וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ
מיד לאחר שהיוונים תפסו את השלטון, הם מכרו את הכהונה הגדולה לכל המרבה במחיר, וכך הידרדרה העבודה בבית המקדש ונזדלזלה בעיני העם. זה מה שאפשר ליוונים להשתלט על בית המקדש לגמרי, בלי שתהיה מחאה גדולה מצד עם ישראל. הם הציבו במקדש את פסליהם והקריבו בו את קרבנותיהם.
כשהגיעו יהודה וחייליו לבית המקדש הם פינו את הכלים שאי-אפשר לטהר, וטיהרו את המקדש עצמו. כל זה בגלל ההלכה שאומרת כי עבודה זרה אסורה בהנאה, היא ותשמישה ונויה ותקרובתה (שו"ע יו"ד קלט א'). גם "בית שבנאו מתחלה שיהא הבית עצמו נעבד, וכן המשתחוה לבית בנוי - הרי זה אסור בהנאה".
אבל אם הבית היה בנוי מתחילה שלא לעבודה זרה, "וסיידו וכיירו לשם עבודת כוכבים עד שנתחדש - נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו, ושאר הבית מותר. הכניס עבודת כוכבים לתוך הבית, כל זמן שהוא שם, הבית אסור בהנאה. הוציאה, הותר הבית" (שו"ע יו"ד קמה ג). לכן כל הכלים שהיו במקדש ונעבדה בהם עבודה זרה - נאסרו והוצאו. אבל בית המקדש עצמו – מותר אחרי שיוציאו ממנו את כל הפסילים שהכניסו בו היוונים.
תהליך כזה של טיהור המקדש היה גם בימי הבית הראשון, אחרי שהמלך אחז הכניס עבודה זרה בעליות בית המקדש. אחרי מותו חזר חזקיהו בנו בתשובה והחליט לטהר את בית המקדש משיירי העבודה הזרה של אביו. חזקיה ידע שקדושת מקום המקדש קיימת גם אם מתקיים בו "וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ". כל החילול שלהם הוא רק על כלי המקדש שיוצאים מקדושתם, אבל המקום נשאר קדוש כמו שהיה. ולכן קרא חזקיהו רק לכהנים טהורים שיכולים להיכנס לקודש הקדשים וביקש מהם לפנות אותו מהטומאה.
"וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבֹאוּ כְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי ה' לְטַהֵר בֵּית ה': וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה'". את כל הכלים הטמאים הם מוסרים ללוויים שלא יכולים להיכנס, והלוויים זורקים אותם לנחל קדרון: "וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל קִדְרוֹן חוּצָה" (דברי הימים ב כט).
שמונה ימים הם מטהרים את קודש הקדשים. ועוד שמונה ימים הם מטהרים את שאר המקדש. "וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה' וַיְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' לְיָמִים שְׁמוֹנָה וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ". ולמה נדרש לכך זמן רב כל כך? "לפי שאחז צייר כל הכתלים צלמי משכית כדכתיב (יחזקאל כ"ג) 'צַלְמֵי כַשְׂדִּים חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר' ועכבו שמונה ימים עד שהשחיתו דמות הצלמים מן הכתלים וביום י"ו לחדש כִּלּוּ הכל, הבית והעזרה" (רש"י שם)
"וַיָּבוֹאוּ פְנִימָה אֶל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ טִהַרְנוּ אֶת כָּל בֵּית ה' אֶת מִזְבַּח הָעוֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת שֻׁלְחַן הַמַּעֲרֶכֶת וְאֶת כָּל כֵּלָיו: וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח ה'". לפי הפשט הם טבלו את הכלים והכינו אותם לשמש בקודש. אמנם חכמינו אמרו שההכנה הזאת לא טיהרה את הכלים, כיוון שהשתמשו בהם לעבודה זרה, ועל כן גנזו אותם והכינו אחרים תחתיהם (ע"ז נב ע"ב).
מהמעשה הזה למדו חכמים לכלים שהיו במקדש חוניו שאין אפשרות להשתמש בהם. ומה היה "מקדש חוניו"? מצד אחד הוא היה מקדש שנבנה בדיוק לפני המידות והצורה של המקדש בירושלים. גם העבודה בו הייתה על-פי מה שכתוב בתורה. התפללו בו לה' ולמדו בו תורה, הקריבו בו קרבנות והקטירו בו קטורת סמים. אלא שהוא לא נבנה במקום אשר בחר ה', אלא באלכסנדריה של מצרים.
את המקדש הזה הקים חוניו, שהיה אחד מבניו של שמעון הצדיק שהיה כהן גדול. חוניו לא היה צדיק כאביו ולא זכה למלא את מקומו בכהונת כהן גדול בבית המקדש בירושלים. כיוון שהיה לו קשה לסבול את חוסר הכבוד הזה, ירד חוניו (או ברח) למצרים והקים שם בית המקדש חלופי שבו הוא יכול לכהן ככהן גדול ולקבל את הכבוד שלפי דעתו מגיע לו (מנחות קט ע"ב. ובגמרא שם מובאת דעה שבמקדש חוניו לא עבדו לה').
על המקדש הזה וכוהניו כותבת המשנה (מנחות יג): "הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם". זאת על אף שחזרו בתשובה, כיוון שיש עליהם פגם. אבל היו יכולים לאכול מהקדשים כבעלי מומין. "הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין".
נשאלה שאלה לפני רבי, האם הכלים שהיו במקדש חוניו יכולים לחזור לשמש בבית המקדש. "בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו מהו שישתמשו בהן בבית המקדש?" – האם רק כהנים נקנסו על ידי חכמים – "משום דבני דעה נינהו אבל כלים לא. או דלמא לא שנא? אמר ליה: אסורים הן ומקרא היה בידינו ושכחנוהו".
הקשה רבי יוסי בר שאול על רבי מהפסוק האמור באחז, שמשמע ממנו שמותר להשתמש בכלים אחרי טבילה וטהרה. "וְאֵת כָּל הַכֵּלִים אֲשֶׁר הִזְנִיחַ הַמֶּלֶךְ אָחָז בְּמַלְכוּתוֹ בְּמַעֲלוֹ הֵכַנּוּ וְהִקְדָּשְׁנוּ וְהִנָּם לִפְנֵי מִזְבַּח ה'". אמר לו רבי: "ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי". בזכותך נזכרתי בפסוק ששכחתי. ומפסוק זה אין ראיה כי פירוש המילה "הֵכַנּוּ" – שגנזנום. "וְהִקְדָּשְׁנוּ" - שהקדשנו אחרים תחתיהם. מסורת בידינו שחזקיה גנז את הכלים הללו והכינו אחרים תחתיהם.
מהלכות אלו למדו החשמונאים שצריך לפנות את הכלים שנטמאו, אבל אין צורך להרוס את הכתלים. די במחיקת כל סממני העבודה הזרה ואפשר לטהר את המקדש (אמנם בימי חזקיהו הם לא פירקו את המזבח ולא גנזו את אבניו ובימי החשמונאים כן פירקו וגנזו, וכנראה שהשוני נובע מכך שבימי אחז לא הקריבו קרבנות לעבודה זרה על המזבח, ואילו בימי היוונים הקריבו עליו קרבנות לעבודה זרה).
את אבני המזבח גנזו החשמונאים בלשכה המזרחית-צפונית של בית המוקד. שם גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יוון, ואמר רב ששת ששקצו לעבודת כוכבים. ואומרת הגמרא כי האבנים הללו נגנזו ולא שימשו לשימוש פרטי אע"פ שפקעה קדושתם, כיוון שלפני היוונים שימשו אבני המזבח לקדושה גדולה, לכן גנזו אותם ולא הוציאו אותם לחולין לשימוש פרטי.
המהרש"א אומר, כי בגלל חנוכת המזבח שנבנה מחדש על-ידי החשמונאים נקבע שֵם החג "חנוכה". חנוכת הכלים החדשים שהביאו לבית המקדש במקום הכלים שטומאו ופונו מהמקדש. וחנוכת הבית שהסירו מכתליו את כל סממני העבודה הזרה שחקקו בהם היוונים (או"ז ח"ב סימן שכא; מהרש"א שבת כא, א). וכתב רבי יהושע שפירא זצ"ל בספר "איבי הנחל" (יג) כי החשמונאים גם חנכו כלים חדשים. לדעתו הם התיכו את כלי השרת שהשתמשו בהם היוונים ויצקו אותם מחדש, ועל כן נקראו הימים הללו חנוכה.
וכך מסביר ספר "שיבולי הלקט" (קעד): "כי חנוכה נקראת על שם שנתחנך הבית והוכשר לעבודה, שהרי היוונים טמאו את ההיכל והעזרות והמקדש וכל כליו, וכשגברו חשמונים טהרו את הכל ועשו חנוכה כמו שעשה משה בתחילת חינוכן לעבודה".
וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹקִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה
ממשיך "שיבולי הלקט" וכותב על השמחה הגדולה: "וכן עשה עזרא, כדכתיב: 'וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת'" (נחמיה פרק יב כז). גם שם היו צריכים אנשי עזרא לטהר את העם ואת העיר מהטומאה שדבקה בהם בימי גלותם. "וַיִּטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיְטַהֲרוּ אֶת הָעָם וְאֶת הַשְּׁעָרִים וְאֶת הַחוֹמָה".
מאותה חנוכת ירושלים שהייתה בימי עזרא הסופר למדנו כי צריך לעשות כל חנוכת בית-מקדש או בית-כנסת או חנוכת בית בשמחה גדולה. דכתיב שם: "וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹקִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק" (נחמיה יב מג). לכן אנחנו קוראים את ההלל בכל יום מימות חג החנוכה בשמחה גדולה, כי גם בחנוכה זו יש שמחה גדולה מעין אותה שמחה שהייתה בימי עזרא ונחמיה.
במגילת תענית כתובה סיבה שבגללה נקבע שחג החנוכה יהיה בשמחה גדולה שמונה ימים: "והלא חנכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעת ימים שנאמר 'ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים' וכו' וכן מצינו בחנכה שעשה שלמה שלא עשאה אלא שבעת ימים שנאמר 'כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים' מה ראו לעשות חנכה זו שמנה ימים?".
ועונים חז"ל במגילת תענית כי שמונת הימים הם בגלל השמחה וההלל שהיו בימי חשמונאי. "אלא בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת. חנכת בית חשמונאי לדורות, ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרוחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה. לפי שנכנסו יונים בהיכל וטמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בבעץ והתחילו להדליק".
ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח. וכך הוא אומר בספר עזרא (ג) "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה'". ומהם למדו כי אע"פ שבניין המקדש עדיין לא נסתיים, יש להודות לה' ולעשות בשמחה כיוון שהוא בדרך לבנייה. ולכן שמחו החשמונאים על טהרת הבית שמונה ימים, למרות שבעת ההיא הם לא ניצחו עדיין את היוונים והיו להם עוד מלחמות רבות אחר כך. ובגלל שמחתם של בני חשמונאי - נקבעה שמחה זו לדורות.
על חשיבותה של השמחה הזאת כותב הב"ח (או"ח תרע) כי כל גזרות היוונים נבעו מחסרונה. היוונים טימאו את המקדש למנוע מעם ישראל את העבודה. אבל באמת הכול התחיל מהכהנים שהתרשלו וזלזלו ועבדו בחוסר חשק ושמחה. ובספר מקבים מובא שהכהנים היו עוזבים את עבודת בית המקדש כדי להשתתף בתחרויות בגימנסיון של היוונים שבנו בירושלים.
הגזרות של היוונים העצימו את הזלזול בקודש. כמו שמובא בגמרא (סנהדרין מו ע"א): "מַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים, וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ. לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ". והסביר שם רש"י "שהיו פרוצים בעבירות, שהיו רואין לוחצן של ישראל, שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם".
על הזלזול הזה מובא בגמרא (סוכה נו ע"ב) מעשה: "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְמִרְיָם בַּת בִּילְגָה, שֶׁהֵמִירָה דָּתָהּ, וְהָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְסַרְדְטוֹט אֶחָד מִמַּלְכֵי יְוָנִים, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְוָנִים לַהֵיכָל, הָיְתָה מְבַעֶטֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאָמְרָה, 'לוּקוּס, לוּקוּס, (זאב זאב) עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל? וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק?'".
מרים בת בילגה הייתה ממשפחת כהנים, ואחרי שניצחו בית חשמונאי את היוונים וחזרה העבודה למקדש, קנסו חכמים את כל משמרת בילגה. "וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, קָבְעוּ אֶת טַבַּעְתָּהּ (טבעת השחיטה בעזרה לא מסתובבת ואינה שימושית), וְסָתְמוּ אֶת חַלּוֹנָהּ (סגרו את הארון שבו הם מצניעים את סכיני השחיטה שלהם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים, מִשְׁמַרְתּוֹ שׁוֹהָה לָבֹא, וְנִכְנָס יְשֵׁבָב אָחִיו עִמּוֹ, וְשִׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו, וְאַף עַל פִּי שֶׁשְׁכֵנֵי הָרָעִים לֹא נִשְׂתַּכְּרוּ, שְׁכֵנֵי בִילְגָה נִשְׂתַּכְּרוּ, שֶׁבִּילְגָה לְעוֹלָם חוֹלֶקֶת בַּדָּרוֹם, וִישֵׁבָב אָחִיו בַּצָּפוֹן" (כשמחלקים את לחם הפנים בהחלפת המשמרות בשבת, הם מחלקים את הלחם שקיבלה המשמרת במקום הפחות מכובד בעזרה).
שואלת הגמרא: האם הסיבה שקנסו חכמים את משמרת בילגה היא בגלל שהם מאחרים לבוא לעבודתם בבית המקדש בשבוע המשמרת שלהם, או בגלל מרים שהמירה דתה? אם בגלל האיחור של כל המשמרת, מובן מפני מה קנסו את המשמרת כולה. אבל אם הקנס הוא בגלל מעשיה של מרים בת בילגה, למה כולם סובלים בגלל הזלזול שלה? האישה אחת תחטא ועל כל המשמרת תקצוף?
"אָמַר אַבַּיֵי, אִין, כִּדְאָמְרֵי אִינְשֵׁי, שׁוּתָּא דִּינוּקָא בְשׁוּקָא, אוֹ דַּאֲבוּהָ אוֹ דְּאִימֵיהּ". משל הוא שאומרים אנשים. אם תינוק ברחוב מדבר מילים לא טובות, הוא מחקה את סגנון הדיבור של אביו או של אמו. וקנסו את כל בית אביה, וגם את כל המשמרת שלהם. כי "אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ".
הב"ח מסביר שהזלזול הזה מתחיל מאתנו. על הזלזול הזה צועקים חגי זכריה ומלאכי בזמן הקמת הבית השני. זכריה אומר להם: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד י). ביזיתם את בית המקדש השני המוקם, והיה בעיניכם קטן ולא חשוב. כך גם הנביא חגי אומר להם על בית המקדש: "הלא כמוהו כאין בעיניהם" (חגי ב), ולכן אתם לא משתדלים בהקמתו. גם הנביא מלאכי (א, ח) שואל אותם כיצד זה שהם מקריבים קרבנות של בעלי מומים בבית המקדש: "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע? וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע? הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ". האם הייתם מעיזים להביא לפחה קרבן של בעל מום?
שורש כל הזלזול הזה היה בעת שיסדו את בית המקדש "אשר הוקטן בעיניהם כמו שנאמר (עזרא ג) 'ורבים מהכהנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול'" (רש"י זכריה ד, י). הם השוו את המקדש השני ההולך ונבנה למקדש הראשון שהיה במלוא תפארתו, עם הלוחות והכרובים. על כן בכו וזלזלו. עודדו אותם הנביאים והבטיחו להם כי הבית השני יהיה גדול מן הראשון בכמה וכמה דברים, ובעיקר בקידוש ה' שיפעל על כל גויי הארץ בימי מתתיהו ובניו שיעשו הכול בהידור גדול.
מו"ר אבא מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדגיש כי בגלל הזלזול הזה אנחנו עושים את כל מצוות חנוכה בהידור גדול. לכן תיקנו חכמים בחנוכה הלכות מיוחדת של הידור מצווה בנר חנוכה. "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַב: אָסוּר לְהַרְצוֹת מָעוֹת כְּנֶגֶד נֵר חֲנוּכָּה. כִּי אָמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לִי, וְכִי נֵר - קְדוּשָּׁה יֵשׁ בָּהּ? מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף, וְכִי דַּם קְדוּשָּׁה יֵשׁ בּוֹ? דְּתָנְיָא, (ויקרא יז) 'וְשָׁפַךְ וְכִסָּה', בַּמֶּה שֶׁשָׁפַךְ יְכַסֶּה, שֶׁלֹּא יְכַסֶּנוּ בָרֶגֶל - שֶׁלֹּא יְהוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו. הָכָא נַמִי - שֶׁלֹּא יְהוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו" (שבת כב ע"א).
מרן הרב זצוק"ל היה מזכיר, כי היוונים זלזלו בקדושה בעיקר ברבים באומרם: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל" (מדרש רבה בראשית ב ד). השור בימיהם הריהו כמכוניות של ימינו, שעל כל אחת כתובות האמירות המבזות הללו ושוברות את לב העם וגורמות לו לזלזל בתורה ובקדושה. לכן תיקנו חכמים לעשות פרסום הנס והדלקת נרות במרחב הציבורי. שכל אחד שיעבור ברחוב יראה את הכבוד הגדול ויתחזק לבו באהבת ה' ובכבודו.
לכן כל ישראל נוהגים במצווה זו של חנוכה כסברת "המהדרין מן המהדרין", תיקון לזלזול שהביא את גזרות היוונים. ההידור הזה נלמד מהפסוק: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", כנגד חילול ה' שעשו היוונים בקרני השור. לכן ההידור בנרות חנוכה הוא גם במספר הנרות וגם בפרסום גדול, כאילו כתוב על קרני השור "יש לנו חלק באלוקי ישראל".
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ
מהסיפור שהובא לעיל על מרים בת בילגה שבעטה במזבח בסנדלה אנו רואים כי עיקר הביזיון שלה ושל היוונים היה מכוון למזבח דווקא. היה אפשר לומר כי זאת הסיבה שבגללה החשמונאים חנכו בעיקר את המזבח. אבל אם מתבוננים רואים כי גם במשכן שבנה משה רבנו החנוכה נקראת על המזבח דווקא. "וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּ֔חַ" (במדבר פרק ז, י).
גם בחנוכת המקדש בימי שלמה כתוב בספר במלכים (א ח, סג) שחנכו את כל בית ה' בקרבנות: "ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף, וצאן מאה ועשרים אלף, ויחנכו את בית ה' המלך וכל בני ישראל". בספר דברי הימים (ב ז ח-ט), לעומת זאת, כתוב שהחנוכה הייתה חנוכת המזבח דווקא. "וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־הֶ֠חָג בָּעֵ֨ת הַהִ֜יא שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּ֔וֹ קָהָ֖ל גָּד֣וֹל מְאֹ֑ד מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־נַ֥חַל מִצְרָֽיִם: וַֽיַּעֲשׂ֛וּ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י עֲצָ֑רֶת כִּ֣י׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ עָשׂוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְהֶחָ֖ג שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים". וצריך להבין למה בשלוש החנוכות הללו מדגישים את חנוכת המזבח דווקא, ולא את החנוכה של שאר המשכן והמקדש.
ייתכן שהמזבח הוא זה שמדגיש את ההבדל הגדול שבין עבודת הקודש של ישראל לעבודת אלילים של העמים. שכידוע הלכה היא שגויים יכולים לשלוח קרבנות להקריב בבית המקדש. אבל הדגישו חכמים כי הגויים יכולים להקריב רק קרבן "עולה" שהוא כולו כליל לה', ולא מקריבים בשבילם קרבן שלמים (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג). שבקרבן שלמים חלק מהקרבן עולה בקדושה על המזבח שבמשכן, וחלק ממנו נאכל בקדושה על שולחנו של אדם. מהסיבה הזאת גם השולחן בבית נקרא "מזבח", ויכול לכפר עליו אפילו בזמן שבית המקדש לא קיים (ברכות נה ע"א, מנחות צז ע"א).
ומסבירה הגמרא את האיסור לגוי להקריב שלמים גם מסברא, היא אומרת שנוכרים לא יכולים להקריב שלמים "שהגוי לבו לשמים", לעומת קרבן של ישראל. והסביר שם רש"י (מנחות עג ע"ב) כי אנו יודעים שכוונתו של הגוי היא "שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו". ולכן אפילו אם גוי מתנדב קרבן שלמים, מקריבים אותו קרבן עולה. אנו יודעים כי גם גוי שהתעלה להבין שבית המקדש הוא מקום השכינה, ומבין את קדושת ירושלים, לא יכול להבין לפי אמונתו ואורח חייו כי אפשר להקריב חלק מהקרבן על המזבח וחלק מהקרבן על השולחן בביתו. בשבילו אלוקים הוא רק בבית מקדש.
את הלימוד הזה מלמד אותנו הנביא יחזקאל, שמתאר את בית המקדש השלישי. הנביא מחדש ואומר לנו כי המזבח נקרא שולחן. "וידבר אלי, זה השולחן אשר לפני ה'". בזמן הגאולה השלמה נהיה מסוגלים יותר להרגיש שהשולחן הוא גם מזבח ולחיות כך. אבל איננו מחכים בחיבוק ידיים עד שיבואו הימים האלה. בינתיים אנו לומדים מכך הלכות לימינו, קרי לאכול על שולחננו חלק מקרבן שלמים בטהרה ובקדושה גם בימינו ולחשוב בעת האכילה שהאוכל הוא קדוש כמו קרבן לה'. והשולחן הוא כמו מזבח.
הרבה יהודים חשבו שאין הבדל גדול בין היהודים לגויים, ששניהם מקריבים קרבנות בבית המקדש. אבל באמת ההבדל הוא שמים וארץ. קרבנות של ישראל ממשיכים לו קדושה בבית, וקרבנות של יווני מאפשרים לו להמשיך לחיות עם טומאה בבית. לכן היוונים יכולים מצד אחד לעסוק בפילוסופיה ובאתיקה גבוהה מבית מדרשם של אריסטו וחבריו, ומצד שני יכולים למלא את הארץ אונס, זימה, רצח שוד וגזל שאין כדוגמתם.
כדי שלא יטעו ישראל ויגידו שגם היוונים עובדים במקדש ומקריבים קרבנות, הרסו החשמונאים את המזבח שהקריבו עליו היוונים את קורבנותיהם ובנו מזבח חדש. לומר כי קדושת המקדש משפיעה על כל אורחות חיינו. ואפילו קדושת המנורה משפיעה על ביתנו, שאנו מדליקים בפתחו נרות שממשיכים את אורה של המנורה הטהורה לתוך חיינו.
