צפו בשיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו לקראת ראש השנה ופרשת נצבים:
אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה
בתהילים (פט) כתוב: "אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן". והזוהר (ג רלא/ב) מדייק שלא כתוב שֹׁומְעֵי תְרוּעָה אוֹ תּוֹקְעֵי תְרוּעָה, אֶלָּא יוֹדְעֵי תְרוּעָה. שמבינים מה המשמעות של התרועה. ומי אלה היודעים? חכמי ארץ ישראל. "כגון חַכִּימִין דְּדַיְירִין בַּאֲוִירָא דְּאַרְעָא קַדִישָׁא, אִינּוּן יֹדְעֵי תְרוּעָה".
ולמה דווקא חכמי ארץ ישראל? כי התרועה, השופר שאנו תוקעים בו ושומעים אותו למטה, מעורר את השופר הגדול שתפקידו לשחרר אותנו לחרות ולהביא את האובדים מארץ אשור ואת הנידחים מארץ מצרים ומשאר הארצות לארץ ישראל. חכמי ארץ ישראל יודעים זאת ולכן הם גרים בארץ ישראל. ועליהם ועל אויביהם נאמר "שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ: תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם" (תהילים ב').
"מַאן עַמָּא כְּיִשְׂרָאֵל, דְּיַדְעִין רָזִין עִלָאִין דְּמָארֵיהוֹן, לְמֵיעַל קַמֵּיהּ, וּלְאִתְקְּשַׁרָא בֵּיהּ. וְכָל אִינּוּן דְּיַדְעֵי רָזָא דִּתְרוּעָה, יִתְקָרְבוּן לְמֵיהַךְ בְּאוֹר פָּנָיו דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְדָא אוֹר קַדְמָאָה דְּגָנִיז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְצַדִּיקַיָּיא. וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְדַּע לָהּ" (זוהר, שם). מי כעמך ישראל שיודעים את הסוד העליון של אביהם שבשמים, שבזכותו יזכו לעמוד לפניו ולהידבק בו, וכל מי שיודע את סוד התרועה יתקרב ללכת באור פניו של הקב"ה, וזה הוא האור הגנוז של בריאת העולם שגנז אותו הקב"ה לצדיקים, ועל כן חשוב לדעת את סוד התרועה שהוא סוד קיבוץ גלויות כמו שמבואר בתיאור ראש השנה בספר עזרא ונחמיה.
בתחילת ספר עזרא ובאמצע ספר נחמיה יש תיאור של ראש השנה בהקשר לקיבוץ גלויות בימי הבית השני. בשני הספרים מתוארת העלייה של עולי הבית השני בכ-70 פסוקים, והיא באה ללמד אותנו כי מה כוחה של הידיעה, ואיך היא יכולה להביא גאולה או להפך.
בספר עזרא מתוארת העלייה של בני ישראל: "וְאֵ֣לֶּה׀ בְּנֵ֣י הַמְּדִינָ֗ה הָֽעֹלִים֙ מִשְּׁבִ֣י הַגּוֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הֶגְלָ֛ה נְבוּכַדְנֶצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל לְבָבֶ֑ל וַיָּשׁ֛וּבוּ לִירוּשָׁלִַ֥ם וִֽיהוּדָ֖ה אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ". מתוארים כאן כל העולים בשמות משפחתם ובמספריהם: "בְּנֵ֣י שְׁפַטְיָ֔ה שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שִׁבְעִ֥ים וּשְׁנָֽיִם: בְּנֵ֣י אָרַ֔ח שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת חֲמִשָּׁ֥ה וְשִׁבְעִֽים" וכו'. בסך הכל "כָּל־הַקָּהָ֖ל כְּאֶחָ֑ד אַרְבַּ֣ע רִבּ֔וֹא אַלְפַּ֖יִם שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת שִׁשִּֽׁים: מִ֠לְּבַד עַבְדֵיהֶ֤ם וְאַמְהֹֽתֵיהֶם֙ אֵ֔לֶּה שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֔ים שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וְשִׁבְעָ֑ה וְלָהֶ֛ם מְשֹׁרְרִ֥ים וּֽמְשֹׁרְר֖וֹת מָאתָֽיִם: סוּסֵיהֶ֕ם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וְשִׁשָּׁ֑ה פִּרְדֵיהֶ֕ם מָאתַ֖יִם אַרְבָּעִ֥ים וַחֲמִשָּֽׁה: גְּמַ֨לֵּיהֶ֔ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וַחֲמִשָּׁ֑ה חֲמֹרִ֕ים שֵׁ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וְעֶשְׂרִֽים".
שמעתי פעם מהרה"ג יהושע צוקרמן זצוק"ל ששאל למה ביציאת מצרים לא נמנו פרטים. תמיד המספרים מעוגלים למאות או לחמישים "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת" (במדבר א כא), ואילו כאן נמנים גם הפרטים. עוד שאל למה ביציאת מצרים לא נמנו העבדים, המשוררים, הסוסים, הפרדים, הגמלים והחמורים.
התשובה היא שלעלייה בימי בית שני הייתה חשיבות עולמית. בזכותה ילמד העולם כולו כי ה' מולך על העולם. "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ז). "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'" (צפניה פרק ג כ). לכן כל מי ששותף לגאולה הוא חשוב, אפילו אם הוא חמור או סוס. הבעיה הגדולה שהייתה בימיהם שהם לא הבינו את החשיבות העצומה של גאולתם ולכן עולים מהם כל כך מעט לארץ ישראל.
החולשה הזו ממשיכה גם אצל העולים. הם לא מבינים את גודל הארוע "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיה פרק א ג). עזרא הסופר מתאר את מה שקרה בראש השנה בתקופת זרובבל. העולים מתכנסים בראש השנה ובונים את המזבח אף שבית המקדש וההיכל עדיין לא בנויים. "וַיָּקָם֩ יֵשׁ֨וּעַ בֶּן־יֽוֹצָדָ֜ק וְאֶחָ֣יו הַכֹּהֲנִ֗ים וּזְרֻבָּבֶ֤ל בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל֙ וְאֶחָ֔יו וַיִּבְנ֕וּ אֶת־מִזְבַּ֖ח אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לְהַעֲל֤וֹת עָלָיו֙ עֹל֔וֹת כַּכָּת֕וּב בְּתוֹרַ֖ת מֹשֶׁ֥ה אִישׁ־הָאֱלֹהִֽים" (עזרא ג ב). הכול בראש השנה, "מִיּ֤וֹם אֶחָד֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י הֵחֵ֕לּוּ לְהַעֲל֥וֹת עֹל֖וֹת לַה֑' וְהֵיכַ֥ל ה֖' לֹ֥א יֻסָּֽד". ולמה ההיכל לא יוסד? כי חלק מהם שמחים על המצב שלהם וחלק בוכים.
חלק שמחים שנאמר "וְיִסְּד֥וּ הַבֹּנִ֖ים אֶת־הֵיכַ֣ל ה֑' וַיַּעֲמִידוּ֩ הַכֹּהֲנִ֨ים מְלֻבָּשִׁ֜ים בַּחֲצֹֽצְר֗וֹת וְהַלְוִיִּ֤ם בְּנֵֽי־אָסָף֙ בַּֽמְצִלְתַּ֔יִם לְהַלֵּל֙ אֶת־ה֔' עַל־יְדֵ֖י דָּוִ֥יד מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵֽל: וַֽ֠יַּעֲנוּ בְּהַלֵּ֨ל וּבְהוֹדֹ֤ת לַֽה֙' כִּ֣י ט֔וֹב כִּֽי־לְעוֹלָ֥ם חַסְדּ֖וֹ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכָל־הָעָ֡ם הֵרִיעוּ֩ תְרוּעָ֨ה גְדוֹלָ֤ה בְהַלֵּל֙ לַֽה֔' עַ֖ל הוּסַ֥ד בֵּית־הֽ'", וחלק בוכים "וְרַבִּ֡ים מֵהַכֹּהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּם֩ וְרָאשֵׁ֨י הָאָב֜וֹת הַזְּקֵנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר רָא֜וּ אֶת־הַבַּ֤יִת הָֽרִאשׁוֹן֙ בְּיָסְד֔וֹ זֶ֤ה הַבַּ֙יִת֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם בֹּכִ֖ים בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וְרַבִּ֛ים בִּתְרוּעָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה לְהָרִ֥ים קֽוֹל". קול הבכי גובר "וְאֵ֣ין הָעָ֗ם מַכִּירִים֙ ק֚וֹל תְּרוּעַ֣ת הַשִּׂמְחָ֔ה לְק֖וֹל בְּכִ֣י הָעָ֑ם כִּ֣י הָעָ֗ם מְרִיעִים֙ תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וְהַקּ֥וֹל נִשְׁמַ֖ע עַד־לְמֵרָחֽוֹק" (עזרא ג י-יג).
התוצאה המרה כתובה מיד בפרק שאחריו, צרי יהודה הגויים מזהים את החולשה שלהם וכותבים כתב שטנה לכורש. והוא עוצר את הבנייה של בית המקדש בימיו וגם אחריו בימי אחשוורוש ל-18 שנה, עד השנה השנייה לדריווש השני. גם כשהם בונים בשנה השנייה לדריווש את בית המקדש – "כמוהו כאין בעיניהם". הם לא מבינים את ערכו הגדול, עד שבא נחמיה כעבור 18 שנה נוספות, מבין את הערך הגדול של ירושלים, מחזק את חומותיה ואת בתי ירושלים, מביא את בית המקדש למקום הראוי לו, ובני ישראל מקבלים את היחס הנכון לבית המקדש ולירושלים.
עיון בסיפור הבית השני בספר נחמיה שמתרחש 36 שנים אחר כך מלמד כי הבנה נכונה של האירועים היא הפתרון לבעיותיהם בחינת "אשרי העם יודעי תרועה". התיקון הזה נעשה בימי עזרא ונחמיה בהתכנסות נוספת, שוב בראש השנה "וַיִּגַּע֙ הַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י וּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּעָרֵיהֶֽם" (נחמיה ז עב). וגם ראש השנה הזה מתחיל בבכי כמו שהיה בפעם הראשונה.
בשונה מהפעם הראשונה, מתגברים בני ישראל על חולשה ועל הבכי בזכות עזרא ונחמיה. כך הם מביאים את ספר תורת משה "בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי". עזרא עומד "עַֽל־מִגְדַּל־עֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ לַדָּבָר֒", הוא קורא בתורה ומתרגמים ומסבירים לעם. עזרא פותח את הספר לפני כולם "וַיִּפְתַּ֨ח עֶזְרָ֤א הַסֵּ֙פֶר֙ לְעֵינֵ֣י כָל־הָעָ֔ם כִּֽי־מֵעַ֥ל כָּל־הָעָ֖ם הָיָ֑ה וּכְפִתְח֖וֹ עָֽמְד֥וּ כָל־הָעָֽם: וַיְבָ֣רֶךְ עֶזְרָ֔א אֶת־ה֥' הָאֱלֹהִ֖ים הַגָּד֑וֹל וַיַּֽעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֜ם אָמֵ֤ן׀ אָמֵן֙".
הבכי של העם הוא לא בכי של חינם. חלק מהעולים היו נשואים לנשים נוכריות, "גַּ֣ם׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם רָאִ֤יתִי אֶת־הַיְּהוּדִים֙ הֹשִׁ֗יבוּ נָשִׁים֙ אַשְׁדֳּדִיּ֔וֹת עַמֳּנִיּ֖וֹת מוֹאֲבִיּֽוֹת". הבנים שלהם התנתקו מהזהות היהודית "וּבְנֵיהֶ֗ם חֲצִי֙ מְדַבֵּ֣ר אַשְׁדּוֹדִ֔ית וְאֵינָ֥ם מַכִּירִ֖ים לְדַבֵּ֣ר יְהוּדִ֑ית וְכִלְשׁ֖וֹן עַ֥ם וָעָֽם" (נחמיה יג, כג-כד).
הם גם לא שומרים שבת כמו שצריך: "וְהַצֹּרִים֙ יָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ מְבִיאִ֥ים דָּ֖אג וְכָל־מֶ֑כֶר וּמֹכְרִ֧ים בַּשַּׁבָּ֛ת לִבְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וּבִירוּשָׁלִָֽם". ומי שהיה אשם הם לא הצורים שבאו למכור, אלא הסוחרים היהודים "וָאָרִ֕יבָה אֵ֖ת חֹרֵ֣י (עשירי) יְהוּדָ֑ה וָאֹמְרָ֣ה לָהֶ֗ם מָֽה־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֔ים וּֽמְחַלְּלִ֖ים אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת" (נחמיה יג, טז-יז).
עזרא ונחמיה אומרים לעם לא לבכות ולא להתאבל "וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַה֣' אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־ תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה". אחר כך הם אומרים לעם לאכול ולשתות: "וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֡ם לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ". והטעם הוא כי ה' שמח בעלייתם לארץ ישראל למרות מצבם הרוחני "כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה֖' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם".
חשוב להזכיר כי עזרא ונחמיה לא עומדים אדישים אל מול נישואי התערובת וחילולי השבת. הם מטפלים בבעיות הללו, אבל גם מעודדים אותם לשמוח בעלייתם לארץ. הם מסבירים להם שזה תהליך שבסופו ייבנה הבית השני ויתקיים בהם "ובאו חמדת כל הגוים ומלאתי את הבית הזה כבוד".
עזרא ונחמיה מצליחים, והעם הופך את הבכי לשמחה גדולה. "וַיֵּלְכ֨וּ כָל־הָעָ֜ם לֶאֱכֹ֤ל וְלִשְׁתּוֹת֙ וּלְשַׁלַּ֣ח מָנ֔וֹת וְלַעֲשׂ֖וֹת שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה כִּ֤י הֵבִ֙ינוּ֙ בַּדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹדִ֖יעוּ לָהֶֽם". חשוב להזכיר כי הביטוי "שמחה גדולה" הוא נדיר מאוד. מופיע בכל דברי הנביאים והכתובים רק שמונה פעמים, שתיים מתוכן בספר נחמיה. אין ספק מדובר בשמחה גדולה.
מה שמביא את השמחה הזו היא ההבנה. המילה "בינה" בהטיות שונות מופיעה בפרק הזה שש פעמים, יותר מכל פרק אחד בתנ"ך. "וַיָּבִ֣יא עֶזְרָ֣א הַ֠כֹּהֵן אֶֽת־הַתּוֹרָ֞ה לִפְנֵ֤י הַקָּהָל֙ מֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁ֔ה וְכֹ֖ל מֵבִ֣ין לִשְׁמֹ֑עַ בְּי֥וֹם אֶחָ֖ד לַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי: וַיִּקְרָא־בוֹ֩ לִפְנֵ֨י הָרְח֜וֹב אֲשֶׁ֣ר׀ לִפְנֵ֣י שַֽׁעַר־הַמַּ֗יִם מִן־הָאוֹר֙ עַד־מַחֲצִ֣ית הַיּ֔וֹם נֶ֛גֶד הָאֲנָשִׁ֥ים וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַמְּבִינִ֑ים וְאָזְנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶל־סֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה". וכן בהמשך "וְהַלְוִיִּ֔ם מְבִינִ֥ים אֶת־הָעָ֖ם לַתּוֹרָ֑ה וְהָעָ֖ם עַל־עָמְדָֽם: וַֽיִּקְרְא֥וּ בַסֵּ֛פֶר בְּתוֹרַ֥ת הָאֱלֹהִ֖ים מְפֹרָ֑שׁ וְשׂ֣וֹם שֶׂ֔כֶל וַיָּבִ֖ינוּ בַּמִּקְרָֽא: וַיֹּ֣אמֶר נְחֶמְיָ֣ה ה֣וּא הַתִּרְשָׁ֡תָא וְעֶזְרָ֣א הַכֹּהֵ֣ן׀ הַסֹּפֵ֡ר וְהַלְוִיִּם֩ הַמְּבִינִ֨ים אֶת־הָעָ֜ם לְכָל־ הָעָ֗ם הַיּ֤וֹם קָדֹֽשׁ־הוּא֙ לַה֣' אֱלֹהֵיכֶ֔ם אַל־תִּֽתְאַבְּל֖וּ וְאַל־תִּבְכּ֑וּ כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל־הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" וכו'.
בספר ישעיה כתוב שהגלות מגיעה בגלל חוסר בבינה. "כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ" (ישעיהו כז). כן אומר ישעיה (בפרק ה יג) "לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא". גם חטא המרגלים בא מחוסר בינה. בפרשת מינוי השופטים הקודמת לפרשת המרגלים אומר משה "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א יג). בסופו של דבר משה ממנה אנשים חכמים שאינם נבונים. "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם" (שם טו). כי לא היו אנשים נבונים באותה עת (עירובין ק ע"ב).
אם נבין מהם נבונים נבין למה זה המפתח להבנת חטא המרגלים. רש"י בשם חז"ל מסביר כי נבונים הם אלה שמבינים דבר מתוך דבר. משה מנסה לתת להם בינה ואומר להם: תסתכלו מה היה בעבר ותבינו מה יהיה בעתיד. "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה". אם תתבוננו תראו שה' מתייחס אליכם כמו אבא שנושא את בנו. אתם צריכים להבין שאבא לא יזרוק את בנו באמצע הדרך.
הבעיה של המרגלים הייתה חוסר בינה, לכן הם לא הבינו כי מי שגבר על פרעה ועל חילו יקיים את בריתו בעתיד וינצח את הענקים. זו גם הייתה הטעות של עולי הבית השני בתקופת זרובבל שראו את ההווה הדל ולא הבינו כי הבית עתיד להמשיך ולהבנות שלב אחרי שלב. הם לא ראו את העתיד קדימה (כמו שראה רבי עקיבא וצחק) ולכן העבודה שלהם נעצרה כל כך הרבה שנים.
בימי עזרא ונחמיה הם זכו לבינה, ומתוכה הם זוכים לשמחה גדולה שלא הייתה מימי משה ומימי יהושע בן נון. אחרי ארבע עשרה יום הם זכו למדרגה הרבה יותר גבוהה, "שמחה גדולה מאוד". "וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל־הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן־הַשְּׁבִ֥י׀ סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא־עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן־נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא וַתְּהִ֥י שִׂמְחָ֖ה גְּדוֹלָ֥ה מְאֹֽד" (נחמיה ח, יז).
הגמרא מקשה: איך אפשר לומר שלא עשו סוכות מימות יהושע? והסביר בעל הבן איש חי "שלא עשו אותו בשמחה כדינו, כי דין הסוכות הוא לעשותו בשמחה גדולה". הגמרא מתרצת ואומרת כי השמחה הזאת הגדולה מאוד באה בעקבות כך שביטלו יצר של עבודה זרה והחלישו מאוד את יצר העריות (ערכין לב ע"ב). וצריך לומר כי השמחה הגדולה מאוד הזאת היא שסילקה את היצרים הרעים. כי שכינה שורה במקום שמחה של מצווה, וכשיש שמחה גדולה מאוד, יש אור של שכינה גדולה שדוחה הרבה מן החושך.
הגמרא בערכין מסבירה למה נאמר שלא הייתה שמחה גדולה כזו מימי יהושע, הרי גם בימי משה לא הייתה שמחה כזו. ומסבירה "והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב ישוע, בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא ליבעי רחמי". זאת הסיבה שבפסוק מזכירים את יהושע ומקפידים עליו, שבכל מקום כתוב "יהושע" וכאן כתוב "ישוע" בלי אות "ה".
הגמרא מסבירה כי על משה אין תלונות, כי לא הייתה לו זכות ירושת ארץ ישראל. אבל ליהושע הייתה זכות ירושת ארץ ישראל והיה יכול לשמוח שמחה גדולה מאוד ולבטל את יצר של ע"ז ולהחליש את יצר העריות. יהושע היה יכול לחסוך לעם ישראל שנים רבות של סבל וחושך וכיוון שלא עשה כך – הוחסרה אות בשמו.
הדבר הזה הוא אור גדול בשבילנו. כיוון שיש לנו את זכות ירושת הארץ כמו שהייתה ליהושע ולעזרא ונחמיה. אם כן, אנחנו יכולים לתקן ולהביא אור ושמחה גדולה מאוד שתסלק מאיתנו ומהעולם את היצרים הרעים שעדיין נמצאים בו.
לכן יש חובה גדולה לשמוח בראש השנה. "אוכלים ושותים ושמחים, ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת שובה; אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניהם" (שו"ע תקצז א). והסביר המשנה ברורה כי לומדים זאת מימי עזרא ונחמיה "אף שהוא יום הדין מכל מקום מצוה של 'ושמחת בחגך' שייך גם בו, שגם הוא בכלל 'חג', כדכתיב 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו'. ונאמר בנחמיה ח' 'לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים וְשִׁלְח֤וּ מָנוֹת֙ לְאֵ֣ין נָכ֣וֹן ל֔וֹ כִּֽי־קָד֥וֹשׁ הַיּ֖וֹם לַאֲדֹנֵ֑ינוּ וְאַל־תֵּ֣עָצֵ֔בוּ כִּֽי־חֶדְוַ֥ת ה֖' הִ֥יא מָֽעֻזְּכֶֽם' (ח, י)". בגלל הפסוק הזה (ב"י תקפג) נוהגים לאכול בראש השנה דברים מתוקים, לסימנא טבא. שכתוב "לְכוּ֩ אִכְל֨וּ מַשְׁמַנִּ֜ים וּשְׁת֣וּ מַֽמְתַקִּ֗ים", וזה המקור לתפוח בדבש שאוכלים בלילה הזה.
אמנם "אין אומרים הלל בראש השנה ויום הכפורים" (שו"ע תקפ"ד א), "לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה ואף על גב שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין מ"מ צריך להיות ירא וחרד מאימת הדין ועל ידי כך נזכר לזכות" (משנ"ב שם). וכן "אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון" (שו"ע תקפב סעיף ח), כדעת רב האי גאון, למרות שבטור הביא מה שכתב רב שר שלום גאון כי בשתי הישיבות של בבל היו אומרים "בר"ה וביה"כ בין בתפלה בין בקדושה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה", שהרי בתורה כתוב "אלה מועדי ה'" על כל המועדים, כולל ראש השנה ויום הכיפורים.
זו הסיבה שאנחנו מזכירים את תקיעת השופר כשמחה עולמית גדולה לפני תקיעות השופר. שבע פעמים אומרים את מזמור מ"ז מתהילים: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה", שמחה בזכות הניצחון על אויבינו וירושת ארץ נחלתנו. "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ: יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה". בשני הדברים הללו מתגלה מלכות ה' בעולם ומתמלא העולם שמחה. "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל: מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ".
שלמה המלך מבין את חשיבות הבינה והשמחה, ולכן הוא מביא את עם ישראל לירושלים בחודש השביעי לחנוכת בית המקדש, למרות שבנייתו של המקדש הסתיימה בחודש חשוון הקודם. הוא יודע שבנין המקדש וההשתחוויה בירושלים זה עניינו של השופר בחודש השביעי שנאמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (ישעיהו כז).
שלמה אכן עושה כן: "אָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּוֹת֩ נְשִׂיאֵ֨י הָאָב֜וֹת לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה יְרוּשָׁלִָ֑ם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית־ה֛' מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד הִ֥יא צִיּֽוֹן". בפועל מגיע כל העם לחנוכת המקדש "וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כָּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵֽתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" (מלבי"ם מלכים א ח א-ב). "מִלְּב֥וֹא חֲמָ֣ת׀ עַד־נַ֣חַל מִצְרַ֗יִם" (מלכים א ח, סה).
יש שם השראת שכינה מתוך אחדות ושמחה. דכתיב "וַיְהִ֣י כְ֠אֶחָד לַמְחַצְּרִ֨ים וְלַמְשֹֽׁרֲרִ֜ים לְהַשְׁמִ֣יעַ קוֹל־אֶחָ֗ד לְהַלֵּ֣ל וּלְהֹדוֹת֘ לַה֒' וּכְהָרִ֣ים ק֠וֹל בַּחֲצֹצְר֨וֹת וּבִמְצִלְתַּ֜יִם וּבִכְלֵ֣י הַשִּׁ֗יר וּבְהַלֵּ֤ל לַה֙' כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּ֑וֹ וְהַבַּ֛יִת מָלֵ֥א עָנָ֖ן בֵּ֥ית הֽ'" (מלכים ב ה יג). השמחה הייתה חשובה כל כך עד שבגללה ביטלו באותה שנה את יום הכיפורים (מועד קטן ט ע"א).
את כל הדברים הללו אנחנו קוראים בהפטרה של ראש השנה. קוראים על אהבת ה' כמו אב לבנו וקוראים על קיבוץ גלויות, שנעשה על ידי השופר הגדול. "הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה: בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא" (ירמיהו לא).
הכול מתוך הבנה ומתוך שמחה גדולה כי "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים". וכן "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם".
לרוב חשיבות העניין אנו מזכירים את כל הדברים הללו כל יום בשחרית בברכת "אהבת עולם". זו ברכה שאנחנו מבקשים בה בינה: "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. לְהַשְֹכִּיל. לִשְׁמוֹעַ. לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמוֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה", וגאולה בכוחה של הבינה. לכן אנו אומרים בהמשך הברכה: "וּשְׁבוֹר עוֹל הַגּוֹיִם מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ. כִּי אֵל פּוֹעֵל יְשׁוּעוֹת אַתָּה וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ".
בברכה הזו אנו מתפללים על שמחה שלא ניפול לחטא המרגלים, המתאוננים והמתבכיינים. שלא ניפול לבכי שהיה בתחילת ימי הבית השני. על כן אנו אומרים באותה ברכה כי אנחנו בטוחים באהבת ה' ועל כן "כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא בָטָחְנוּ. נָגִילָה וְנִשְֹמְחָה בִישׁוּעָתֶךָ".
כל זה נאמר בברכת "אהבת עולם" שנחשבת לברכת התורה. חכמינו אמרו כי הגלות באה כי לא ברכו בתורה תחילה מחסרון בינה. כך בגמרא "דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב, (ירמיה ט) "מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת". דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים, וְלַנְּבִיאִים, וּלְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְלֹא פֵּרְשׁוּהוּ. עַד שֶׁפֵּרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיֹאמֶר ה', עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי' וְגוֹ'. הַיְינוּ, 'וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי', וְהַיְינוּ, 'וְלֹא הָלְכוּ בָהּ'? אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה" (ב"מ פה ע"ב). אנחנו רוצים לתקן את הדבר הזה בשמחה מתוך בינה. בשמחה שמביאה גאולה. ויהי רצון שנזכה לראות את פעולתו של השופר ויתקיים בנו "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ, כִּנְשֹֹא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ". אמן ואמן.
סיפורים
פעם הייתי עם חבר בציון האר"י, ושנינו אחזנו בידינו שופרות. לשמחתנו פגשנו שם את הרב זצ"ל, וכשהוא ראה את השופרות הוא מיד נתן להם תשומת לב מיוחדת, כדרכו של הרב כשהוא רואה דברים של קדושה. לחברי הוא אמר שהשופר שלו דרוש תיקון, ועל השופר שלי הוא אמר שהוא מהודר. לאחר רגע שאל אותי הרב: למה אתה לא תוקע בו בראש השנה, ורק בימי הסליחות אתה תוקע בו? הייתי המום, לא הבנתי מאיפה הרב יודע שכך הוא הדבר. השבתי לו שאני לא יודע אם אני ראוי לתקוע בראש השנה. הרב הביט בי בחיוך ואמר: תתקע בו, השופר ראוי.
הרה"ג סלמאן אליהו זצ"ל, אביו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, נלקח לבית עולמו ביומו השני של ראש השנה. ומאז, בכל ראש השנה, היה רגיל הרב ללכת ברגל לאחיו הרב נעים זצ"ל ולקרוא שם יחד עם כל המשפחה תהילים לעילוי נשמת אביהם הצדיק. כך עשו שם גם ביום הראשון וגם ביום השני של ראש השנה. מכרים ושכנים רבים, וכן בני משפחה, היו מתאספים איתם וקוראים תהילים ביחד, החל מתום סעודת הבוקר ועד לתפילת מנחה ותשליך.
משפחה אחת, שבניה כולם תלמידי חכמים שלמדו בישיבת מרכז הרב, גרה בשכנות לבית הרב מרדכי אליהו. בראש השנה אחד, חזר אחד הבנים לביתו וראה את בני משפחתו כולם קוראים תהילים. התפלא ואמר להם: תלמדו גמרא, זה יותר חשוב. התחיל ויכוח הלכתי בינו לבין אביו שטען כי המסורת של המשפחה שלהם היא דווקא כן לקרוא תהילים בראש השנה.
מחלוקת לשם שמיים, מה יעשו בה? החליטו ללכת לשכנם, הרב אליהו זצ"ל ולשאול לדעתו. שאל הבן: כבוד הרב, מה יותר חשוב, גמרא או תהילים? השיב הרב בלא היסוס: גמרא. המשיך הבן: ומה יותר חשוב בראש השנה, ללמוד גמרא או לקרוא תהילים? ללמוד גמרא חשוב יותר, הפתיע הרב.
הסתכל הבן על אביו במבט של מנצח, אבל האב לא נכנע, הוסיף ופנה אל הרב ושאל: ומה הרב עושה בראש השנה? השיב לו הרב: אני קורא תהילים בראש השנה. שאל אותו הבן המופתע מדוע הוא עושה כך, והשיב לו הרב בפשטות: אבא שלי בראש השנה קרא תהילים, לכן גם אני עושה כן.
שמעו כן, חזרו האב והבן לביתם והמשיכו בקריאת התהילים.
תשובה כהלכה
ואני תפילה. בזמן האחרון אני חווה ירידה ורפיון בכל מה שקשור לתפילה. מאז הקורונה וסגירת בתי הכנסת הפסקתי ללכת בשבתות לקבלת שבת וקריאת התורה בבוקר ואני מתפללת בבית. החודש, באלול, לקחתי על עצמי להתחזק בעניין התפילה. אני מחפשת עצות, חומר לימוד והדרכה בנושא התפילה כדי לחזק עצמי.
צריך להתבונן בשני דברים. א] לפני מי אנחנו עומדים בתפילה. ב] לחשוב על כל ברכה לפני שאת מברכת אותה, כך בברכות השחר, כך בברכות הנהנין על האוכל, כך גם בברכות על כל מה שיש וכך כמובן בברכות של התפילה.
עין טובה. האם זה נכון שרבנים רואים את העבירות שבאדם?
יש רבנים שרואים על המצח של האדם את מצבו של האדם. ויש בודדים מאוד שממש רואים את העבירות שלו. אבל הצדיקים הללו לא מחפשים את העבירות אלא את המצוות שלו, ומחפשים לראות את הטוב של כל אחד. ובכל אחד מאיתנו יש הרבה מאוד טוב.
מובאות
השופר שאנו תוקעים בו ושומעים אותו למטה, מעורר את השופר הגדול שתפקידו לשחרר אותנו לחרות ולהביא את האובדים מארץ אשור ואת הנידחים מארץ מצרים ומשאר הארצות לארץ ישראל
כל מי שיודע את סוד התרועה יתקרב ללכת באור פניו של הקב"ה, וזה הוא האור הגנוז של בריאת העולם שגנז אותו הקב"ה לצדיקים, ועל כן חשוב לדעת את סוד התרועה כי הוא המביא חיים
