משל לשני אנשים שלא כל כך מסתדרים ביניהם. והנה הם החליטו לשבת ולדבר על זה. וכשבאו לדבר, עוד לפני שפתחו את הפה, נוכחו לדעת שיש כל כך הרבה בעיות, וכל מה שיאמרו לא נראה שיכול להסביר ולפתור את כל ההסתבכויות שביניהם. ובכל זאת הם מתעקשים, לא רוצים לוותר. ואז הם החליטו פשוט לנגן ביחד איזה ניגון.
והאמת היא, כמובן, שהניגון עצמו גם הוא אינו מבטא את הכל. העיקר זה שהם רוצים לומר: אנחנו לא רוצים לדבר, זה לא הזמן וזה לא ילך. אז ננגן ביחד, כי הניגון רומז למשהו נסתר, משהו שמעל ומעבר לכל המילים והדבורים, משהו שמבטא את הקשר הפנימי והעצמי שבינינו, בלי חשבונות בכלל.
יש דבור ויש קול. הדבור הוא חיצוני והקול הוא פנימי. ובתוך הקול, בתוך הניגון, מסתתר משהו עוד יותר פנימי ועמוק, משהו עצמי וסודי שאי אפשר לבטא במילים. ולפעמים הניגון הזה הוא לא מנגינה מסודרת אלא פשוט קול צעקה. והצעקה אינה חייבת להשמע בקול רעש גדול. יש גם צעקה פנימית, צעקה שבמחשבה וצעקה שבלב, ומי ששומע אותה יודע שהיא החזקה והנוקבת ביותר, "צעק לבם אל ה'".
כשמגיע ראש השנה, כל מערכת הקשרים בין הבורא והנבראים כאילו נעלמת ונאלמת. הכל מתכנס לנקודת האַיִן, "בטרם כל יציר נברא", ופתאום מרגישים שאולי כל 'העסק' חסר טעם. גם לדבר לא יעזור. הכל 'תקוע'.
ואז הקב"ה אומר לנו: לא צריך לדבר, לא צריך לעשות שום דבר. רק לנגן, "תקעו בחודש שופר". לפני כל הכוונות הפרטיות, ומעל כל הכוונות, אנו יודעים שפשוט צריך לתקוע, "רחמנא אמר תקעו" – ניגון ראשוני וטבעי המעורר ומוליד תקוה חדשה.
"לשמוע קול שופר" היינו לשמוע את קול-הדממה שבתוך התקיעה, "וקול דממה דקה ישמע". הוא הקול שבעל-התוקע מכניס בפה הצר של השופר, עוד לפני שיוצא מצדו הרחב של השופר. הקול הזה מורה על הקשר העצמי ביותר, הקשר שאומר: כן. כדאי 'ללכת על זה' ולחדש את המציאות. הקב"ה, כביכול, תוקע בשופר גדול, ומחדש בזו השנה את עולמו ובריותיו מן המקום הפנימי ביותר.
כששומעים את קול השופר, "קול דממה דקה", אז מגיע המלך. "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". מתגלה כי ה' חפץ בנו ומחדש את מלכותו עלינו, "אזי מלך שמו נקרא".
