מסכת פסחים מתחילה בביעור חמץ: "אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר". הגמרא משווה את החמץ ליצר הרע שבעם ישראל ובלב של כל אדם. "וְאוֹמֵר (צפניה א) 'בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת'. וְאוֹמֵר (משלי כ) 'נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חוֹפֵשׂ כל חדרי בטן' (פסחים ז ע"ב. וראה עוד ברכות יז ע"א(.
כן כתוב בזוהר (כרך ב מ.): וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, מַאי דִּכְתִּיב, "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּאוֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת". אֲנָא הָכִי אוֹקִימְנָא, הַאי שְּאוֹר, וְהַאי מַחְמֶצֶת דַּרְגָּא חַד אִינּוּן וְכֻלְּהוּ חַד. רְשׁוּ אוֹחֲרֵי (רשות אחרת), אִינּוּן שָׁלְטָנִין, דִּמְמָנָן עַל שְׁאַר עַמִּין (מלכויות שעל שאר האומות), וְקָרֵינָן לְהוּ יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּתָא אַחֲרָא, אֵל נֵכָר, אֱלהִים אֲחֵרִים. אוּף הָכִי, שְּאוֹר, וּמַחְמֶצֶת, וְחָמֵץ, וְכֹלָּא חַד. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: כָּל הָנֵי שָׁנֵי קַיְימִתוּ בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנִי חוֹרִין, "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּאוֹר מִבָּתֵּיכֶם". "כָּל מַחְמֶצֶת לא תֹאכֵלוּ". "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ".
ביעור החמץ והשאור הוא ביטוי לביעור כוחות הרע שנמצאים בתוך הלבבות של עם ישראל ובתוך הלבבות של כל האומות. כשאנחנו מבערים את החמץ והשאור מביתנו אנחנו מוסיפים כוח לבטל את כוח הסטרא אחרא מהעולם. וזה מה שאמרו חכמים "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל".
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
על חשיבות ביעור החמץ אפשר ללמוד מהממשלה הקודמת שנפלה בגלל זלזול בחמץ בבתי חולים. כל הטוב של ממשלת ישראל בימינו בא בזכות נפילת הממשלה הקודמת, וזכורה לטוב השרה עידית סילמן שהייתה השליחה לכך. וזה לא במקרה שהזכות הזאת נפלה בידי אישה.
חכמינו אמרו שבזכות נשים צדקניות זכו ישראל ונגאלו ממצרים. זו הסיבה שבגללה הן מקפידות בביעור חמץ יותר מהגברים. שכל ביעור חמץ בבית מבער את החמץ הרוחני שבעולם. הסיפור הזה הוא לא רק סיפור היסטורי. מהאירוע הזה למדנו שהנשים מהדרות גם בביעור החמץ שבבית וגם בביעור החמץ שבעם ישראל, עם כל היצר הרע שבא בעקבותיו.
לפני שדנים בהכשרת הבית מחמץ שבלוע בכלים, חשוב לנקות את הבית מחמץ ממשי. ובמיוחד חמץ שאנחנו עלולים לאכול אותו. הדבר הראשון הוא זהירות במוצרים של חמץ. בכל שנה ושנה מספרים לי אנשים בפסח או אחריו כי הם קנו מוצר בחנות וחשבו שהוא כשר לפסח והתברר שהוא חמץ גמור. לפעמים זו עוגה שהם קנו וחשבו שהיא כשרה לפסח. הם ראו על מדף עוגה אחת כשרה לפסח, לקחו כמה עוגות מאותו מדף מתוך הנחה שכולן כשרות לפסח, ובדיעבד התברר שאחת העוגות או יותר הייתה חמץ. לפעמים הגילוי הוא באיחור, אחרי שאכלו חמץ של ממש בפסח.
אנשים נכשלים בחטיפים שהכשר והחמץ נראים אותו דבר. נכשלים בעוגות מוכנות. נכשלים באבקת מרק שהן חמץ ממש ולא תערובת חמץ וכד'. ולכן עיקר בדיקת חמץ צריכה להיות בארון של המוצרים שהאיש או האישה או הילדים קנו לפסח. לבדוק בבדיקת חמץ או לפניה מוצר אחרי מוצר כדי שלא נגיע לתקלה חמורה בפסח.
הדבר השני שצריך לבדוק בעת בדיקת חמץ הוא מוצרים קפואים שנמצאים במקרר. בדרך כלל משאירים במקרר או במקפיא מוצרי חמץ שצריכים קירור עד היום האחרון לפני פסח ועלולים לשכוח לבער אותם ואחר כך להיכשל בהם. לכן בבדיקת החמץ שעושים בליל ערב פסח צריכים להתחיל את בדיקת החמץ במקרר ובמקפיא ולא להשאיר שם שום דבר לאחר כך.
מקום נוסף שעלול להכשיל אנשים באכילת חמץ ודאי הוא המכונית. שם נופלים בין הכיסאות חטיפים של חמץ ממש. חטיף החמץ עלול לצאת מתחת לכיסא תוך כדי נסיעה, וילד או מבוגר עלולים לאכול אותו בפסח, והוא חמץ של ממש. לכן צריך להתחיל את בדיקת החמץ במקומות הללו שהם עלולים להכשיל.
עוד להזכיר כי מכירת חמץ לא מיועדת לבית פרטי, אלא לבית עסק. בבית פרטי יש הרבה בעיות הלכתיות במכירת חמץ. לכן לא כדאי למכור חמץ של ממש אלא לעשות מאמץ לסיים את החמץ לפני הפסח. ואם יש הרבה לתת לארגונים של חסד או להחזיר לחנות. ואם אי אפשר, כדאי לשרוף או לזרוק לפני הפסח. בוודאי לא נכון להשאיר במקרר פיתות או עוגות קפואות לצורך שימוש במוצאי הפסח במימונה.
בטור יו"ד (סימן קה) כתוב כי "אין דבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנה לבלוע באחרות אלא ע"י רוטב". ובשו"ע (קה ד) "מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור ומערבו בכל התבשיל. אבל איסור (יבש), בין חם בין קר, שנפל על הצלי שאצל האש, אינו אוסר אלא כדי נטילה, שהוא כעובי רוחב אצבע". כי אין רוטב שמעביר את טעם האיסור לכל הצלי שעל האש.
באיסור שנגע באיסור בלי רוטב צריך לקלף מההיתר "כדי נטילה". אבל כשמדובר בשני סירים שאינם איסור מצד עצמם אלא שהם בלעו את טעם האוכל - אין צורך בכדי נטילה כי אין רוטב ביניהם.
לכן כתב הרמ"א כי "שתי קדירות נוגעות זו בזו באחת מתבשל חלב ובאחת מתבשל בשר, או שבאחת מתבשל כשר ובאחת מתבשל טרף - אין אוסרין זו את זו בנגיעה. מיהו לכתחילה יש ליזהר בכל זה" (שו"ע יו"ד צב ט). והטעם לזהירות הוא בגלל שלדעת שערי דורא באוכלין הטעם לא עובר בלי רוטב, אבל בסירים הטעם עובר גם בלי רוטב. והלכה לא כמותו אבל לכתחילה צריך להיזהר בזה.
לפי זה חצובה שבלעה חלב שגלש עליה לא אוסרת סיר בשרי שמונח עליה. כיוון שאין רוטב שאוסר שמונח ביניהם. אבל בפסח הדין שונה. לכן כתב הרמ"א (או"ח תנא סעיף ד) ביחס לפסח "חצובה צריך ליבון". העיר המשנה ברורה (ס"ק לד) והסביר "אם רוצה להשתמש בה בפסח צריך ללבנה באור. לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ ע"י האור".
ואם תשאל, הרי אין רוטב בין החצובה לבין הסיר, וטעם בלוע לא יוצא מהחצובה לסיר שעליה בלי רוטב, אם כן למה צריך ליבון? הסביר המשנה ברורה: "זהו רק לכתחלה משום חומרא דחמץ דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו" (כמבואר ביו"ד סימן צ"ב ס"ח). בימינו לא מלבנים חצובות, אלא עוטפים אותן בנייר אלומיניום ודי בזה.
כן הדין בפלטה שבלעה חמץ כל השנה מחמין שגלש עליה. מצד אחד היא בלעה גם מחמין יבש וצריכה ליבון. אבל אם ילבנו אותה היא תתקלקל. לכן בכל השנה אין חשש, כי אין רוטב בינה לבין הסירים שעליה. ואפילו אם יהיה בסירים שעליה אוכל חלבי אחרי אוכל בשרי אין בכך איסור. אבל בפסח אחרי שמנקים אותה מכסים אותה בנייר אלומיניום.
וכיוון שמעיקר הדין אין צורך בכיסוי נייר אלומיניום, אם נקרע הנייר או מישהו בישל לכתחילה בלי כיסוי נייר לחצובות או לפלטה – האוכל מותר. וכך כתב המשנה ברורה "ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל ג"כ אין לאסור".
עוד כתב המשנה ברורה על חצובות חמץ בפסח "וגם יש לתלות שאף אם נשפך - כבר נשרף והלך לו, כיון שבכל שעה היא על האש ועל כן בוודאי די לזה בליבון קל". כוונת המשנה ברורה היא למה שמבואר בשו"ע (יו"ד סימן צב) על בשר וחלב "נהגו העולם לאסור כשנפלה טיפה של חלב על סיר של בשר על הדופן שלא כנגד הרוטב. שאם נפלה כנגד הרוטב מחשבים שישים". אבל אם טיפת החלב נפלה על סיר הבשר כנגד האש - מותר, "שהאש שורפו ומייבשו". אמנם בפסח לדעת הרמ"א יש להחמיר בליבון קל של חצובה. וכאמור בימינו מכסים בנייר אלומיניום.
רוטב שגלש על חצובה אינו אוסר בדיעבד, כי האש שורפו ומייבשו. אבל אם גלש רוטב על הכיריים עצמן אין אש ששורפו ומייבשו, והרוטב נבלע בכיריים עצמן כדי קליפה. ואם גלש פעם בשר ופעם חלב על אותן כיריים הרי הן בלועות כדי קליפה גם מחלב וגם מבשר והן טרף. אם תיפול על כיריים אלו קציצה רותחת של בשר במשך כל השנה כולה – צריך לקלף אותה כי היא בלעה טרף. וכן בפסח כל מה שנופל על הכיריים עצמן הרי הוא טרף כדי קליפה. לכן טוב לכסות את כל הכיריים בנייר אלומיניום. ואם לא כיסה – לא נאסר.
יש מחלוקת על שני אוכלים שנגעו זה בזה, אחד חם ואחד קר, מי משפיע יותר. קבעו חכמינו ש"תתאה גבר". כלומר, אם העליון חם והתחתון קר, הקור גובר על החום ולכן לא עובר האיסור מאחד לשני לגמרי, אלא רק מעט. וכמה מעט? כדי קליפה (שו"ע יו"ד קה סעיף ג). "אבל אם העליון חם והתחתון צונן, אינו אוסר אלא כדי קליפה, אפילו אם העליון החם איסור".
לפי זה כאשר גולש חלב על הכיריים הוא מבליע חלב בכיריים רק כדי קליפה. שהרי הכיריים קרות והחלב רותח. וכן אם גלש על הכיריים מרק בשר, הכיריים בולעות טעם בשר רק כדי קליפה כי הכיריים קרות. "כדי קליפה" הוא החלק הדק ביותר של המאכל שניתן לקלפו כאחד. ובפועל אין זה מועיל להתיר אם נפלה אחר כך קציצה על הכיריים, שהרי גם כדי קליפה הוא איסור טרף.
החשיבות של "כדי קליפה" בכיריים היא רק להכשרת הכיריים. עירוי מים רותחים נקיים על מקום שבלע איסור כדי קליפה - מכשיר את המקום כדי קליפה. שהרי הכלל הוא שתתאה גבר (התחתון גובר), חוץ מאשר כדי קליפה. לכן מותר להכשיר מה שנבלע בו כדי קליפה על ידי עירוי מים רותחים.
ואולם כיריים שעשויות חרס או קרמיקה אין אפשרות להכשיר, וכן כיריים שיש עליהן ציפוי של אמייל, אלא רק כיריים שעשויות מתכת או חומר אחר שניתן להכשרה. ולכן הפתרון שלהן הוא כיסוי בנייר אלומיניום.
לפי הכללים שנאמרו לעיל מותר להכשיר שולחנות שבלעו חמץ בעירוי של מים רותחים עליהם. שהרי כל בליעתם היא במשהו רותח חמץ שנשפך עליהם. וכיון שתתאה גבר הרי נבלע בהם איסור רק כדי קליפה, ואפשר להכשירם בעירוי. וכך כתב השו"ע (תנא סעיף כ) "השלחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלין כל השנה, רגילים לערות עליהם רותחין לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדירה לתוכן".
במשנה ברורה (סימן תנא ס"ק קיד) הביא חומרה על הכשרת שולחנות משם מהרי"ו שעירוי לא מספיק כי לפעמים מניחים על השולחן פשטידה רותחת של חמץ. ולכן ההכשרה צריכה להיות על ידי "אבן מלובן וישפוך עליו רותחין ויגלגל למקום אחר וישפוך עליו כדי שילכו הרותחין בכולו". במקרה זה מותר להניח עליהם אפילו מצה חמה.
כיון שמדובר בחומרה לדעת הרמ"א מסכם המשנה ברורה "ובדיעבד מותר ע"י עירוי לבד". והיום נוהגים לכסות את השולחן במפה או בניילון ודי בכך. ואם בטעות נפלה המפה ומישהו הניח מצה חמה על השולחן – לא נאסרה המצה.
בימינו איננו מכשירים שיש עם אבן רותחת משתי סיבות. א] השיש יכול להיסדק, ובכל מקום שיש חשש כזה לא מכשירים כך שמא לא יכשיר היטב. ב] בימינו מצוי שיש מלאכותי שהוא כמו חרס שלא מועילה לו הכשרה. לכן לא מכשירים על ידי אבן, והמחמיר יכסה את השיש בכיסוי כלשהו ותבוא עליו ברכה (עיין שו"ע יו"ד קה סע' ב. כה"ח תנא ס"ק טוב, כ, פד, פה. מ"ב ס"ק יא, לז).
כל ההידור לכסות במפה הוא בשולחנות שאוכלים עליהם ויש חשש שמא נשפך עליהם מרק רותח, אבל בשולחנות כתיבה וכד' שאוכלים עליהם מרק רותח לעיתית נדירות אין צורך בכיסוי ניילון, כי אפילו נשפך פעם בטעות מרק של חמץ - הרי זה מיעוט תשמישו של השולחן, ובוודאי במקרה שאנחנו לא בטוחים שבאותו מקום עצמו הניחו פשטידה חמה הרי נוסף ספק, וכשיש ספק אם בלע חמץ, והוי רק חומרה אין להחמיר כולי האי.
מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>
וכן הדין בכל שולחן שלא אוכלים בו תדיר אוכל חם, שאין חובה לכסות בניילון, כי לרוב לא גולשים עליו מאכלים, ואפילו גלשו – לא בוודאי שהיו רותחים. ואפילו היו רותחים – לא ברור באיזה מקום גלשו. לכן אין צורך לכסות שולחנות שלא אוכלים בהם תדיר אוכל חם.
שיש וכיור בולעים רק כדי קליפה אם נשפך עליהם אוכל חמץ, שהרי הם קרים ותתאה גבר. ואם יניח עליהם סיר רותח בלי רוטב הרי זה כמו שני סירים, אחד חלב ואחד בשר, שנוגעים זה בזה שאין בכך איסור.
בסירים החמיר הרמ"א להיזהר לכתחילה, אבל כאן אין לחשוש כי השיש קר. ועוד יש סברא שאומרת כי בשיש לא ידוע לנו בוודאות שנשפך מאכל על המקום שמניחים עליו את הסיר והווי ספק. ובשיש לעומת הסירים, אם נשפך משהו כנראה הוא לא בן יומו. על כן בכל השנה כולה איננו חוששים להניח על השיש פעם סיר בשר ופעם סיר חלב.
משום חומרה של פסח המחמיר על עצמו לא יניח סיר על השיש אם יש רטיבות של מים בין הסיר לבין השיש. ומשום חומרה זו יש מחמירים על עצמם לכסות את השיש בנייר או בנייר אלומיניום או בכל כיסוי אחר.
כיור חרסינה אינו ניתן להכשרה כי דינו כחרס. אבל אין בכך צורך כיוון שכל חמץ שהוא בולע בדרך כלל הוא פגום. ולא מניחים בתוכו מצה רותחת שתבלע ממנו חמץ. ולא סיר של אוכל שראוי לאכילה. על כן צריך לנקות אותו היטב ולסתום חורים שיש לפעמים בינו לבין השיש.
- מנקים בכל הפינות ואחר כך מערים עליו מים רותחין (שו"ע תנא סע' ה).
פעולתן של כיריים אינדוקציה מבוססת על היווצרות שדה מגנטי בנקודת המגע בין הכיריים לסירים ולמחבתות שמונחים עליהן. השדה המגנטי שנוצר על ידי סלילים מגנטיים הממוקמים מתחת למשטח הזכוכית של הכיריים גורם למולקולות בסיר או במחבת להתחיל לנוע, התנועה יוצרת חיכוך מתמיד בתוך המולקולות של הסיר, והחיכוך בניהם מפיק חום בסיר עצמו.
המשטח של הכיריים הוא קרמי, ואפשר להתייחס אליו כמו אל זכוכית של סירים, שלדעת הרב אליהו זצ"ל אין אפשרות להכשיר אותה. אמנם יש להבחין בכיריים אינדוקציה בין שני חלקים. אחד הוא החלק שהסירים יושבים עליו והוא מתחמם מהסיר הרותח. עליו אפשר לומר כי כל טיפה של חמץ שגולשת עליו נשרפת מהחום. בכל מקרה הוא לא יכול להעביר את האיסור שבלע לסיר שעליו כי הוא יבש. הרוצה להחמיר מניח עליו לפני פסח סיר ללא מים בתוכו, ומחמם את הסיר עד שיגיע לחום גדול.
החלק השני הוא החלק שבין מקום מושב הסירים. בזכוכית הקרמית התפשטות חום נמוכה, ולכן חלקי הכיריים שסביב הסיר נותרים קרים לגמרי. אם הוא יבש - אין חשש שהרי ספק אם בכלל הוא יכול לבלוע. ואם הוא בולע - הרי הוא בולע רק כדי קליפה. וגם אם הוא בולע כדי קליפה - הרי הוא כמו שני סירים שנוגעים זה בזה בלי רוטב שאינם מעבירים את האיסור מאחד לשני.
בגלל חומרת הרמ"א שכתב שצריך להכשיר חצובות מתכת למרות שהן יבשות, כדאי להניח על המשטח שבין הסירים יריעת סיליקון שמיועדת לכך. ודבר זה מועיל גם אם יהיה רוטב במשטח שבין הסירים.
שאלת בליעתם של כלי זכוכית נתונה במחלוקת ראשונים. לדעת רבנו יחיאל אי אפשר להכשיר כלי זכוכית משום שהם מיוצרים מן החול ודינם ככלי חרס שאין אפשרות להכשירם. לעומתו פוסק הראבי"ה שכלי זכוכית הם קשים וחלקים, ואינם בולעים טעם מן המאכלים כלל.
השו"ע (או"ח סימן תנא כו) פסק שכלי זכוכית הם כמו לב שכתוב עליו שהוא "שיע ולא בלע" (פסחים עד ע"ב). "כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין, אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו". הרמ"א כתב כי "יש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו; וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו". וכתב הבן איש חי כי כן נוהגים גם הספרדים (צו יד).
כלי זכוכית שמבשלים בהם אינם זכוכית רגילה אלא זכוכית שמערבים בה מתכות, כגון: ליתיום, סיליקון, אלומיניום ותחמוצות שונות. לדעת דרכי תשובה (יו"ד קכא ס"ק כ( דין הכלי נקבע על פי רובו. וכיוון שהרוב הוא זכוכית, המתכות שבו לא אוסרות אותו. לדעת המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם ח"א נג) בתערובת של חומרים שונים יש לחשוש ולהכשיר את הכלי כדינו של החמור מבין החומרים המעורבים. וכן פסק הציץ אליעזר (חלק ט כו).
עוד יש לומר כי המקור של דעת השו"ע שכלי זכוכית לא בולעים היא מ"לב" שלא בולע כי הוא חלק. ובאמת הלכה כך רק בלב שאינו מתבשל, אבל בלב שמתבשל בחום לא אומרים עליו שהוא "שיע ולא בלע", אלא בלע ובלע. לכן אין ללמוד מדין לב על סיר זכוכית שמבשלים בו.
כתב הרמ"א כי כיוון שיש בזה מחלוקת ראשונים אנחנו לכתחילה לא מכשירים כלי זכוכית, אבל בדיעבד לא נאסר האוכל. כך כתב הרמ"א ב"דרכי משה" (או"ח סי' תנא ס"ק כא), וכך פסק המגן אברהם (תנא ס"ק מט) שבדיעבד אין להחמיר.
כוסות שהשתמשו בהן רק לשתייה קרה רגילה די להן שטיפה, דהיינו שידיחן וישפשפן היטב במים כדי להסיר האיסור הדבוק בהן בעין ואחר כך חוזרם ושוטפם במים ללא שפשוף (כה"ח שם ס"ק רצ"ג משם ר"ז).
משרים אותן במים קרים ג' ימים מעת לעת או שופכים עליהן מים רותחין מכלי ראשון. כיצד מכשירים על ידי עירוי ג' ימים? ממלאים קערה גדולה במים ומכניסים לתוכה את כלי הזכוכית, וישאירם בתוך המים עשרים וארבע שעות ויותר, לאחר מכן יחליף המים, ימתין שוב עשרים וארבע שעות וכן בפעם השלישית ובכך הוכשרו (עיין שו"ע תנא סע' כו רמ"א ונו"כ שם. בא"ח צו סע' יד. שו"ת רב פעלים ג, או"ח סי' כט. שו"ע יו"ד קלה סע' יב). אם לא החליפו את המים והיו הכלים במים כמה ימים אין זה נחשב אלא כיום אחד. וכן אם שפכו המים לפני שעברו עשרים וארבע שעות אין זה אפילו יום אחד.
כתב הבן איש חי בספרו "רב פעלים" כי אפשר להכשירן בהגעלה שלוש פעמים במים רותחים. כל זאת בגלל שהשימוש הוא בכלי שני ואין רוב תשמישם בחמץ. וכך כתב שם: "כי בעירנו אין דרכן של בעלי בתים ישראלים להשתמש במין זה של קדרות שהם כלי ראשון זאת. ועוד נמי אין דרך אנשי עירינו לבשל תבשיל שיש בו עיסה וקמח שהוא חמץ בעין, אלא כל תבשילין שלנו הם אורז ובשר וירקות ופירות האדמה בלבד, ואם פעם אחת בשנה יזדמן שיבשלו תבשיל שיש בו חמץ בעין אין הולכין בכלי אלא אחר רוב תשמישו, ואם לא יבצר היות מעורב באורז חיטים או שעורים בטלי במעוטייהו, ולכן יש להורות בקערות אלו שהם כלי שני להתירם בהגעלה כדי לאכול בהם בפסח, ועל צד היותר טוב יגעלום ג"פ" (שו"ת רב פעלים חלק ג - אורח חיים סימן כח). אמנם אם רוב תשמישם בחמץ אין להכשירם (בא"ח צו יד).
ויהי רצון שיתקיים בנו בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
סיפור
עתידין להיגאל
במשך שבעים שנה היו יהודי ברית המועצות כלואים במעין בית כלא ענק. השלטון הקומוניסטי בבריה"מ לא הרשה ליהודים לקיים מצוות, לשמור שבת, ללמוד תורה, לעשות ברית מילה וכד'. בוודאי שלא הרשו לשום יהודי לצאת מארצם לארץ ישראל או לכל מקום אחר.
סיפר הרב משה וייס מעיר דוד: בימים ההם היו יהודים טובים שרצו לעזור לאחינו שברוסיה והיו משתדלים להעביר להם חפצי קודש שלא ישכחו את יהדותם, וזו הייתה סכנה גדולה לכל השליחים שחלקם נתפסו ונזרקו לבית כלא מסוכן בסיביר הקפואה.
ביניהם היה סבא שלי, הרב חיים לובשאנסקי ז"ל, אשר הוציא לאור הגדה של פסח בתרגום לרוסית כדי להביא אותה לתושבי רוסיה היהודים. לפני ההדפסה הוא הביא את ההגדה לרב מרדכי אליהו זצ"ל, והוא נתן לו ברכה שהודפסה בתחילת ההגדה.
סבא שלי סיפר דבר פלא על הפגישה ההיא עם הרב. היא התקיימה בשנת תשמ"ט, 1989 למניינם. בשנה ההיא חומות ברית המועצות נראו חזקות מתמיד. שבעים שנה לא הצליח אף אחד לבקוע את חומותיה של המעצמה החזקה בעולם.
אף אחד גם לא העלה בדעתו שהחומות הללו יפלו כעבור שנתיים בלבד בלי קרב של ירייה אחת. אף לא אחד מגופי המודיעין העולמיים לא חזה את הקריסה הזו. מלבד מספר רבנים בעלי רוח הקודש שאמרו את הדברים אך דבריהם לא הובנו על ידי שומעיהם.
אחד מהרבנים הללו היה מרן הרב אליהו זצ"ל. באותו המפגש הוא שאל את סבא שלי: האם כדאי לך להדפיס את ההגדות הללו? ומה יקרה כשעכשיו יפתחו את החומות של ברית המועצות ותהיה עלייה גדולה לארץ?
סבא שלי התפלא מאוד על השאלה והשיב כי גם אם יקרה הנס הזה, יהודי רוסיה יצטרכו הגדות ברוסית כאן בארץ ישראל. ייקח להם קצת זמן עד שהם ילמדו עברית, ולכן גם בארץ ההגדה הזו תהיה שימושית.
כשסבא שלי חזר הביתה הוא היה נסער מאוד וסיפר לכולנו מה שהרב אליהו אמר לו והתפלא על כך מאוד. הוא היה קשור בנימי נפשו לכל היהודים שהיו ברוסיה והשאלה הזאת נטעה בו תקווה גדולה מאוד, אם כי כלל לא מובנת.
רק כעבור שנתיים, כשנפתחו שערי רוסיה, הוא הבין למה רמז לו הרב אליהו ברוח קודשו שאמר לו "כשעכשיו יפתחו את החומות". ויהי לפלא.
תשובה כהלכה
אין מנוס. בני משפחה שנוסעים שבועיים לפני פסח מהבית, וחוזרים אחרי הפסח, האם חייבים להכשיר את הבית ולעשות בדיקה?
חייבים לנקות להוציא את החמץ ולבער אותו, לבדוק ללא ברכה ולומר את נוסח הביטול.
אין ברכה באילנות. האם יש בעיה לברך ברכת האילנות על אילנות שהשקו אותם בשבת וטיפלו בהם בשנת שמיטה?
יש בעיה.
שרויים לכם. האם לאשכנזים שנוהגים לאכול שרויה מותר לאכול מצה רכה בכשרות מהודרת?
מותר.
ספרדייה בבית הוריה. האם לספרדייה שהתחתנה עם אשכנזי מותר לאכול קטניות, או שבשל חינוך הילדים עדיף שתימנע מכך?
מותר לה לאכול קטניות בבית הוריה, אבל לא בביתה, בגלל חינוך הילדים.
מובאות
כשאנחנו מבערים את החמץ והשאור מביתנו אנחנו מוסיפים כוח לבטל את כוח הסטרא אחרא מהעולם. וזה מה שאמרו חכמים "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל"
חכמינו אמרו שבזכות נשים צדקניות זכו ישראל ונגאלו ממצרים. זו הסיבה שבגללה הן מקפידות בביעור חמץ יותר מהגברים. מהאירוע הזה למדנו שהנשים מהדרות גם בביעור החמץ שבבית וגם בביעור החמץ שבעם ישראל, עם כל היצר הרע שבא בעקבותיו
