שבועות במוצאי שבת - הלכות ומנהגים

פרשת נשא תשע"ט

וַתּוֹרִישֵׁנוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל

חַג הַשָּׁבוּעוֹת מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת

כ"ח באייר – להכרית זרעו של עמלק
מה בין כיבוש ירושלים למלחמת עמלק

ירושלים, עיר המלכות, מקום המקדש ובית הדין הגדול שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל, שוחררה בכ"ח באייר תשכ"ז. כשקוראים בדקדוק את הפסוקים בפרשת בשלח רואים שמלחמת עמלק הראשונה התרחשה גם היא בכ"ח באייר, בשנת ב'תמ"ח. ויש קשר הדוק בין כיבוש ירושלים למלחמת עמלק, כדלקמן. ומנין לנו שהמלחמה בעמלק הייתה בכ"ח באייר? מכך שבט"ו אייר היו ישראל במדבר סין: "וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות טז א').

ירידת המן בט"ז באייר

אנו גם יודעים שא' בסיוון באותה שנה היה ביום ראשון (שבת פו ע"ב). לפי זה, ט"ו באייר היה בשבת שבועיים קודם. "וירד להם מן בט"ז באייר ויום ראשון בשבת היה כדאיתא במסכת שבת" (רש"י שמות טז א). בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י שאחריו "לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה" והוא כ"א באייר. בשבת, כ"ב באייר, יוצאים אנשים ללקט "וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי" (טז כח).  ממדבר סין הם יוצאים לרפידים "וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י ה֑' וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם".

וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת

המסע ממדבר סין לרפידים אורך כמה ימים, שהרי בפרשת מסעי כתוב שבין מדבר סין לרפידים היו להם עוד שני מסעות: "וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִין וַיַּחֲנוּ בְּדָפְקָה: וַיִּסְעוּ מִדָּפְקָה וַיַּחֲנוּ בְּאָלוּשׁ: וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם" (במדבר לג יב-יד). לפי הפסוקים בספר במדבר (ט טו-כג), הזמן הקצר ביותר שבני ישראל שהו במקום אחד היה "מערב עד בוקר". אם ביום ראשון, כ"ג באייר, נסעו בני ישראל ממדבר סין ולנו בערב בדפקה, הרי שבכ"ד בבוקר נסעו בני ישראל מדפקה והגיעו בערב לאלוש, ובכ"ה בבוקר נסעו מאלוש והגיעו לרפידים בליל כ"ו באייר.

וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ בכ"ו באייר

אחרי שהם מגלים שאין מים לשתות, בני ישראל מתלוננים ומסתפקים אם ה' הוציא אותם ממצרים, או אולי משה. למחרת, בכ"ו באייר, משה הולך לחורב ומכה בסלע להוציא מים שמגיעים מחורב עד לרפידים. על התלונה שבה הם שואלים "היש ה' בקרבנו אם אין" הם נענשים ומגיע עמלק. "וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם" (יז ח). מרפידים הם נוסעים למדבר סיני ומגיעים אליו בא' בסיוון ביום ראשון, שנאמר "בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי"  (שמות יט א שבת פו ע"ב). לפי זה יוצא שבין כ"ז באייר לא' בסיוון הייתה מלחמת עמלק, ואם כ"ט היה שבת, הרי שזה או כ"ז או כ"ח באייר.                         

יוֹם הֶעֱמִיד וְזִלְּלוֹ / שֶׁמֶשׁ הִדְמִים וְזִלְזְלוֹ

הרב אביגדור נבנצל שליט"א אומר בשם הגר"נ פרצוביץ' זצ"ל, שהמלחמה בעמלק נערכה בכ"ח באייר. שהרי במלחמת עמלק כתוב "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", ובפיוט רבי אלעזר הקליר  הנקרא "אץ קוצץ" לפרשת זכור נאמר שמשה רבנו העמיד את השמש במלחמת עמלק. "בִּכְשָׁפָיו הִלְּלוֹ/ וּבִקְסָמָיו חִלְּלוֹ. יוֹם הֶעֱמִיד וְזִלְּלוֹ/שֶׁמֶשׁ הִדְמִים וְזִלְזְלוֹ. יָגַע וְלֹא הוּנַח לוֹ/וְלַחֲרָפוֹת נִחֲלוֹ עַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ הִזְחִילוֹ/לְהִמָּחוֹת הוּא וְכָל חֵילוֹ".

מגלגלים זכות ליום זכאי

העמדת השמש במלחמת עמלק נועדה כדי שלא יחללו בני ישראל את השבת. זאת הייתה הסיבה להעמדת השמש על ידי יהושע. "שבא יהושע ועשה מלחמת ישראל והגיע ערב שבת וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת עד שראה חכמי הגוים רוגשים במזלות לבא על ישראל, מה עשה פשט את ידו לאור השמש והירח והזכיר עליהם את השם ועמד כל אחד ואחד במקומו ל"ו שעות עד מוצאי שבת" (ילקוט שמעוני תורה פרשת לך לך רמז עז). מסכם הרב נבנצל: "ואם כך: הרי שנמצא הפלא ופלא: מלחמת ישראל בעמלק התנהלה בהר המוריה בכ"ח באייר", הרי שמגלגלים זכות ליום זכאי.

ראש הגבעה – ירושלים

רמז לדבר נמצא גם בכך שבמלחמת עמלק מוזכרת גם המלחמה הגשמית של יהושע וגם המלחמה הרוחנית של משה. "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בְּחַר־לָ֣נוּ אֲנָשִׁ֔ים וְצֵ֖א הִלָּחֵ֣ם בַּעֲמָלֵ֑ק מָחָ֗ר אָנֹכִ֤י נִצָּב֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַגִּבְעָ֔ה וּמַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדִֽי" (יז ט). מהביטוי "הגבעה" בה"א הידיעה, משמע שמדובר בגבעה ידועה. ונראה לומר ע"פ דברי האר"י הקדוש שלכל אורך נדודי ישראל במדבר נלוותה אליהם קדושת הר המוריה. בכל מקום אליו הגיעו, ידעו כולם שיש מתחם מסוים שבו שורה שכינה, שם התפללו ושם הקימו תמיד את המשכן. ונראה ש"הגבעה" הזאת היא אותה גבעה שמוזכרת בפסוק "אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שה"ש ד ו), שחכמינו דרשו אותה על מקום המקדש. ואכן, "ראש הגבעה" בגימטרייה כמניין ירושלם - 586 ("שיחות לראש השנה" עמ' רס, וכן ב"שיחות לספר במדבר" עמ' מה).

אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שימחה שמו של עמלק

את הקשר שבין ירושלים למלחמת עמלק אנו מוצאים בסוף המלחמה שנאמר על ידי ה' "וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ מִלְחָמָ֥ה לַה֖' בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר". חכמינו למדו מהפסוק הזה ש"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק". שם ה' נקרא על ירושלים "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה" (יחזקאל מח לה). וכיסא ה' נאמר על ירושלים "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע" (ירמיה ג יז). אם כן, מלחמה גדולה יש לכוחות של עמלק בבניין ירושלים.

תאריך מסוגל לעצירת עמלק

מהסיבה הזאת התנגדו בני המן לבניין ירושלים בימי עזרא ונחמיה, ומאותה סיבה התנגדו הטורקים לבניין בתים בירושלים על ידי יהודים. לכן זה לא מקרי שדווקא בכ"ח באייר תרצ"ט פרסמו הבריטים את הספר הלבן השלישי ובו הגבלות חמורות על היישוב היהודי בארץ ישראל. באורח פלא, בכ"ח באייר תשכ"ב תלו את אדולף אייכמן, זרעו המובהק של עמלק, ביום הזה שוחררה ירושלים בשנת תשכ"ז, וביום הזה בשנת תשס"ב הסתיים מבצע "חומת מגן", מבצע שביטל למעשה את הסכמי אוסלו שנתנו את יהודה ושומרון לערבים ומנעו מיהודים להתיישב בכל רחבי הארץ. ב"חומת מגן" הצליחה ישראל למוטט עד היסוד את כוחם הצבאי של ארגוני הטרור ברחבי יהודה ושומרון, נוטרל כוח שלטונה של הרשות הפלסטינית והשליטה ביהודה ושומרון חזרה לישראל.

שבועות – מלכות שבמלכות

כ"ח באייר חל בספירת חסד שבמלכות. חג השבועות נחגג אחרי שסופרים את היום ה-49 לעומר, שהוא כנגד ספירת מלכות שבמלכות. זאת הסיבה שבגללה אנו מדגישים את העובדה שלידתו ופטירתו של דוד המלך הייתה בשבועות. לידת דוד המלך היא יסוד כל השושלת של בית דוד, עד מלך המשיח שנקרא "משיח בן דוד". כל השושלת הזאת התחילה בחג השבועות. בניית מלכות ישראל קשורה לתורה בקשר הדוק. כך נאמר לעם ישראל בהר סיני קודם מתן תורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט ו).

תיקון ליל שבועות - מחזירים עטרה ליושנה

חכמינו אומרים כי בכל תיקון ליל שבועות אנחנו מתאמצים להחזיר את הכתרים שאיבדנו בחטא העגל, אחרי שקיבלנו אותם במעמד הר סיני. איבוד הכתרים הוא איבוד המלכות שהייתה לנו לטובת מלכות הרשעה של רומא. וכאשר איבדנו את המלכות והשתעבדנו למלכות הרשעה - הרי השכינה בגלותא.

מרן ר' יוסף קארו זצוק"ל, בהיותו בחו"ל, עשה תיקון ליל שבועות, ובמאמר קצר מתאר רבי שלמה הלוי אלקבץ (בעל הפיוט "לכה דודי") כי בעת שהחלו ללמוד התגלתה אליהם השכינה ודיברה עמהם, ובסוף ציוותה עליהם לעלות לארץ ישראל ואמרה להם כי בכך הם מחזירים את העטרה לראשה. וזה הוא תיקון המלכות המדובר.

המבדיל בין קודש לקודש
איסור הכנה משבת לחג

השנה, כידוע, חג השבועות יחול במוצאי השבת. חשוב לזכור כי אין להכין בשבת לצורך החג אפילו בדברים שאין בהם חילול שבת, כגון חיתוך ירקות לסלט וכדומה. בוודאי שאסור להכין בשבת נרות לצורך הדלקתם בערב החג, שזה דבר שיש בו איסור מוקצה ולפעמים גם מלאכה אסורה בשבת. על כן נכון להכין כל מה שאפשר מערב שבת, ובוודאי את נרות החג. את ההכנות לחג אפשר לעשות רק בצאת השבת, אחרי צאת הכוכבים, ורק אחרי שאמרו "ברוך המבדיל בן קודש לקודש" או שהתפללו ערבית ואמרו בה ברכת "ותודיענו". אחר כך כמובן יש להדליק את נרות החג.

הוצאת אוכל מהמקרר

מאותה סיבה של איסור הכנה משבת לחג, אין להוציא בשבת אוכל מהמקפיא בכדי שיופשר לסעודת החג. אבל דבר ששייך גם לשבת וגם לחג מותר לעשותו, ועל כן מותר להוציא בשבת אוכל מהמקפיא כדי שאפשר יהיה לאכול ממנו גם בסעודה שלישית וגם בערב, וזה לא נחשב הכנה משבת ליום טוב (ועיין בא"ח נצבים ד' כה"ח תקג ס"ק א, תקי"ג ס"ק ה').

סעודה שלישית מוקדמת

בשבת ישתדל להתפלל מנחה מוקדם ולאכול סעודה שלישית לפני זמן מנחה קטנה, שזה כשעתיים וחצי לפני השקיעה. וכל זה בכדי שיאכל את סעודת ליל החג בתיאבון (שו"ע תרלט סע' ג). אם עבר הזמן הזה ולא הספיק לאכול, יאכל סעודה שלישית אך לא יאכל בה יותר מ"כביצה" לחם (54 גרם - כשתי פרוסות - רמ"א תקכט סע' א. מ"ב רצא ס"ק יז).

מותר לנקות את השולחן אחרי הסעודה השלישית, אף שהסעודה הבאה תהיה כבר בחג, שכן שולחן נקי הוא כבוד שבת. כן הדין בכלים שאכלו בהם בשבת והם מפריעים למנוחת הנפש של בני הבית. אבל אסור להניח צלחות על השולחן לצורך ארוחת ליל החג שיחול במוצאי השבת, שזה בוודאי לא צורך שבת (עיין כה"ח תמ"ד ס"ק מ"ה). וצריך בזה תשומת לב שלא להערים בעניין זה.

הכנה מסעודה שלישית לתפילה

יש בתי כנסת שעושים בהם סעודה שלישית בכל שבת, וגם בשבת זו, ומשאירים את השולחן כפי שהוא עד אחרי ערבית, כי חוששים שמא בסידור השולחן יש הכנה משבת לחול. וטעות היא, כי ניקוי השולחן הוא לא לצורך החול אלא לצורך כבוד השבת וכבוד בית הכנסת שמתפללים בו עכשיו, והוא גם מועיל לצורך מוצאי שבת.

הכנה בדיבור

הכנה משבת לחג היא לא רק במעשה, אלא גם בדיבור. על כן אין לומר שאנחנו ישנים בשבת על מנת שיהיה לנו כוח ללמוד תורה בליל שבועות, כי יש בזה הכנה משבת לחג. למדנו שגם דיבור יכול להיות הכנה משבת לחול (שו"ע תטז) "מפני שאסור לעשות שום הכנה מי"ט לשבת או משבת לי"ט אפילו בדיבור". וכן כתב במשנה ברורה (סי' ר"צ ס"ק ד). ואולם מותר ללמוד בשבת הלכות שבועות או דברי תורה ששייכים לשבועות, כיוון שבלימוד זה יש קיום מצוות לימוד תורה, והיא מצווה ששייכת גם בשבת. כן מותר לאדם לישון יותר מהרגלו, לאסוף כוח על מנת להיות ער כל הלילה, כל עוד הוא לא אומר שזה לצורך שבועות. כיוון שהשינה עצמה מותרת ויש בה צורך גם בשבת, ולא ניכר שהיא לצורך החג.

המבדיל בין סידור לסידור

יש מי שאומר שבליל שבועות אסור להתפלל ערבית מתוך המחזור, מכיוון שהאדם קורא באור אבל עדיין לא בירך ברכת "מאורי האש". ולפי זה בכל מוצאי שבת אסור לקרוא קודם ההבדלה. אלא שבמוצאי שבת רגילה אדם בקי בעל-פה בתפילת עמידה ואומר "אתה חוננתנו", אבל במוצאי שבת שהוא גם חג אדם רגיל לא זוכר את כל התפילה בעל-פה ונזקק לסידור. וכתב "כף החיים" בשם החיד"א, כי המנהג להתפלל מתוך הסידור אף שלא בירכו "מאורי האש" (ברכי יוסף אות ב', שערי תשובה אות א', משנה ברורה אות א'). לפי שאין זה הנאה גמורה דקצת שגורה בפיו. והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יורה לאחרים להחמיר.

הדלקה בזמנה

חשוב שהאישה תדליק נרות בזמן, לא תקדים ולא תאחר. לא תקדים – אלא תדליק רק אחרי זמן צאת השבת, כפי שמופיע בלוח. ואם לא התפללה ערבית ולא אמרה "ותודיענו", עליה לומר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש", בלי שם ומלכות. לא תאחר – אלא תדליק נרות של יו"ט לפני שהבעל מגיע מבית הכנסת, כדי שבבואו אל הבית יהיו הנרות דולקים.

האישה מברכת בהדלקה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום טוב", ותברך לפני ההדלקה (בשונה מהדלקת ערב שבת, שמברכים אחרי ההדלקה). אחר כך תברך גם "שהחיינו" על שמחתה ביום חג השבועות, למרות שבעלה יברך "שהחיינו" בקידוש, שכן היא מקבלת את החג בהדלקה.

שִכחה מבטלת ברכה

אם התעכבה מלהדליק נרות, ובינתיים חזר בעלה מבית הכנסת, אע"פ שכבר עשתה מלאכות ועדיין לא אמרה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" – תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" ותדליק נרות. אם לא הספיקה להדליק נרות והבעל כבר קידש ובירך "שהחיינו", תדליק את הנרות בלי ברכת "שהחיינו" ותברך רק "להדליק נר של יום טוב". אם לא הדליקה ובינתיים סיימו לאכול, תדליק בלי ברכת "להדליק נר של יום טוב".

העברה ולא בערה

יש לזכור שאין להבעיר אש במוצאי שבת, ואפילו לצורך הדלקת נרות שהם מצווה, אלא יש להעביר מאש שהיא כבר דולקת. על כן חשוב לזכור להכין נר או אש דולקת אחרת מערב שבת, שממנו תוכל האישה להעביר אש לצורך הדלקת נרות ולצורך תבשילי החג. כמו כן, יש לזכור שלא לכבות את הגפרור או את הנר שבו העבירו אש מאש אחרת, כי כיבוי אש היא מלאכה האסורה ביום טוב.

וַתּוֹדִיעֵנוּ – מרגלית טובה
אם אין דעת, הבדלה מנין?

הלכה פשוטה היא שבמוצאי שבת רגילה אומרים "אתה חוננתנו" בברכת "אתה חונן". ברכת "אתה חוננתנו" נחשבת כהבדלה לעניין זה שלאחר אמירתה אפשר לעשות מלאכות שאסורות בשבת. ואולם במשנה ההלכה הזאת שנויה במחלוקת. תנא קמא סובר כמו שאנו נוהגים היום. לדעת רבי עקיבא צריך לומר "אתה חוננתנו" כברכה בפני עצמה. ואילו רבי אליעזר סובר שצריך לומר הבדלה בברכת "מודים", כיוון ש"אתה חוננתנו" היא למעשה חלק מההודאה לה' על הבינה שבאמצעותה אנו מבדילים בין קודש לחול (ברכות לג ע"א).

אַתָּה בְחַרְתָּנוּ להבדיל ב"מודים"

הגמרא מספרת כי רבי חייא בר אבין הלך אחרי רבי זירא, שהיה רכוב על חמורו, ושאל אותו: האם נכון שביום טוב שחל להיות אחר השבת כולם מודים שהלכה כמו רבי אליעזר, ואומרים הבדלה ב"מודים"? אישר רבי זירא שכך הלכה. ולמה ההלכה משתנה ביום טוב שחל במוצאי שבת? כיוון שנוסח "אתה חוננתנו" מותאם ל"אתה חונן" ולא ל"אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". ובמוצאי שבת שהוא יום טוב לא אומרים "אתה חונן" אלא "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". על כן אנו נאלצים לומר את ההבדלה של התפילה בברכת "מודים" שהיא הכי קרובה לה בעניינה.

המרגלית של רב ושמואל

ממשיכה הגמרא ואומרת בשם רב יוסף, כי רב ושמואל תיקנו "מרגלית" בבבל לומר את ההבדלה בצורת "ותודיענו", ועל כן אפשר לומר אותה בברכת "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". ולמה התקנה של "ותודיענו" היא מרגלית? כיוון שהיא משתלבת בהודאה של "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". שברכת "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ" עוסקת במעלתם של ישראל: "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ. וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת. וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ". וגם ברכת "ותודיענו" היא הודאה על מעלתם של ישראל. וזו המרגלית.

הודאה על מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה

נוסח "ותודיענו" הוא הודאה: "וַתּוֹדִיעֵנוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ, וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשֹוֹת בָּהֶם חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת, חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים, וַתַּנְחִילֵנוּ זְמַנֵּי שָֹשֹוֹן וּמוֹעֲדֵי קֹדֶשׁ וְחַגֵּי נְדָבָה, וַתּוֹרִישֵׁנוּ קְדֻשַּׁת שַׁבָּת וּכְבוֹד מוֹעֵד וַחֲגִיגַת הָרֶגֶל. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ. וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הִקְדַּשְׁתָּ. וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ".

לכן מיד אחר כך אנחנו ממשיכים בלשון הודאה, ואומרים: "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָֹשֹוֹן" וכו'.  

שבע הבדלות של חיבה

מרן הרב אליהו זצ"ל היה מזכיר את דברי התוספות (פסחים קד ע"א) שאומר בשם ר"ת כי "משום חיבת היום האריכו כדי לומר פעם אחת מעין ז' הבדלות, בין קודש לחול – א', בין אור לחושך - ב', בין ישראל לעמים - ג', בין יום השביעי לששת ימי המעשה - ד', בין קדושת שבת לקדושת יו"ט וחול המועד – ה'. וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ".

במשפט האחרון יש שתי הבדלות "וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ". הבדלה אחת היא בין כהנים ללוויים, והבדלה נוספת בין לוויים לישראלים. הרי ז' הבדלות. הרב היה מזכיר, כי יש מקומות שכתוב בהם: "וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הִקְדַּשְׁתָּ וְהִבְדַּלְתָּ". וצריך להיות "וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶֹה הִקְדַּשְׁתָּ. וְהִבְדַּלְתָּ וְהִקְדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְֹרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתָךְ".

שכחה בלי שם ומלכות

אם שכח "ותודיענו" והמשיך לומר "ותיתן לנו" וכו' - לדעת "מטה אפרים" (תקצט ס"ז) לא חוזר, ולא משנה מתי נזכר, כיוון שהזכיר שם ה' במילים: "ותיתן לנו ה' אלוקינו". אמנם מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר שכל עוד לא אמר את שם ה' של הברכה "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְהַזְּמַנִּים" – יפסיק במקום שנזכר ויחזור לומר "ותודיענו" וימשיך "ותיתן לנו". אמנם אם כבר אמר בָּרוּךְ אַתָּה ה' – לא חוזר. ולא אומר אותו אחר הברכה, לפני שמתחיל הברכה שאחריה.

אם שכח לומר "ותודיענו" – אחר גמר התפילה יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" בלי שם ומלכות. וכל עוד לא אמר – אינו יכול לעשות שום מלאכה, אף מה שמותר לעשות ביום טוב. וזה נכון גם לאיש וגם לאישה. וכאמור לעיל, אם לא התפללה ערבית או לא אמרה "ותודיענו" לא תעשה מלאכה, גם לא של סידור השולחן לקראת החג, אלא תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש" בלי שם ומלכות ורק אז תוכל לעשות מלאכה (ועיין כה"ח סי' תקצ"ט ס"ק ב').

יקנה"ז
גם קידוש, גם הבדלה

הקידוש במוצאי שבת של ליל שבועות הוא גם קידוש וגם הבדלה, ואע"פ שבדרך כלל נשים לא שותות מיין ההבדלה, מהיין הזה הן שותות כי הוא גם קידוש. כמו כן אנו מוסיפים מים ליין הקידוש למרות שבהבדלה רגילה לא מוסיפים מים, שכן אנחנו רוצים להדגיש את הקודש. לכן חותמים בברכה "המבדיל בין קודש לקודש", ואם אמר "המבדיל בין קודש לחול" – יצא בדיעבד.

בורא מאורי האש

אחר ברכת הקידוש מברכים "בורא מאורי האש" ומסתכלים על הנרות שהדליקה האישה. לדעת הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל, מברכים "בורא מאורי האש" על נר קלוע בפני עצמו. אבל לדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל מברכים "בורא מאורי האש" על נרות החג, וזה לא נקרא שעושים מצוות חבילות חבילות. כי הקידוש וההבדלה הם כאן ביחד (ועיין מש"ב סי' רצ"ח ס"ק ו' משם הגר"א שצריך נר מיוחד).

אין צורך להביא את הנרות אל המקדש בברכה זו, אלא יסתכל עליהם במקום שהם נמצאים ויברך עליהם. ויש שלוקחים נר קטן כדי לצרפו לאחד הנרות שיהיה נר אבוקה, ויש לוקחים גפרור ומקרבים אותו לאחד הנרות, אבל כל זה רק חומרא בלבד, כי דין אבוקה הוא היכא שאפשר וכאן יכול לברך על נר אחד בלבד (ועיין בתול"ש ס' ק"א אם האדם צריך להתקרב לנר או יקרב את הנר אליו). אם שכח לברך ברכת "מאורי האש" בקידוש, יכול לברכה עד עמוד השחר.

ויהי רצון שנזכה לכ"ד הלבושים המתוארים בנביא: "וָאַלְבִּישֵׁ֣ךְ רִקְמָ֔ה וָאֶנְעֲלֵ֖ךְ תָּ֑חַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁ֣ךְ בַּשֵּׁ֔שׁ וַאֲכַסֵּ֖ךְ מֶֽשִׁי:  וָאֶעְדֵּ֖ךְ עֶ֑דִי וָאֶתְּנָ֤ה צְמִידִים֙ עַל־יָדַ֔יִךְ וְרָבִ֖יד עַל־גְּרוֹנֵֽךְ: וָאֶתֵּ֥ן נֶ֙זֶם֙ עַל־אַפֵּ֔ךְ וַעֲגִילִ֖ים עַל־אָזְנָ֑יִךְ וַעֲטֶ֥רֶת תִּפְאֶ֖רֶת בְּרֹאשֵֽׁךְ". השיא הוא כמובן כתר המלכות: "וַתַּעְדִּ֞י זָהָ֣ב וָכֶ֗סֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ֙ שֵׁ֤שׁ וָמֶ֙שִׁי֙ וְרִקְמָ֔ה, סֹ֧לֶת וּדְבַ֛שׁ וָשֶׁ֖מֶן אכלתי אָכָ֑לְתְּ וַתִּ֙יפִי֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַֽתִּצְלְחִ֖י לִמְלוּכָֽה" (יחזקאל טז, ו-יד). אמן ואמן.