בפרשת "וירא" אנחנו רואים הרבה הבטחות מתגשמות. כל זה לעומת פרשת "לך לך" שבה אלוקים מבטיח לאברהם הבטחות וכורת איתו ברית, אבל בפועל הכול הולך הפוך. עם ביאתו לארץ מגיע הרעב, הוא נאלץ לרדת למצרים ושם פרעה גוזל את שרה. הוא חוזר לארץ ומקבל עליה הבטחה, אבל "ארור כנען" כובש את ארץ ישראל מזרעו של שם. אברהם פותח את אוהלו לארבעה כיוונים, אבל רוב האנשים מתלהבים דווקא מהתרבות של סדום. לצידה של סדום מוקמות חמש ערים והן מאמצות את תרבותה.
הבעיות של אברהם הן גם מבית. לוט, שהלך עם אברהם בתחילה, עוזב אותו וגם הוא בוחר בסדום ובתרבותה. הבחירה השערורייתית של לוט מאלצת את אברהם לצאת למלחמה בארבעת המלכים. גם הגר מזלזלת וחושבת שכל הדרך של שרה מזויפת, הנה היא מצליחה ללדת בקלות ושרה לא. שרה רואה שאברהם שותק ואומרת לו: "חֲמָסִי עָלֶיךָ", למה אתה שותק? "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ". האם אתה רוצה שממשיך דרכך יהיה "פרא אדם"?
האמת היא שה' הכין את אברהם מראש לכך שעלייה לארץ ישראל מתחילה דווקא בירידה. "לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים ממעטת פריה ורביה וממעטת את הממון וממעטת את השם לכך הוזקק לשלשה ברכות הללו שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם". עלייה לארץ פוגעת בפרנסה. עד עכשיו הייתה לך עבודה מסודרת, היה בית והייתה שדה חרושה וזרועה. עכשיו צריך לבנות מחדש את הבית. צריך לחרוש, לזרוע, לנטוע עצים ולחכות שיצמחו. העלייה פוגעת גם בילדים, כל הטלטלה לא טובה להם מבחינה בריאותית ומבחינה חינוכית. בנוסף פוגעת העלייה בשמו ובכבודו של העולה. בעיר מולדתו מכירים ומכבדים אותו, ואילו במקום חדש לא מתייחסים אליו בכבוד שמגיע לו.
הנושא הזה חשוב מאוד כיוון שגם היום כל עולה מרגיש כך. ויש כאלה שמחליטים לא לעלות בגלל הירידה הזאת. הם צריכים לזכור כי למרות כל הירידות הללו ה' אומר לאברהם לעלות לארץ ישראל, כי בסופו של דבר המניעות ייעלמו ותהיה לאברהם כפל ברכה בכל העניינים. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל – הבנים שלך יהיו גדולים גם בכמות וגם באיכות. וַאֲבָרֶכְךָ – העושר שלך יגדל פי כמה וכמה. וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ – שמך יהיה מוכר כפל כפליים ממה שהיה בעבר. אם בעבר היית אב לארם, עכשיו תהיה אב המון גויים.
בפרשת "וירא" אברהם מתחיל לראות את האור. הוא מתבשר על לידת יצחק, ולידתו מביאה צחוק ושמחה לכל העולם. "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹקִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצֲחַק לִי". "ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו בו ביום הרבה תפלות נענו עמה ורב שחוק היה בעולם" (בראשית כא ו ורש"י שם).
בפרשה זו נרמז לראשונה שאלוקים אוהב את אברהם "כִּי יְדַעְתִּיו" לשון חיבה. מרוב חיבה אלוקים משתף את אברהם בהתייעצות על ניהול העולם. "וה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" – אני לא יכול לכסות ממנו, כי לאברהם יש אחריות על העולם כולו. "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית יח יז).
בפרשה זו אנו רואים שאלוקים מסיר את הקליפה של ארץ ישראל ומשמיד את סדום הרשעה. "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ מֵאֵת ה' מִן הַשָּׁמָיִם" (בראשית יט כד). בפרשה הזאת מגרשים גם את ישמעאל מהבית: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא י), וה' מאשר את דבריה. ההבטחות מתחילות לצאת מהכוח אל הפועל.
חכמינו אמרו: "מעשה אבות סימן לבנים". כל עולה שמגיע לארץ ישראל צריך לצפות לירידה בפרנסה, לפגיעה בשמו ולפגיעה בילדיו. הוא צריך לסמוך על ה' שבסופו של דבר הוא יקבל כפל כפליים של ברכה. כך אומרת הגמרא (ברכות ה ע"א): "תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם, לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא".
אם מדובר במתנות טובות, למה צריך ייסורים בשביל לקבל אותן? אלא נראה שהייסורים הם לא לרעתנו. כך משמע בפסוק שהגמרא מביאה על הייסורים של ארץ ישראל, שהם כמו אב שמחנך את בנו: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִנַּיִן? דִּכְתִיב (דברים ח) "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָ". וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה".
כמו אבא שמעיר את בנו בבוקר ללמוד ולהתקדם בחיים; כמו חייל שרוצה להיות ביחידה מובחרת ולכן עובר אימונים הרבה יותר קשים מחייל אחר; כמו תלמיד ישיבה שרוצה להיות רב ולכן לומד ביום ובלילה ומדיר שינה מעיניו – כך כל מי שעולה לארץ ישראל חייב להתאמץ ולעלות מבחינה רוחנית.
התורה מסבירה לנו מהו הלימוד שצריך לעבור לפני שנכנסים לארץ ישראל כדי שלא יקרה לנו מה שכתוב בפרשת "האזינו". שם אומר משה לעם ישראל כי הבעיה הקשה שלהם תהיה כשהם יקבלו רוב טובה. "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר". מרוב טוב עם ישראל יחטא. "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ: יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ" (דברים לב יג-טז). כדי שזה לא יקרה הם צריכים ללמוד שכל השפע של ארץ ישראל הוא מכוח ה'. "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ח יח). כך הוא לא יבעט מרוב טובה, לא ייטוש את אלוקיו ולא ינבל את מי שהושיעו בעת צרה.
כדי שבני ישראל לא יתקלקלו הם צריכים להסתכל תדיר על הנקודה הפנימית שמחייה כל דבר, ולא רק על החיצוניות. כך מסבירה התורה את התכלית של העינוי בדרך לארץ ישראל: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח). ואיך הַמָּן מלמד את היסוד הזה?
התורה מתארת אותו כדבר דק שכמעט אין לו ממשות. "דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ". דק כמו כפור. "שטוח, קלוש ומחובר כגליד דק" (רש"י). בקושי אפשר לתפוס אותו. בוודאי לא לאסוף ממנו כמות של עומר. כשאדם מגיע לאוהלו הוא מוצא כמות נכבדה של אוכל עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם. מכאן למדו בני ישראל במשך 40 שנה כי מתוך משהו דק מן הדק יוצא אוכל גשמי כבד משקל. כך הם מבינים שהצד האלוקי הוא זה שמחייה אותנו. אותו מוֹצָא פִי ה' שנמצא בתוך כל לחם ולחם.
ובלשונו של ה"שפת אמת" (מסעי, תרס"ד): "כי לארץ ישראל יש פנימיות גדולה וחיצוניות קטנה. זה מה שהגמרא אומרת (כתובות קיב ע"א) אמר רב חסדא מאי דכתיב 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי'? למה ארץ ישראל נמשלה לצבי? לומר לך מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה. דבר אחר, מה צבי זה קל מכל החיות אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה". והפירוש למלים "שאין עורו מחזיק בשרו" הוא, שאחרי ששוחטים את הצבי אי-אפשר להכניס את הבשר חזרה לתוך העור. כביכול הבשר גדול יותר מהעור. וזה בא לרמוז "כי היא מעט הכמות ורב האיכות. כי העיקר בה הוא הפנימיות. ולכן נדמה כ'צבי' שאין עורו מחזיק את בשרו שהפנימיות רב מאוד מן החיצוניות מלבוש החיצון".
גם עם ישראל גדול יותר בפנימיות שלו מאשר בחיצוניות. מצד אחד הם מעט הכמות "אבל פנימיות שלהם רב וגבוה מאוד". לכן נאמר עליהם "ואעשך לגוי גדול" מצד הנשמה. וכן הוא אומר "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית פרק טו ה). וכן נאמר בהם "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". אבל מצד הגוף העם קטן מאוד. "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז ז). בגלל שכל ברכה באה מהצד הפנימי שלה, ברכה צריכה הסתרה.
ממשיך ומסביר ה"שפת אמת" כי זה פירוש הפסוק (תהילים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם". הטוב של ארץ ישראל מתגלה רק לבניה שמכירים את ערכה הפנימי. אבל זרים שיושבים בארץ ישראל לא מגלים את הטוב שלה. ממש כמו שהיה עם הגויים. "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כו טז). "שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (הרמב"ן).
את עניין הייסורים שבאים לאדם בתחילת שיבת ציון לימד אותנו דוד המלך ב"שיר המעלות" באומרו כי בעת הייסורים צריכים לזכור את החלום. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". חלום על השמחה הגדולה שתהיה בעולם בעקבות בניין ירושלים: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים".
ממשיך דוד המלך ומסביר כי בתחילה העלייה היא כמו זריעה. משקיעים הרבה ולא רואים ברכה. אבל אחר כך באה הברכה וכולם ברינה ובשמחה: "שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו".
אני מזכיר את הדברים הללו כדי שלאנשים יהיה אומץ להתמודד עם הקשיים ולא להירתע מהם. גם אם יורים טילים על ישראל, צריך לזכור כי ישראל יותר בטוחה מצרפת. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בצרפת נרצחים מדי שנה 15 מתוך 100,000 אזרחים, בארה"ב – 25 אזרחים ובישראל רק 8. ורוב ההרוגים בישראל הם בגלל מחבלים ערבים או מסתננים. מסתבר שבארץ ישראל הכי בטוח. בארץ ישראל גם אין פחד. בצרפת מזהירים אנשים לא ללכת עם טלית בשבת ברחוב, כי יש שם מוסלמים והם מסוכנים ונמצאים בכל פינה. יש אומרים שיש סכנה גם ללכת עם כיפה. בארץ ישראל אנשים הולכים ברחובות בלי חשש, אפילו בתוך חברון. כל שכן בירושלים ובתל אביב.
גם מבחינה רוחנית בישראל הכי בטוח. 47% מיהודי צרפת נישאים למי שאינם יהודים, ואין מי שיכול לומר "לי זה לא יקרה", כי מי יודע אם בניו ובני ביתו לא ייפלו חלילה להתבוללות. אבל בארץ ישראל הסיכון הוא קטן, וגם אם אדם הפך לחילוני, רק 2% נישאים לשאינם יהודים. וגם הם בדרך כלל חוזרים בתשובה בסוף הדרך בגלל האוויר של ארץ ישראל שמחכים, ובגלל שאלוקים זורק מים טהורים בארץ ישראל. כאמור בספר יחזקאל (לו): "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם".
הרמב"ן כותב כי הישיבה בארץ ישראל היא "מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות". כך פסקו גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם, הטור והשו"ע, "וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים" (פ"ת אה"ע עה ס"ק ו).
לכן אלוקים כורת עליה ברית עם האבות הקדושים ומזכיר אותה בתורה מאות פעמים. גם בתפילה אנחנו מתפללים פעמים רבות על העלייה לארץ ישראל. ולמרות שיש תרי"ג מצוות, על המצווה הזאת אנחנו מתפללים שש פעמים בכל יום בתפילת שחרית, ובימים שני וחמישי מתפללים עליה שמונה פעמים. מלבד זאת, לרוב חשיבותה אנחנו מזכירים אותה כעשר פעמים.
ואסור לאדם לומר עוד מעט ואעלה לארץ ישראל. "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה" (אבות ב). לשאלה האם מותר לעלות בערב שבת על ספינה שידוע כי תשוט גם בשבת, כך שהנוסע יחלל שבת בעל כורחו, או אולי מוטב שיחכה יומיים ויעלה לארץ ישראל ביום ראשון, ענה הריב"ש (קא) כי לא מתעכבים עם העלייה לארץ ישראל אפילו לא יומיים. זו מצווה לעלות לארץ ישראל. כך ציוו חכמים: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'" (כתובות קי:). כן אמרו: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא (כתובות קיא.). הרי זה דבר מצווה, לא יחכה ליום ראשון ויפליג גם בערב שבת (שבת יט ע"א).
ומחמת חשיבות יישוב ארץ ישראל התירו לקנות בשבת אדמה או בית מנוכרי בארץ ישראל, ואומרים לנוכרי לכתוב ברישום מקרקעין בשבת עצמה. כיוון שגאולת הקרקעות היא חלק ממצוות יישוב הארץ של האדם עצמו, "והיא גם תועלת לכלל ישראל, שלא תשתקע ארץ קדושה ביד טמאים".
יש אומרים כי אסור לעלות לארץ ישראל מחמת שלוש השְׁבוּעוֹת. מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל אמר כי שלוש השבועות לא נפסקו להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך. ולהפך, כתבו הפוסקים הללו כי בעל יכול לכפות על אשתו לעלות לארץ אפילו בזמן הזה (רמב"ם הלכות אישות יג יט. שו"ע אע"ז עה), ולהבדיל עבד יכול לכוף את אדונו לעלות לארץ ישראל (רמב"ם הלכות עבדים ח ט) ואסור למכור לנוכרי קרקע בארץ ישראל (רמב"ם הלכות ע"ז י ו) ואסור לצאת מארץ ישראל (רמב"ם הלכות מלכים ה ט).
עוד כתב כי הגויים הפרו את שלוש השבועות. "על זה באה השבועה השלישית לאומות העולם שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מדאי. ומעת שהאומות הפרו את השבועה ורדפו והרגו וטבחו והשמידו חלק ניכר מעם ישראל. וחלק מהם ישב שקט ושאנן ולא מיחה. הרי שהפרת השבועה על ידם ביטלה את השבועות הראשונות" (שו"ת מאמר מרדכי ג ו).
מלבד זאת, כתב בשו"ת "אבני נזר": "אם יותן רשות לכל ישראל לעלות – לא יחשב שעולין בחומה" (שו"ת "אבני נזר" חלק יורה דעה תנד). כך כתב גם בעל ה"אור שמח": "כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רמו ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברישיון המלכים קמה מצוות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצוות שבתורה למקומה".
כן כתב ה"ציץ אליעזר" (חלק ז סימן מח) כי השבועה אינה לעולם, אלא עד שתחפץ. ובימינו רואים כי ה' חפץ לגאול אותנו. ו"פקד אותנו ד' לטובה ליתן לנו שם ושארית בארץ קדשו, להיות אדונים בה, ונתן בלב אומות העולם המאוחדות, כלכורש בשעתו, להשיב לנו הגזילה בחלק מארצנו ושערי הארץ נפתחו לרווחה יום ולילה ולא יסגרו לפני כל יהודי בלא כל הגבלה ובלא שום צמצום וכולם מתקבלים בזרועות פתוחות ובשמחה נפשית, אם כן הרי לא חל ממילא יותר על עלייה כללית דבר – השבועה, שלא יעלו בחומה ופג תקפה".
יש כאלה שאומרים כי קשה לגור בארץ ישראל מבחינה רוחנית. ותלו דבריהם בדברי רבי חיים "והיה אומר רבינו חיים דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם" (תוס' כתובות קה. ט"ז אה"ע סה ס"ק ב). וצריך לזכור כי רבנו חיים לא נפסק להלכה. כך כותב רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח, הובא בב"י) וציין כי לדעת הרי"ף והרמב"ם תמיד יש מצווה לדור בארץ, שהרי הם לא חילקו כלל במצוות ישיבת הארץ וכפיית הבעל והאישה בין זמן המקדש לזמן הגלות. גם הטור (אה"ע עה) לא הביא את דעת רבנו חיים בתוס' ולא את דעת ה"מגילת אסתר". ולהפך כתב: "נראה שאין חילוק בין בזמן הזה לזמן הבית כסתמא דמתני'". כן הב"י והשו"ע לא חילקו בין זמן הגלות לזמן הגאולה.
בשו"ת מהרי"ט (חלק ב - יורה דעה סימן כח) ציין כי גם הרא"ש שבדרך כלל מזכיר את דברי התוס' לא הזכיר את דברי רבנו חיים לא בדבריו ולא בפסקיו. ואיך שתקו מדבריו "כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל"? גם דבריו דברי תימה הם למה אי-אפשר לקיים את המצוות? מי שירצה לקנות לו קרקע בארץ ישראל, יכול לקיים כל מצוות עשה. כגון לקט שכחה ופאה וכיוצא בהם. ומצוות לא תעשה נמי ייזהר בהן, ומי מעכב על ידו? והסיק כי אין אלו דברי התוס' אלא תלמיד טועה כתבו (והביא מדבריו ה"פתחי תשובה" בשם בעל ה"מעיל צדקה". עה ס"ק ו).
בכל מקרה, בימינו גם החשש של רבנו חיים לא קיים, ולהפך, בימינו אין ריבוי תורה וקדושה כמו בארץ ישראל. אין ריבוי ישיבות ותלמודי תורה כמו בארץ ישראל. ומאידך, אין סכנה גדולה להתבולל כמו בחו"ל.
במשנה נאמר: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין" (כתובות קי ע"ב). על זה כתב התוספות לפני 800 שנה: "אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים". כן הביא ב"בית יוסף" (עה) בשם שו"ת הרשב"ש (סו"ס א) דדבר פשוט הוא דהא דכופין לעלות לארץ ישראל היינו בדאפשר בלא סכנה. וכן פסק ב"שולחן ערוך".
בימינו החשש הזה אינו קיים. כך מביא ה"פתחי תשובה" (עה ס"ק ו) את התשובה שכתב "מעיל צדקה" (כ"ו) שסכנת דרכים היא לפי הזמן. והכלל בזה, כשכל הסוחרים לא נמנעים מלנסוע לארץ ישראל, המגורים בה לא נקראים סכנה (המבי"ט ח"ב סי' רי"ו). בימינו ביקרו בישראל יותר מ-4 מיליון תיירים בשנה. הא למדת שאין בכך סכנה. ובמיוחד לפי הנתונים של ארגון הבריאות של האו"ם שאומר כי בישראל יותר בטוח מאשר ברוב המקומות.
ואם בית דין אוסר לנסוע בגלל סכנה, הוא טועה בקריאת המציאות. והווי כמו בית דין שקורא ללילה יום, שלא צריך לשמוע לו. כמו כן אין לחוש שלא להמרות פי בית דין מפני הכבוד, כשם שאין לחוש בזה לכיבוד אב ואם החמוּר. שזו מצווה מהתורה ולא יכולים ההורים למנוע מהבנים לקיים מצווה מהתורה (שו"ת מבי"ט חלק א סימן קלט).
הסיבה העיקרית שבגללה התירו חלק מהפוסקים לא לעלות לארץ ישראל היא בעיית הפרנסה. שלא יזדקקו העולים לבריות ולא יבואו לכלל עניות שמעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו. כך כתב ה"פתחי תשובה" כי העולה לארץ ישראל צריך בתחילה שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו. ו"אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפילו חיי צער". כך כתב גם המהרי"ט "הילכך כשאתה יושב ומפלס חייובן של מצות, אתה מוצא שיותר מחויב לישב עם אשתו ובניו ולספק צורכן ולהדריכן בדרך ישרה ולגדלן לת"ת, ממה שיבא בגופו לארץ ישראל ולא מצי למיקם והוא יצא בגפו".
אמנם לא יחפש אדם לעצמו פינוק בארץ ישראל. כך אמרו חכמים: "טוב פת חרבה ושלוה בה. אמר ר' יוחנן, זו ארץ ישראל, שאפילו אוכל אדם בכל יום פת ומלח ודר בתוך ארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. מבית מלא זבחי ריב. זו חוץ לארץ, שהיא מלאה חמסים וגזילות" (מדרש משלי פרשה יז).
ובימינו יש בארץ ישראל הרבה יותר מפת חרבה. ואם יכין אדם עצמו לפת חרבה יזכה לכל טובה של ארץ ישראל. וברוך ה' ישראל נחשבת היום כאחת המדינות העשירות בעולם. ברוך ה' מתקיים בנו: "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים פרק ל). על פי נתוני ה-OECD אישה בישראל יולדת בממוצע פי שניים מממוצע הנשים באירופה. ארץ ישראל מוציאה מדונם אחד של אדמה פי שלושה יותר מהממוצע בעולם כולו. פרה בארץ ישראל נותנת פי שניים יותר חלב מפרה בצרפת ומהממוצע באירופה.
מסתבר שה' מקיים בנו בעת הזאת "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ. וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ. דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז יג). ואדם צריך להתפלל שהברכה הזאת תעבור גם דרכו.
ועלינו, שזכינו לשבת בארץ ישראל, יש חובה לסייע לכל עולה שמגיע לארץ כדי שיוכל להתיישב בה בקלות. יש עולים שההתמודדות עם הקשיים קשה להם כל כך, עד שהם חוזרים לארצות מוצאם. אנחנו חייבים להשתדל לסייע להם כדי שייקלטו בארץ ישראל. בזכותם נזכה לשיבת השכינה לתוכנו ולהתגשמות כל שאר הנבואות על הגאולה השלמה. במהרה בימינו אמן.
