הטעות של חזקיהו באומרו כי לא היו בימיו רוב יושבי ארץ ישראל עליה, ולכן לא אמר הלל (עיין חיד"א בשו"ת חיים שאל ב יא). ובאמת סברת חזקיהו וסיעתו הייתה טעות כי גם בחנוכה לא היו רוב יושבי ארץ ישראל עליה ואמרו הלל שמונה ימים כיוון שיושבי ארץ ישראל נקראים "עם ישראל" אפילו אם אינם רוב העם.
כך כותבת הגמרא בהוריות (ג ע"א): "אמר רב אסי: ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: 'ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום', מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל".
וכתב הרמב"ם: "לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים - 'קהל', והקב"ה קרא אותן: 'כל הקהל', ואפילו היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ - כמו שבארנו בהוריות" (פירוש המשנה בכורות ד, ד(. על כן היה צריך חזקיהו לומר הלל על הנס הגדול שהיה לו עם סנחריב ולא אמר.
אחרי חזקיהו מולך מנשה בנו 55 שנים, ולא היה חוטא כמוהו במלכות ישראל. הוא מילא את ירושלים בדם נקיים והעמיד צלם בהיכל. אחריו עולה יאשיהו למלוך. הוא חוזר בתשובה ומחזיר בתשובה את כל עם ישראל באמצעות סדר פסח לאומי כמו חזקיהו.
על החזרה בתשובה של יאשיהו כתוב שלא קם בעל תשובה כמוהו ששב אל ה' בכל ליבו, נפשו ומאודו. "וְכָמֹהוּ֩ לֹֽא־הָיָ֨ה לְפָנָ֜יו מֶ֗לֶךְ אֲשֶׁר־שב אֶל־ה֙' בְּכָל־לְבָב֤וֹ וּבְכָל־נַפְשׁוֹ֙ וּבְכָל־מְאֹד֔וֹ כְּכֹ֖ל תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֑ה וְאַחֲרָ֖יו לֹֽא־קָ֥ם כָּמֹֽהוּ" (מלכים ב כג, כה-כו).
הפסח שהוא עושה עם כל כלל ישראל הוא הרבה יותר עוצמתי מאשר הפסח שעשה חזקיהו. אפילו דוד המלך לא עשה פסח כזה. כך כתוב עליו "וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָא וְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב, לה יח. וראה מלכים ב כג, כב-כג).
יאשיהו מגייס את כל עם ישראל לפסח הזה, וכולם שמחים ומבינים את גודל הנס של יציאת מצרים באופן שלא הבינו אותו אפילו בימי חזקיהו.
למרות כל השמחה הגדולה של העם, יאשיהו מבין כי העם במצב רוחני קשה ובית המקדש הולך להיחרב. האנשים שמחים על ניסים שקרו בעבר הרחוק ולא מתקנים את דרכם באותו דור. כך היה נכדו צדקיהו המלך - צדיק כשמו, חוגג את פסח בהידור אבל לא שומע להדרכות ירמיהו על מה שהוא צריך לפעול בימיו עם מצרים ונבוכדנצר, ונחרב בית המקדש. יאשיהו מבין מה הולך לקרות וגונז את לוחות הברית שלא יפלו בידי נבוכדנצר. כך אומרת הגמרא "וּמִי גְנָזוֹ? יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה גְּנָזוֹ. מֶה רָאָה שֶׁגְּנָזוֹ? מָצָא כָּתוּב בּוֹ (דברים כח), 'יוֹלֵךְ ה' אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ' וְגוֹ'. עָמַד וּגְנָזוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דה"ב לה) 'וַיֹּאמֶר לַלְּוִיִּים הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה', תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַכָּתֵף, עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל'" (יומא נב ע"ב).
השיא של ההתעלות וההודאה על יציאת מצרים הייתה בימי עזרא ונחמיה. הם מגיעים לרמות שמחה שלא הגיעו אליה כנראה מעולם. "וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (נחמיה ח יז).
צירוף המילים "שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד" לא נמצא בשום מקום אחר בתנ"ך. מסתבר שהם הצליחו להגיע לרמה גדולה מאוד של שמחה שלא הייתה מימי יהושע בן נון.
ולמה נחמיה מזכיר את יהושע בן נון? כי בכל ספר יהושע לא נזכרת המילה שמחה אפילו פעם אחת. יהושע נכנס לארץ ישראל שישים ריבוא משפחות, נקרע להם הירדן, הם כובשים את הארץ, מנצחים את הענקים והיו צריכים לשיר שירת הים או שירה אחרת על קריעת הירדן או על נפילת חומות יריחו. אבל אין בכל ספר יהושע לא שירה ולא שמחה, ועל כן יש קפידא של יהושע שנכתב שמו בלי ה' (עיין ערכין לב ע"ב).
על חובת השירה אומרת הגמרא בירושלמי (פסחים פרק י לז:) "כְּתִיב (שופטים ה) בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עִם בָּרְכוּ אֶת ה'. הִתְנַדְּבוּ רָאשֵׁי עָם כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָכֶם נִיסִים - תְּהוּ אוֹמְרִין שִׁירָה. הֵתִיבוּן הָרֵי גְּאוּלַת מִצְרַיִם" (הקשו עליו הרי לא אמרו שירה ביציאת מצרים) ועונה "שְנִייָא הִיא שֶׁהִיא תְחִילָת גְאוּלָתָן" שלא נגאלו לגמרי עד ששקעו המצרים בים כדכתיב "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", שעד היום לא נושעו ממש ולכן אמרו שירה (עיין פני משה).
וממשיך הירושלמי ושואל "הָרֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר" לא אמרו שירה. ועונה "שָנִייַא הִיא שֶׁהָיוּ בְּחוּץ לָאָרֶץ. וְאִית דְבָּעִי מֵימַר מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם נִגְאֲלוּ אבל לֹא נִגְאֲלוּ מִן הַמַּלְכוּת". ויש הרוצים לומר שעדיין הם עבדי אחשוורוש ולכן לא אמרו שירה. לפי זה היה צריך יהושע לומר שירה גדולה. הוא גם נמצא בארץ ישראל והוא לא משועבד לשום מלכות.
אנו רואים שיש פה עלייה במדרגות השמחה. בימי חזקיהו שמחה גדולה שלא הייתה כמותה מימי שלמה המלך. בימי יאשיהו שמחה שלא הייתה כמותה מימי הנביאים, ובוודאי יותר מהשמחה של חזקיהו. בימי עזרא ונחמיה - שמחה גדולה מאוד שאפילו ליהושע לא היה כמותה. כל אלה הן שמחות שהתרחשו שנים רבות אחרי יציאת מצרים. הם ראו את השפעתה הגדולה על העולם. לעומת זאת בזמן יציאת מצרים לא ראו את כל זה בני ישראל, ולכן הם רוצים כל הזמן לחזור למצרים.
בקריעת ים סוף נתן ה' להם מתנה לראות את כל התמונה כולה. וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן. הם קולטים לרגע שכל העולם משתנה מהנס הזה ושרים "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו יד). הם מבינים שזה נס שימשיך עד כניסתם לארץ ישראל. "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". הם מבינים שה' הולך איתם עד ימות המשיח. "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד". לכן הם שרים.
המתנה הזאת היא לרגע. אחר כך הם צריכים לעבוד על הראייה הזאת בעצמם. מיד אחרי שהם יוצאים מים סוף הם הולכים שלושה ימים במדבר ולא מוצאים מים, הם חוזרים להתלונן באֵילִמָה ומבקשים לחזור למצרים. הדבר חזר על עצמו ברפידים, ובימי קרח ועוד ועוד. כל זה הוא בגלל שבני ישראל היוצאים ממצרים רואים את יציאת מצרים בגובה נמוך, ולכן הם מוותרים עליה בגלל הקישואים, החצילים, הבצלים ושומים.
אם הם היו יודעים כי יציאת מצרים היא מהפכה עולמית, הם לא היו מוותרים עליה בקלות גדולה כל כך. אם הם היו יודעים כי ביציאת מצרים ניתן האות ובזכותה כל מלכויות העריצות נופלות, הם היו שמחים עליה ולא בוכים.
אם הם היו יודעים כי בזכות התורה יתמלא העולם דעת וחכמה יתקיים בו "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א ט') – הם היו שמחים. הם היו זוכרים כי לפני מאתיים שנה רק 10% מאנשי העולם ידעו קרוא וכתוב, ואילו היום 87% מהעולם יודע קרוא וכתוב. והזוהר הקדוש אומר כי פתיחת שערי החכמה הללו היא הכנה לגאולה השלמה של העולם.
אם הם היו יודעים כי בזכות יציאת מצרים העולם למד להכיר בערך חיי האדם, נשבר פרעה שאומר לכל עמו לזרוק את הילדים ליאור ונשברה מלכות הרשע שמעבידה מאות אלפי פועלים בשביל לבנות את פירמידות הענק – הם היו שמחים.
אם היינו יודעים, היינו מבינים כבר אז כי התרבות של פרעה וכל עמו היא לקחת נשים ולהרוג את בעליהן. כך הייתה תרבות אבימלך ופלישתים. כך הייתה תרבות שכם והכנענים. כך הייתה תרבות סדום ובנותיה. כל התרבות הזו מקבלת מכה קשה ביום יציאת מצרים. במקומה באה לעולם תרבות של ואהבת לרעך כמוך. העולם משתנה. אם הם היו מבינים שזה מה שקורה הם לא היו מחליפים את כל זה בקישואים. אשרינו שבדורנו אנחנו מבינים יותר ויותר איזה תיקון עולם עצום נעשה ביציאת מצרים, תיקון שממשיך ומתקן את העולם עד היום.
יהי רצון שנזכה לראות גאולה שלמה עין בעין ולהודות לה' בפה מלא על כל חסדיו. אמן.
