חג החנוכה - הנרות הדולקים והסופגניות נוטפות השמן, מחזירים אותנו לתקופה היסטורית שונה לחלוטין. למרכזה של מלחמת תרבות שהשתוללה כאן, בארץ ישראל, בזמן הבית השני, לפני יותר מאלפיים שנה.
היוונים ששלטו בארץ ישראל באותה התקופה, ראו ביהדות דת חשוכה ומיושנת, הם בזו למסורת ישראל, וניסו לשלב את היהודים בחיי החברה, הספורט והתרבות, אותם הביאו לכל מדינה שאותה כבשו. תרבות יוון נחשבה באותם ימים לשיא החדשנות והקדמה, יהודים רבים הלכו בעקבותיהם ושינו את אורח חייהם, יהודים אלו נקראו 'מתייוונים'.
ההמשך די ידוע, משפחה יהודית מכפר קטן שנקרא 'מודיעין' החליטה להתקומם כנגד הכפייה האנטי דתית, מה שהפך מהר מאד למרד באימפריה היוונית ששלטה בארץ ישראל. חמשת האחים בני מתתיהו הצליחו להכניע את האימפריה, ולגרש את היוונים מהארץ.
המכבים עלו לירושלים, טיהרו מחדש את המקדש, והדליקו את המנורה. שם בירושלים הם ביססו משטר יהודי עצמאי, והעניקו לו צביון יהודי.
| מול עולם הערכים המערבי
ביוון הונחו היסודות של התרבות המערבית, גם זו של היום. המדע של היום, הפילוסופיה האמנות ומקצועות הספורט השונים, כל אלו הגיעו מהיוונים, גם המשטר הדמוקרטי מקורו באתונה.
בחג החנוכה מתעמתת מסורת ישראל עם עולם הערכים המערבי. אלו הימים שבהם עלינו לתת את הדעת על השאלה מה בין המדע לתורה, מה מקומו של היופי בעולם היהדות, ואיך תתייחס היהדות לאמנות, לקולנוע, ולפילוסופיה.
בתנ"ך מסופר שנוח אביו של יפת, מי שהעם היווני הוא מצאצאיו, בירך את בנו "יפת אלוקים ליפת, וישכן באוהלי שם". יפת הוא מלשון יופי – בתרבות יון יש אלמנטים חיוביים ויפים. נוח אומר שהטוב והיפה בחכמת יוון, עתיד להיכנס תחת כנפי היהדות ולהיות חלק ממנה – היופי של יפת בתוך אהלי שם.
חכמת יוון באה להציג את היופי והחכמה שיש בעולם, מתוך הבנה שהבורא אינו בתמונה, ואין לנו אלא מה שרואות עינינו. חכמה כזו מוגבלת לחוקיות ולמגבלות העולם, ומסתירה מעינינו את היכולת להבחין במה שמעבר.
האמונה היהודית היא שנוכחותו של ה' לא השתנתה לאחר בריאת העולם, אמונה זו שמנוסחת במשפט "אין עוד מלבדו", מלמדת שהעולם על כל פלאיו, יופיו, והמדע, כל אלו באים על גבי המודעות לרצונו של ה', בורא העולם ומי שבורא אותו בכל רגע מחדש.
בעוד יפת מציג את היופי של העולם, שם מלמד חכמה אלוקית, את יופיו וחכמתו של הבורא. את חכמת יוון, נוכל לברר, רק לאחר האמונה, ולימוד התורה באוהלי שם.
ללא כן, הטכנולוגיה והמדע יוסיפו לכבול את עצמם, במרוץ אבוד חושים, בעולם עתיר ידע, וחסר מודעות. התרבות תמשיך לקרוס אל תוך עצמה, בסחרור של ריגושים, התערטלות, ואובדן זהות. עד ששוב יבואו המכבים.
| מתי הם שוב באים?
מי שיסתובב בערים, גם במקומות שנחשבים כמעוז החילוניות, יראה שחג החנוכה מדבר מאד לכולם, הנרות מרצדים בחלונות הבתים, וריח הסופגניות ממלא את האוויר.
זה קצת מוזר. הרי אם נתבונן בסיפור של חג החנוכה, נבחין שהערכים שעליהם נאבקו המכבים, הם לא בדיוק הערכים שלנו ביום יום. אם נאמר בעדינות, בהרבה תחומים קשה לדעת אם אנחנו דומים למכבים או למתייוונים...
סביר להניח שעבור רבים מאתנו, אילו היינו חיים באותם ימים, לא היינו מזדהים עם הלהט המשיחי, והצעד המסוכן שלקחו על עצמם בני חשמונאי, אולי אפילו היינו מתנגדים אליהם, וחושבים שהם מסכנים את כל חלקי העם בפזיזותם. אבל היום, בפרספקטיבה של אלפי שנים, כולנו מרגישים את הכוח והגאווה הלאומית שהעניקו לנו המכבים.
גם כשאנחנו שקועים עד הצוואר בתרבות יוון, ברדיפה אחרי החומר, ובהערצה של יופי, תמיד ישנה תחושה שזה לא מתאים לנו. כיהודים יש לנו תרבות אחרת, רוחנית ואצילית יותר. ותמיד ישנה צפייה לגיבורים שיחלצו אותנו מהחיים שבהם טבענו, שיבואו וידליקו לנו את האור.
הנר הקטן שאנו מדליקים בחלון, הוא כמו קריאה לעזרה למכבים הגיבורים, מתי הם שוב באים?
| כד קטן, כד קטן.
הרבה פעמים דווקא אחרי הניצחון אנחנו זקוקים לנס, במשך הזמן שבו עסוקים במלחמה, ובדאגה להישרדות הקיומית. התהיות, ושאלת המשמעות מודחקים תחת להט העשייה. רק כאשר מסתיימת המלחמה, פתאום צצות השאלות: לשם מה היא הייתה בכלל? ומה עושים כעת?
כשבוני הארץ היו עסוקים בעשייה ובלחימה, הם לא שמו לב לצורך בנס – לקיומו של ממד פנימי, שמעניק קדושה ועזרה משמים לעשייה ולפעילות, דווקא לאחר שקמה המדינה, ובפרט כשהסכנות קיומיות הגדולות חלפו, פתאום נדמה שהכול מתפורר, מתרוקן משמעות, ושוב, העם מחפש את דרכו.
נס פך השמן הגיע כאשר הסתיימה המלחמה, דווקא אז היה צורך בנס שייתן משמעות לניצחון, שיעניק את האישור כי אכן המלחמה הייתה לצורך מטרה נעלית, ויזכיר לנו כי העבודה רק התחילה כעת, עלינו להאיר את האור, ולהפיץ אותו לכל העולם. כעת התחילה העבודה לדאוג לפרטים ולפכים הקטנים, לשמור על עצמנו טהורים ונקיים ולהפוך את עצמנו לראויים לניצחון.
המאמר נכתב על ידי תא ההסברה של תנועת דרך חיים
