אור וחום בנרות חנוכה

המצוה החביבה של הדלקת נרות חנוכה מוגדרת כ"נר איש וביתו", מצוה ביתית-משפחתית. אך תכליתה היא "פרסומי ניסא" – לפרסם לעוברים בחוץ את הנסים שעשה ה' לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". וכך, בחג החנוכה מתכנסים כל בני הבית סביב הנרות, החדר מואר והאוירה חמימה, ומתוך הבית מפיצים את אור הנרות וחומם גם לרחוב החשוך והקר. כאשר נשב ונתבונן על נרות החנוכה נשתדל לחוות את המסר המיוחד של האור והחום גם בתוכנו פנימה.

| אור בעינים וחום בלב

חודש כסלו מצטיין גם ב'חגים חסידיים', ובראשם י"ט כסלו המכונה "ראש השנה לחסידות". מייסד דרך החסידות, מורנו הבעל שם טוב, ידוע באהבתו הרבה לאור. בכל מקום אליו הוא היה נכנס, הוא היה מורה להדליק עוד נרות כדי להוסיף אור. מובן מאליו שחג החנוכה, בו מוסיפים בכל יום עוד נר, היה חביב עליו ביותר.

הבעל שם טוב לימד שהערך המספרי של המלה אור (207) שוה לערכה של המלה רז, והסביר כי מי שיודע את הרז-הסוד של הזולת מסוגל להאיר לו את "האור כי טוב". והנה, 207 הוא גם ערכו המספרי של הביטוי אין-סוף: הרז בלבו של כל אחד הוא הפוטנציאל האדיר והאינסופי הטמון בו אך לא בא לידי גילוי. האור מתקן את העינים כך שיוכלו להביט גם בסוד הנעלם, ומי שרואה את הסוד האין סופי שטמון בזולת מסוגל להאיר אותו, לפקוח את עיניו לאפשרויות האין סופיות הפתוחות בפניו ולכוון אותו למיצוי יכולותיו.

בעוד האור מופיע בעינים וחושף דברים נעלמים, החום מופיע בלב האדם. כאשר היה מגיע ילד קטן אל מורנו הבעל שם טוב הוא נהג להניח את ידו על לבו ולאחל לו "שתהיה יהודי חם". מהו החום שבלב? הרגש הראשון והעיקרי שבלב הוא האהבה, ולב חם הוא לב מלא באהבה חמה. ראשית ועיקר האהבה בקיום הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". בהמשך מתפשט חום האהבה לכל הנבראים כולם, מתוך התודעה שעצם העובדה שה' ברא משהו מעידה על כך שהוא אוהב אותו, ואם ה' אוהב אותו גם עלינו לאהוב אותו. חום האהבה מסוגל להפשיר את המחיצות בינינו לבין הזולת ואף להמיס דברים שקפאו-התעצבו בצורה ותפקיד שליליים. (כך רמזו כי את אותיות הביטוי המגדיר את זמן הדלקת נרות, "עד שתכלה רגל מן השוק" – כלומר, כל עוד יש עוברים ושבים ברחוב – אפשר להחליף ולקרוא גם כך: עד שיכלה "שלג מן הקור").

| צדיקים וגיבורים

נרות החנוכה, שמדליקים את האור בעינים ומציתים את החום בלב, מסמלים דמויות מופת בעם ישראל. כאשר אנו מתבוננים בנרות עלינו גם להאזין לסיפור החרישי שהם מספרים לנו, ולהתקשר באמצעותם לדמויות אלו – דמויות המאירות את עינינו ומחממות את לבנו.

בסך הכל, ללא השמשים, מדליקים בחנוכה 36 נרות (1 ועוד 2 ועוד 3 ועוד 4 ועוד 5 ועוד 6 ועוד 7 ועוד 8 = 36). 36 הוא מספרם של הצדיקים שבכל דור, ל"ו צדיקים עליהם נאמר כי הם רואים את פני השכינה בכל יום. הצדיקים, חכמי התורה, אף נקראים "עיני העדה", משום שבמבטם הבהיר הם רואים את הסוד הפנימי של המציאות ("השכינה" השוכנת בכל מקום) ומסוגלים להנחות אותנו בדרך אמת.

ההתקשרות לצדיקים עליהם מספרים הנרות מדליקה את האור בעינים, אך כדי לפעול נכון בתוך המציאות ולהתמודד עם קשייה זקוקים גם לחום הלב. בספר יצירה מתואר לבו של האדם כ"מלך במלחמה" ולאידך הרמב"ם מכנה את המלך כ"לב כל ישראל". הצדיקים רואים בבהירות את הסוד הפנימי, את הכיוון בו יש לצעוד ואת הטוב העתידי, אך המלך-המנהיג מסוגל להפיח בלב אומץ ותוקף כדי להמיס את הקשיים וההתנגדויות של המציאות. האהבה החמה שבלב אל היעד העתידי שרואים באור העינים מתורגמת לאומץ וגבורה בחתירה כלפיו.

והנה, כאשר מונה התנ"ך את שמות גיבורי הצבא של דוד המלך מוצאים בדיוק 36 גיבורים, ביניהם עומד המלך עצמו ומפיח בהם רוח גבורה. בחומם מספרים לנו 36 הנרות גם את סיפורם של ל"ו גיבורים שבדור, ומעניקים גם לנו אומץ לצעוד בדרך הנכונה והמאירה.

| שני נסי החנוכה

והנה, בחנוכה אנחנו מציינים שני נסים בהלל והודאה ובהדלקת הנרות. תפילת "על הנסים" עוסקת רובה ככולה בנס הניצחון במלחמת החשמונאים ביוונים. לעומת זאת, הדלקת נרות חנוכה היא, כידוע לכולם, זכר לנס פך השמן אשר אפשר את הדלקת מנורת המקדש בשמן טהור במשך שמונה ימים. שני הנסים הללו הם המקור המובהק לאור העינים וחום הלב שתיארנו:

נס פך השמן הוא כמובן נס של אור, שהרי תכליתו הדלקת מנורת המקדש המפיצה את אורה לעולם כולו. נס זה ממחיש כיצד האור המדובר הוא גילוי של הרז הפנימי והנסתר. פך השמן עצמו חתום וסתום, "חתום בחותמו של כהן גדול", והוא הצליח להסתתר מעיני היוונים אשר טמאו את כל השמנים. הנס בו שמן המספיק ליום אחד דולק שמונה ימים הוא דוגמה יפה לכך שהפוטנציאל הטמון בדברים הוא הרבה מעבר למה שנראה במבט החיצוני והשטחי. בקבלה מסמל המספר שמונה את האין סופיות – 7 הוא המספר של ימי השבוע, הזמן המוגדר והמוגבל, ו-8 ימים כבר מבטאים פריצת מגבלות הזמן וחתירה אל האין-סוף. אם כן, אור המנורה מגלה את הרז הפנימי של השמן, היכולת להאיר עד אין סוף.

נס הנצחון על היוונים הוא נס של חום הלב, המבטא את התוקף הפנימי להתמודד עם המציאות ולהאיר לה גם כאשר היא מתנגדת. במלחמה של חלשים ומעטים כנגד גיבורים ורבים את עיקר העוצמה היו צריכים לגייס בני חשמונאי מתוך לבם שבער באהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל. מעבר לגבורת המלחמה, נס הניצחון הוא נס 'מלכותי' שהביא לכינון מנהיגות חדשה ועצמאית לעם ישראל בארצו.

שני הענינים מתבטאים גם באופיים המיוחד של "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו": החשמונאים הם כוהנים, "צדיקים" שתפקידם להורות לעם את דרך התורה ("תורה אור"). מאידך, במלחמה התגלו החשמונאים כגיבורים. ורמז יפהפה לענין: כאשר מחברים את הערך המספרי של צדיק (204) ושל גבור (211) מקבלים את המילה חשמונאי (415)!

| מאור לחום

ועוד נקודה לסיום: בכל הדלקה של נר מופיעים בו-זמנית האור והחום וחג החנוכה כולל את שניהם. עם זאת, ניתן לתאר התקדמות על ציר הזמן מהאור אל החום. ככל כשמוסיפים נרות, בכל יום מימי החג, גובר גם האור וגם החום, אבל בעוד שכל נר ממשיך להיראות בפני עצמו, הרי שחום הנרות מצטבר יחד. כשנר אחד דולק שמים לב בעיקר לחידוש של האור, אך כשדולקים הרבה נרות מתחילים להרגיש את החום. הדבר מתבטא גם בכך שסופו של חנוכה נכנס לחודש טבת, החודש הקר של החורף, בו זקוקות הבריות להתכנס ולהתחמם יחד זו מזו (עד שחכמים אומרים כי דווקא בחדש טבת מורגשת ההנאה והתועלת בקיום הפסוק "אם ישכבו שנַיִם וחַם להם, ולאחד איך יֵחָם?") – את האור של כסלו יש להמיר לחום הדרוש בחודש טבת.

מה משמעות התהליך הזה בעבודה שלנו? עלינו להרבות באור העינים, ללמוד הרבה "תורה אור", להתקשר לצדיקים שהם "עיני העדה" ולזכות למבט בהיר על המציאות. אך אין להסתפק בבהירות השכלית ואפילו לא במבט החושף את סודות המציאות ולכן מתייחס אליה באופן חיובי. כדי לחולל שינוי בחיינו האישיים וכדי לתקן את המציאות כולה צריכים להפנים את המבט המואר אל הלב, להתמלא באהבה חמה אל החזון האופטימי שנתגלה לעינים, ולפעול באומץ ובגבורה לשינוי המציאות.

פורסם לראשונה באתר גל עיני