על פי דרכו? אמונה ובטחון בחינוך ובניסי החנוכה

פעם אחת ישבתי והקשבתי לדיון בין הורה לנער, נושא הדיון לא כל כך משנה, אבל בין השורות ההורה בעצם אמר לנער 'אני יודע יותר טוב מה טוב לך, יש לי  ניסיון ואני מכיר אותך מגיל אפס, תקשיב לי'. והנער בעצם אמר 'אני מכיר את עצמי טוב, יש לי אופי מיוחד משלי. אני גם יודע לחשוב מה טוב לי. תן לי לבחור'.

באמת שאלה טובה. כמה להתערב לנער ולהחליט בשבילו, וכמה לתת בו אמון ללכת ולפתח את עצמו ואפילו להפתיע אותנו.

'בחינוך קטן' שמופיע ב'תניא' בסוף ליקוטי אמרים שואל אדמו"ר הזקן כך: "'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' הנה מדכתיב על פי דרכו משמע שאינה דרך האמת לאמיתו ואם כן מאי מעליותא (המעלה) שגם כי יזקין לא יסור ממנה?"

האם יש דרך מיוחדת לכל נער או שיש דרך שהיא האמת לאמתה?

ובהקשר שלנו - גם אם אכן ניתן לנער הרבה אמון ובחירה וגם אם באמת זה יגרום לו לא לסור מדרכו שבחר, עדין לא בטוח שזו דרך האמת לאמתה אלא רק דרכו שלו. (תשובת אדמו"ר הזקן שם בקיצור נמרץ: בכל מדרגה יש את האמת שלה וגם לאחר כל המדרגות שאדם משיג בחייו וכבר המדרגה שלמד בגיל צעיר לא ממש מתאימה, תמיד תישאר לו הדרך שחונך בגיל צעיר ותעזור לו לא ליפול בנפילה שבין מדרגה למדרגה.)

בשביל לנסות לענות על שתי שאלות אלו נקדים:

מוסבר בחסידות שפנימיות הספירות נצח והוד הם בטחון פעיל ובטחון סביל. נצח, בפנימיות הוא בטחון פעיל, פרושו של דבר שאני בטוח בה' שיעזור לי בדרך שאני חושב שטובה לי. ואילו הוד, בפנימיות הוא בטחון סביל שאני בטוח בה' שיעשה הטוב ביותר ומאמין שכל מה שעושה ה' הכל לטובה.

   | ועכשיו איך זה בחינוך?

ביחס בין ההורה לילד אפשר גם לומר את שתי הבחינות האלו, נצח - בטחון בילד והוד - אמון בילד.

בטחון בילד פרושו של דבר שאני יודע מה טוב לו ובוטח בו שיעשה ויצליח להגיע לאן שאני רוצה וחושב שנכון בשבילו.

אמון בילד פרושו של דבר שאני מאמין בכוחות והיכולות של הילד שיעשה את הטוב ביותר ויגיע לדרכו המיוחדת ולאות המיוחדת שלו בתורה. כפירוש הבעש"ט על 'חוסך שבטו שונא בנו' שמי שלא נותן לבנו ללכת בשבט שלו, בדרכו המיוחדת שלו – שונא בנו.

מובא בקבלה שהספירות נצח והוד מכוונות בגוף האדם כנגד שתי הרגליים שמוליכות את האדם, רגל ימין צועדת קדימה ורגל שמאל מייצבת ומווסתת את ההתקדמות. גם בעניין שלנו אפשר להסביר ששתי בחינות אלו מוליכות את הילד קדימה. האמון של האבא בבן נותן לו כח להתקדם קדימה והבטחון שיעשה את הרצוי בעיני האבא שומר ומייצב את ההתקדמות.

אפשר להסתכל על שתי בחינות אלו גם מהכיוון ההפוך, מכיוון המצוות של הבן כלפי אביו.

שתי מצוות נתן הקב"ה לבנים על אבות, כיבוד הורים ומורא. אפשר לומר ששתי המצוות האלו אמרות לגרום ליחס של אמון ובטחון שהזכרנו.

כך מגדיר הרמב"ם את מצוות אלו:

"אי זהו מורא ואי זהו כבוד?

מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו אלא אומר אבא מרי...

העיקר במורא שהבן יעריך את האבא ויתן מקום חשוב למקומו דעותיו ודיבורו של אביו. דברים אלו צריכים לגרום לבן לרצות לקיים את רצון אביו. מצד היחס של האב לבנו, דבר זה נובע מבטחון (פעיל) שהאב נותן בבנו שיעשה את רצונו דווקא.

"אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה משל האב ואם אין ממון לאב ויש ממון לבן כופין אותו וזן אביו ואמו כפי מה שהוא יכול ומוציא ומכניס ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהן את הרב ועומד מפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו."

בכבוד העיקר שהבן יתן וישקיע מעצמו ואפילו מממונו לטובת האב, דברים אלו צריכים לגרום לבן לעשות דברים מיוזמתו, ולתת מקום לאישיותו שלו ודרכו המיוחדת. מצד היחס של האב לבנו דבר זה נובע גם מאמון (בטחון סביל) שהאב נותן בבנו בכוחות שה' נתן לבנו ובשבט המייחד את בנו.

   | ובקשר לחנוכה

אפשר גם לקשור את העניין לחנוכה. שני נסים ה' עשה לנו בחנוכה, נס הניצחון ונס כד השמן, שהם שתי התייחסויות של ה' אלינו.

נס הניצחון נעשה בכוחותיהם של המכבים ובעצם נבע כביכול מבטחון שה' נתן בהם. לנו נס זה צריך לגרום לבטוח בה' בטחון פעיל שיעזור לנו לפעול במציאות בדרך שלנו, ועל זה תיקנו חז"ל לומר 'הלל'.

נס כד השמן היה שמימי כמעט ללא מאמץ מצדנו, נס זה צריך לגרום לנו לבטחון סביל בה' שינהל את הכל על הצד הכי טוב. על זה תקנו חז"ל את ה'הודאה', שהיא גם מלשון להודות על האמת שה' מנהל את הכל.

שנזכה לבטוח בה' גם בטחון פעיל וגם בטחון סביל שיעזור לנו לחנך את ילדינו לתורה ומצוות. בין בדרך שאנחנו חושבים שטוב לילד ובין בדרך שהילד בוחר.

הכותב הינו ר"מ בישיבת דורשי יחודך ביצהר