"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת..." – שלש-עשרה מדות הרחמים המוכרות מקבילות לחודשי השנה (עם החודש הנוסף בשנה מעוברת). לפי האר"י הקדוש, מניין המדות בהקבלה לחודשים הוא בדרך הבאה: א. אל – ניסן. ב. רחום – אייר. ג. וחנון – סיון. ד. ארך – תמוז. ה. אַפַּיִם – אב. מה פירוש הדבר?
"ארך אפים" הוא ביטוי אחד כמובן, ובכל זאת יש משמעות לכל מלה בפני עצמה. בתמוז למדנו על "ארך" וכעת נעבור ל"אַפַּיִם". אַפַּיִם פירושו אַף בלשון רבים, אף הוא כעס – כמו "חרון אף" – ו"ארך אפים" פירושו סבלנות ונתינת הארכה (שהיא הזדמנות לתשובה ותיקון). ולמה באמת נאמר "ארך אפים" ולא ארך אף? מפרשים חז"ל שלשון הרבים בא ללמד "ארך אפים לצדיקים, ארך אפים לרשעים". חז"ל גם מספרים על דו-שיח בין הקב"ה למשה רבינו: משה שאל את הקב"ה "ארך אפים לצדיקים"? והקב"ה אמר "אף לרשעים" (לשון נופל על לשון, אפים-אף במשמעות אפילו). טען משה "רשעים יאבדו"! ענה הקב"ה: עוד תצטרך לזה. ואכן, לאחר חטא המרגלים – שהיה בתשעה באב – בקש משה רחמים על ישראל במדת "ארך אפים", אף בהיותם רשעים! שימו לב לדמיון אף-אב (אותיות ב-פ מתחלפות באותיות השפתיים), "אף לרשעים" בחודש אב.
זהו דיון עמוק מאד: משה טוען, הרי ההשוואה בין צדיקים לרשעים יכולה להרוס הכל! כך אפשר לחשוב ש"אין דין ואין דיין" ואין הבדל בין טוב לרע. בכלל, הנטייה לשוויון גמור, ללא הבחנה והבדלה, מביאה חטא וחורבן. כך החל חטא המרגלים, ככתוב בפרשת דברים (שקוראים בחודש אב) "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ"... המלה "כֻּלְּכֶם" יכולה לשדר אחדות חיובית, אבל כאן היא בעייתית, כמו שמפרש רש"י "ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים" – ללא כבוד לחכמים ולזקנים, ללא סדר וישוב-הדעת, ראשיתה של אנרכיה, תוהו ובוהו...
כאשר חרב המקדש, נכנסו האויבים לקדש-הקדשים הוציאו את הארון והכרובים ולגלגו "הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה", גם לכם פסלים כמונו, "כל אַפַּיִם שווים" – כל הפנים שוות! זו השוואה מוטעית בין כל 'הפנים', פני האלילים השקריים לעומת עבודת ה' אחד (כאשר שני הכרובים מצביעים דווקא על אחדות ה' ששכינתו ביניהם). הביטוי "כל אפים שוים" רומז למדת "ארך אפים" (שהרי "אפים" פירושו גם פנים, והפנים נקראות על-שם האף הבולט), ושוב אנחנו תמהים יחד עם משה רבינו, איך אפשר להשוות רשעים לצדיקים? וכי כל הפנים שוות?
אכן, מצדנו צריך להיזהר מהשוואה חיצונית הרסנית השמה בסל-אחד צדיק ורשע, טוב ורע. גם בתיקון חטא המרגלים, צריך להתחיל מנתינת כבוד – דע לכבד מי שגדול וצדיק ממך, כיבוד אב בחודש אב. אבל מצד הקב"ה יש סוד נפלא של שוויון, "אף לרשעים". בהתחלה משה לא יכול להסכים לכך, אבל דווקא לאחר החטא בתשעה באב משה מבין את הסוד ומשתמש בו.
כלומר, תשעה-באב הוא נקודת השפל העמוקה ביותר, אנו נופלים 'על הפנים', "אַפַּיִם אָרְצָה". חטא המרגלים, חורבן המקדש הראשון והשני... הכל מתנפץ, גם הצדיקים הגדולים לא הצליחו לעמוד בפרץ וכולנו באותה סירה טובעת, כמו שנאמר במגילת החורבן "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ". גם התדמית האישית שלי כצדיק נשברה, הכל אבוד... אבל דווקא עכשיו, אחרי חרון-האף הגדול, לאחר שכולנו בתהום, הקב"ה מנחם אותנו – בחודש מנחם-אב – ולוחש באזננו "ארך אפים", אף לרשעים, כולכם שווים לפני לטובה, "כל הפנים שוות". הגילוי הזה אינו השוואה חיצונית מטשטשת ומחריבה, אלא השוואה פנימית ביותר המגלה את הטוב הגנוז בכל אחד ואחת.
המדה המקבילה ל"אפים" בדברי הנביא מיכה היא "לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ". האף-הכעס הוא רגע קטן, "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ", ומיד ברגע הבא אנו חשים את רחמי ה' "אף לרשעים". גם אנו יכולים וצריכים לאמץ מדה זו, כמוסבר בספר 'תומר דבורה': גם אם הזולת באמת חטא וראוי לתוכחה, קרב אותו באהבה! "וזו מדה ראויה לאדם להתנהג בה עם חבירו. אפילו שהוא רשאי להוכיח ביסורים את חבירו [שעשה לו רעה] או את בניו [לחנך אותם]... לא מפני זה ירבה תוכחתו ולא יחזיק כעסו אפילו שכעס, אלא יבטלנו ולא יחזיק לעד אפו... אלא מצוה לקרב אותו באהבה אולי יועיל בדרך זו".
כעת, מתוך השפל של תשעה באב, מתחילה העליה. עכשיו אפשר רק לעלות! והעליה מהירה מאד, כמו חץ שנדרך עד הסוף (כלפי מטה) ועכשיו טס למטרה. ששה ימים אחרי תשעה באב מגיע ט"ו באב – "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב... בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים". אם כולנו שווים, בואו ונצא במחול גדול, כל השבטים, כל העדות וכל המגזרים, מחוללים עד אין סוף ומגלים שבאמת "כולם צדיקים".
