אֵפֶר פרה אדומה מחזיר לאדם שנטמא את הטהרה. טהרה באפר פרה אדומה שייכת לתקופת הגאולה היותר מתקדמת. טהרה שהיא בסיס להתחדשות. כך מנבא יחזקאל: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". ומתוך הטהרה באה התחדשות: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו). לכן קוראים את פרשת פרה המטהרת לפני פרשת החודש העוסקת בהתחדשות עם ישראל בחודש ניסן.
הנביא יחזקאל מתאר ואומר כי התהליך הזה של הטהרה וההתחדשות יהיה בגאולה העתידה. פרשת חוקת עצמה עוסקת בטהרה ובהתחדשות של עם ישראל לפני כניסתם לארץ. הפרשה מתארת את פטירת המנהיגים מרים ואהרן, ויש בפרשה גם בשורה על פטירת משה רבנו. הסתלקות שלושת המנהיגים בזה אחר זה אומרת שתם דור המדבר עם ההנהגה המיוחדת שלו. סיום התקופה הזאת והתחלת תקופה חדשה הוא אירוע של משבר עד שמתייצבת ההנהגה החדשה. במהלך ההתחדשות הזאת צריך הרבה טהרה, ולכן עם ישראל מצטווה במקביל על פרה אדומה בשנת הארבעים, ממש לפני כניסתם לארץ.
פרה אדומה מלמדת אותנו איך לקום אחרי מיתת שלושת המנהיגים. איך לנצח את טומאת המוות שלא תדבק בנו, ונזכה לחזור ולהחזיר את עם ישראל לחיים. לכן נותנים את אפר הפרה אל מים חיים, ומסלקים באמצעותם את טומאת המוות מהאדם. התהליך הזה קורה לאדם יחיד וקורה לכלל ישראל בשלב הזה של פטירת שלושת המנהיגים. העם מתחזק ונברא לו לב חדש ורוח חדשה. מנהיגים חדשים שממשיכים את הדרך של משה בצורה חדשה שמתאימה לארץ ישראל.
תהליך ההתחדשות הוא תהליך קשה. זו לידה מחודשת, ועל הלידה נאמר "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית פרק ג טז). גם לאישה קשה בהריון ובלידה וגם לעם זה קשה. כך היה קשה לעם ישראל לפני יציאת מצרים, חכמינו אמרו שנתקשה משה בקידוש החודש. "נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש" (רש"י שמות יב ב).
כל זה בגלל שקידוש החודש עוסק לא רק בלימוד חכמת ההתחדשות של הלבנה, שהיא חכמה גדולה מאוד ועמוקה מאוד כדלקמן. מדובר כאן בהתחדשות של עם ישראל במצרים, לעזוב את ההרגלים שנטעו בהם במצרים ולחזור למצב הרוחני של האבות. על הקשר שבין התחדשות הלבנה להתחדשות עם ישראל אנו מתפללים בקידוש לבנה "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן. שֶׁגַּם הֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ".
על המעלה הגדולה של קידוש החודש נאמר בפסוק שהבקיאות של עם ישראל בחכמה זו גורמת לאומות העולם להתפעל מעם ישראל. "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים פרק ד ו).
בגמרא למדו אותה על חכמת קידוש החודש. "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות - שנאמר 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים - הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". ולכן מצווה לעסוק בחכמה זו "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב - עליו הכתוב אומר 'ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו'" (שבת עה ע"א).
יש תוכנים רבים בין אומות העולם, אבל גם הם לא ידעו ולא השכילו לקבוע את לוחות השנה שלהם. לכן הנוצרים נאלצו לשנות את לוח השנה שלהם שטעה בעשרה ימים. כך עשה האפיפיור גרוגוריוס לפני 450 שנה, והקתולים החסירו עשרה ימים בלוח השנה. הפרוטסטנטים התעקשו לא ללכת אחרי האפיפיור, אבל כעבור עוד 150 שנה נאלצו גם הם לשנות את הלוח.
האנגלים חשבו שהם יכולים להסתדר, אבל כעבור חמישים שנה נוספות גם הם הבינו את הטעות בלוח ותיקנו אותו. הרוסים הסכימו להודות בטעות רק במהפכת אוקטובר לפני 105 שנים, שלמעשה הייתה נובמבר. היוונים האורתודוקסים התעקשו להישאר עם הטעות הזו עוד כמה שנים עד שהבינו שהלוחות שלהם לא תואמים למציאות, ומגיע הרגע שבו אדם צריך להכיר במציאות ולהתאים את עצמו אליה, ולא להפך.
אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, אשרינו שה' גילה לנו את סוד העיבור, ולפני כ-2000 שנה הכינו חכמינו את לוח השנה על פי חכמת העיבור שהייתה בידינו איש מפי איש עד משה רבנו, שלמד את החכמה הזאת בפרשת קידוש החודש. עליה נאמר בן השאר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
מכיוון שחכמינו הסבירו שלימוד ההתחדשות של הלבנה קשורה ללימוד ההתחדשות שלנו, מובן למה הגויים התקשו בחכמת ההתחדשות בצד הטכני שלה. הם לא יודעים את חכמת ההתחדשות בצד הרוחני שלה והתקשו בצד הטכני. לכן מובן למה החכמה הזאת היא גם למעלה מידיעתם של המלאכים.
"ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון. מתכנסין מלאכי השרת אצל הקדוש ברוך הוא ואומרים אימתי ראש השנה? והוא אומר ולי אתם שואלים! אני ואתם נשאל לבית דין של מטה" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתלא). כי חכמת ההתחדשות שייכת לבני אדם ובמיוחד לחכמי ישראל שנאמר "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (ויקרא פרק כג ד).
מכיוון שהתחדשות הלבנה היא חלק מההתחדשות שלנו, נצטווה משה על קידוש החודש ועיבור השנה מיד לפני יציאת מצרים. גם לאורך הדורות ניכרת השייכות בין מצווה זו לבין ההתחדשות והגאולה של עם ישראל. שהרי עם חורבן הבית השני נסתלקה מאיתנו חכמה זו של קידוש החודש, ולעתיד לבא תחזור אלינו החכמה הזו כי היא חיונית לגאולתם של ישראל. כדי להבין את הקשר בין החכמה הזאת לגאולת ישראל נראה את מה שכתב רבי נחמן מברסלב זצוק"ל בליקוטי הלכות.
רבי נחמן מביא את דברי רש"י הראשון בתורה "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית א א).
"וְלִכְאוֹרָה קָשֶׁה עֲדַיִן אִם כָּל מַה שֶּׁסִּפֵּר מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית וְכוּ' הַכֹּל הָיָה בִּשְׁבִיל כְּבִישַׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, לָמָּה פָּתַח בָּזֶה תְּחִלָּה, הָיָה לוֹ לְהַתְחִיל בְּמִצְוָה רִאשׁוֹנָה 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'. וְאַחַר כָּךְ הָיָה מְסַפֵּר מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁהוּא בִּשְׁבִיל כְּבִישַׁת אֶרֶץ -יִשְׂרָאֵל, כִּי הֲלֹא לֹא כָּבְשׁוּ אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל עַד אַחַר מַתַּן תּוֹרָה, וְלָמָּה פָּתַח בִּבְרֵאשִׁית תְּחִלָּה קֹדֶם הַחֹדֶשׁ וְכוּ'?!
והוא מסביר כי אי אפשר ללמוד את החכמה של ההתחדשות אם לא מקושרים בהבנה לקדושת ארץ ישראל, שקדושת ארץ ישראל מביאה את ההתחדשות. "אַךְ עַל-פִּי הַנַּ"ל, כִּי כָּל קְדֻשַּׁת הַחֹדֶשׁ, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹד הָעִבּוּר, אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּל כִּי אִם עַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, עַל-כֵּן הֻכְרַח לְהַתְחִיל תְּחִלָּה בְּרֵאשִׁית, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל מִצְוָה רִאשׁוֹנָה, שֶׁהִוא קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ, שֶׁהִוא בְּחִינַת סוֹד הָעִבּוּר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְגַלּוֹת כִּי אִם עַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל וְהִוא מִצְוָה רִאשׁוֹנָה, כִּי בָּהּ תְּלוּיִים כָּל הַמּוֹעֲדִים וְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁהַכֹּל בִּשְׁבִיל לְתַקֵּן פְּגִימַת הַלְּבָנָה עַל-יְדֵי סוֹד הָעִבּוּר, כַּמּוּבָן בְּסִפְרֵי קֹדֶשׁ הַרְבֵּה בָּזֶה" (ליקוטי הלכות ראש חודש).
להבין כמה קשורה מצוות קידוש החודש דווקא לארץ ישראל נזכיר את המעשה שבו חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בחו"ל. שלחו שני חכמים להזהירו שקידוש החודש ועיבור השנה הוא רק בירושלים. ואם לא ישמעו לאזהרה "אִמְרוּ לְאַחֵינוּ שֶׁבַּגּוֹלָה אִם שׁוֹמְעִין מוּטָב, וְאִם לָאו יַעֲלוּ לְהַר אֲחִיָּה יִבְנֶה מִזְבֵּחַ חֲנַנְיָה יְנַגֵּן בְּכִנּוֹר וְיִכְפְּרוּ כֻּלָּם וְיֹאמְרוּ אֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". מספרת הגמרא שכשאשר תושבי חו"ל שמעו שאין להם חלק באלהי ישראל "מִיָּד גָּעוּ כָּל הָעָם בִּבְכִיָּה וְאָמְרוּ חַס וְשָׁלוֹם יֵשׁ לָנוּ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
מסבירה הגמרא למה השתמשו במילים כל כך חריפות "וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם'" (ברכות סג). משמע שכל התורה כולה תלויה בקידוש החודש. שבלעדי קידוש החודש אין חגים, ובלעדיה באמת אין התשובה שמתקיימת בזכות מצוות ההתחדשות.
"וְכָל זֶה בְּחִינַת קְדֻשַּׁת רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ חֹדֶשׁ עַל שֵׁם הַהִתְחַדְּשׁוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּבִרְכַּת הַלְּבָנָה, וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ וְכוּ'. שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וְכוּ'. וְעַל-כֵּן שֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ, כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה עַל-יְדֵי הַהִתְחַדְּשׁוּת כַּנַּ"ל".
זה ההסבר למה שנאמר בתורה כי החטא נגרם על ידי ההתיישנות, שנאמר "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ" (דברים פרק ד כה). לעומת ההתיישנות שמשחיתה אנו מוצאים שכל ההתחדשות של שרה אמנו ושל אברהם אבינו הביאה את יצחק אבינו שממנו נולד יעקב והשבטים.
לכן נאמר אל משה "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (דברים לד ז), שהוא מתחדש כל הזמן. לעומתו יצר הרע נראה זקן כל הזמן. "כִּי הַיֵּצֶר הָרָע נִקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל" שהוא מלך מיושן. "כִּי זֶה כְּלַל הַהִתְרַחֲקוּת מֵה' יִתְבָּרַךְ, רַחֲמָנָא לִצְלָן, שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן הָעִקָּר הוּא עַל-יְדֵי זִקְנָה דְּסִטְרָא אָחֳרָא. מַה שֶּׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד כְּאִלּוּ הַכֹּל מִתְנַהֵג כַּסֵּדֶר וְהוּא כְּבָר זָקֵן בִּדְרָכָיו וְכוּ' וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לָשׁוּב מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, 'לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ' (איוב טו). וְהַכֹּל עַל-יְדֵי שֶׁמַּפִּיל עָלָיו זִקְנָה הַמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל, שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרָע כַּנַּ"ל". לא מאמין בכוחה של תשובה, בכוחה של התחדשות.
כך מתאר הנביא ירמיהו את הגלות בכבלים שלא מאפשרים לאדם להשתנות. "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי וְכוּ' גָּדֵר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵֶא וְכוּ' וְכוּ'". עַד שֶׁאוֹמֵר, "וְאוֹמֵר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'". כִּי לְפִי הַנִּרְאֶה לְדַעַת הָאָדָם כְּבָר אָבַד נִצְחוֹ וְתוֹחַלְתּוֹ וְתִקְוָתוֹ, אַךְ מְחַזֵּק נַפְשׁוֹ וְאוֹמֵר, "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל-כֵּן אוֹחִיל וְכוּ' חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תַמּוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו". עליהם אנחנו מתפללים בתפילה ואומרים שה' מתיר את האסורים ומתוך כך באה הישועה "סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים. וּמַתִּיר אֲסוּרִים. וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר. מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דוֹמֶה לָךְ. מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה".
"אַךְ עִקַּר הַתִּקְוָה הוּא מַה שֶּׁאוֹמֵר אַחַר כָּךְ, "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י שֶׁהַחֲסָדִים מִתְחַדְּשִׁים בְּכָל בֹּקֶר וְרַק זֶה כָּל נֶחָמָתֵנוּ וְתִקְוָתֵנוּ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶּׁה' יִתְבָּרַךְ מְחַדֵּשׁ חֲסָדִים חֲדָשִׁים נִפְלָאִים בְּכָל בֹּקֶר, שֶׁעַל יָדָם עִקַּר חִדּוּשׁ מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית שֶׁבְּכָל יוֹם בְּחִינַת וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית.
כִּי עִקַּר כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה הוּא עַל-יְדֵי שָׁרְשֵׁי הַתּוֹרָה שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵהַתּוֹרָה, כִּי עַל-פִּי פְּשִׁיטוּת מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה לֹא הָיָה מוֹעִיל תְּשׁוּבָה, רַק כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה הוּא מֵהַחֲסָדִים הַנֶּעְלָמִים מְאֹד, שֶׁהֵם בְּחִינַת שָׁרְשֵׁי תּוֹרָה, בְּחִינַת סוֹד הָעִבּוּר שֶׁמַּשִּיגִים הַצַּדִּיקִים הַמִּתְחַדְּשִׁים בְּכָל עֵת כַּנַּ"ל. עַל-כֵּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא שֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ"ל".
אפשר לראות את מעלת הקדימות של ראש חודש מנוסח התפילה. בחגים אנחנו מתחילים את התפילה במילים "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים" ורק אחר כך מזכירים את החג "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָֹשֹוֹן, אֶת יוֹם חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, זְמַן שִֹמְחָתֵנוּ מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם".
לעומת זאת בראשי חודשים אנחנו מזכירים קודם את ראש החודש ואחר כך את הבחירה. "רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ" – התחדשות הלבנה שמביאה לנו מים טהורים ומחדשת אותנו ונותנת לנו לב חדש ורוח חדשה. ולכן ראש חודש הוא "זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם". אחר כך מזכירים בתפילה את על בחירת עם ישראל. "כִּי בְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל מִכָּל הָאֻמּוֹת בָּחָרְתָּ". זאת הסיבה שבגללה החגים ניתנו לנו אחרי יציאת מצרים ובגללה, לעומת זאת ראש חודש ניתן לנו קודם יציאת מצרים שבירר את בחירת עם ישראל שקדמה לכל החגים.
וכשם שההתחדשות של ראש חודש מגלה את בחירת עם ישראל, כך קדושת השבת מגלה את בחירת עם ישראל. לכן בשחרית של שבת מדברים על השבת לפני הבחירה של עם ישראל. שבתחילה אנו אומרים "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת. לַעֲשֹוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם". ואחר כך מזכירים מעלת עם ישראל ובחירתו "וְלֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹהֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת. וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים. גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים. כִּי לְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה. לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ".
גם בשבת ראש חודש אנחנו מזכירים קודם את השבת "אַתָּה יָצַרְתָּ עוֹלָמָךְ מִקֶּדֶם. כִּלִּיתָ מְלַאכְתֶּךָ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" ואחר כך את הבחירה "בָּחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָאֻמּוֹת וְרָצִיתָ בָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת".
אילו היינו יודעים את מעלת ראש חודש היינו מכבדים אותו כמו שהיו מכבדים אותו בימי קדם. בעבר היו נוהגים לעשות סעודת ראש חודש כמו סעודת פורים. ולפי הירושלמי, אם סעודת ראש חודש הייתה יוצאת בשבת, היו דוחים אותה ליום ראשון כדי שיהיה ניכר שעושים סעודת ראש חודש בפני עצמה. "סעודת ראש חדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין" (ירושלמי מגילה פרק א הלכה ד, טור תיט).
וכך למד הטור (תיט) "ואיתקש נמי למועד דכתיב (במדבר י) 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם'". עוד למד הטור מדוד המלך שאומר ליהונתן כי בראש חודש "זֶ֧בַח הַיָּמִ֛ים שָׁ֖ם לְכָל־הַמִּשְׁפָּחָֽה" משמע שהייתה סעודה משפחתית ולא ארוחה שאוכלים לבד או עם המשפחה המצומצמת. וכך הייתה בבית שאול המלך סעודה ביום הזה (שמואל א כ ה-ז כז-כט) ושאול מתפלא למה דוד לא מגיע לסעודת ראש חודש.
"ואיתא נמי בפסיקתא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חודשים וחולו של מועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן. אם מוסיף - מוסיפין לו, ואם פוחת - פוחתין לו" (טור תיט).
והקשה הבית יוסף כי בגמרא (ביצה טז.) כתוב "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה", ולא הזכיר ראש חודש. ותירץ הב"י כי ראש חודש הוא בכלל ימים טובים.
עוד העיר הב"ח כי מה שכתוב במדרש "ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן. אם מוסיף - מוסיפין לו, ואם פוחת - פוחתין לו", מדובר בשכר או במתנות שהתלמידים מביאים מבית הוריהם לבית המלמד שמלמד אותם תורה בבית רבן. והתשורות הללו היו נשלחות בראש חודש דווקא, ועליהן שורה הברכה שמביאה אחריה ברכה נוספת. "אם מוסיף - מוסיפין לו".
על כן נפסק בשולחן ערוך בסימן תיט "מצוה להרבות בסעודת ראש חודש". ובאמת זה הסימן הקצר ביותר בשו"ע שמכיל רק חמש מילים. והקצה לו רבי יוסף קארו סימן בפני עצמו ולא כללו עם עניינים אחרים לגודל חשיבותו, שבעניין זה של כבוד ראש חודש אנחנו צריכים חיזוק גדול לכבדו מאוד. שהוא ענין ההתחדשות והגאולה.
כל הירידה בכבוד ראש חודש באה רק בתקופת הגלות. מי שקורא את התיאור בספר מלכים רואה כי היה להם יחס מיוחד מאוד לראש חודש. כך מסופר על האשה השונמית שרוצה ללכת לנביא אלישע ואומר לה בעלה: "מַ֠דּוּעַ אתי אַ֣תְּ הלכתי הֹלֶ֤כֶת אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא־חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם" (מלכים ב פרק ד, כב-כד). משמע שביום ראש חודש היו הולכים לשמוע את דברי התורה אצל הנביא.
ואפשר ללמוד על מעלת ראש חודש מהקרבנות שלו. שכשקוראים בתורה רואים שמעלת ראש חודש בקרבנות היא כמו של חגים. שקרבן תמיד הוא "כְּבָשִׂ֨ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֧ה תְמִימִ֛ם שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם עֹלָ֥ה תָמִֽיד: אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ אֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם" (במדבר פרק כח וכן לקמן), כמו שהיה בהר סיני "עֹלַ֖ת תָּמִ֑יד הָעֲשֻׂיָה֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י".
בשבת הקרבנות כפולים "וּבְיוֹם֙ הַשַּׁבָּ֔ת שְׁנֵֽי־כְבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה תְּמִימִ֑ם". ובראש חודש הרבה יותר משבת "וּבְרָאשֵׁי֙ חָדְשֵׁיכֶ֔ם תַּקְרִ֥יבוּ עֹלָ֖ה לַה֑' פָּרִ֨ים בְּנֵֽי־בָקָ֤ר שְׁנַ֙יִם֙ וְאַ֣יִל אֶחָ֔ד כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵי־שָׁנָ֛ה שִׁבְעָ֖ה תְּמִימִֽם". ומלבד מנחות ונסכים יש גם שעיר "וּשְׂעִ֨יר עִזִּ֥ים אֶחָ֛ד לְחַטָּ֖את לַה֑' עַל־עֹלַ֧ת הַתָּמִ֛יד יֵעָשֶׂ֖ה וְנִסְכּֽוֹ".
בפסח הקרבנות הם כמו ראש חודש "וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה עֹלָה֙ לַֽה֔' פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם וְאַ֣יִל אֶחָ֑ד וְשִׁבְעָ֤ה כְבָשִׂים֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה תְּמִימִ֖ם יִהְי֥וּ לָכֶֽם" עם שעיר. וכן בדיוק בשבועות "וְהִקְרַבְתֶּ֨ם עוֹלָ֜ה לְרֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽה֔' פָּרִ֧ים בְּנֵי־בָקָ֛ר שְׁנַ֖יִם אַ֣יִל אֶחָ֑ד שִׁבְעָ֥ה כְבָשִׂ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה". הרי למדנו שראש חודש חשוב כמו חג.
לכן בתפילת ראש חודש אנחנו מזכירים את החידוש שמגיע גם למזבח. "מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין וְעוֹלַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו", ומזכירים גם את אהבת האבות שהייתה מעולם "אַהֲבַת עוֹלָם תָּבִיא לָהֶם וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכּוֹר". ועל זה נאמר שאהבת העולם לא נאמרת כמו בתפילה, "אהבת עולם אהבתנו". אלא כאן היא ניתנת להם בחינת "והיה אור הלבנה כאור החמה". ועל כן הם מתרחקים מהשנאה בחינת "תשועת נפשם מיד שונא", שהפשט אומר הצלה מהשונאים, והעומק שהנפש שלהם נטהרת מקנאה, שנאה ותחרות.
עוד הלכה שמלמדת על מעלת ראש חודש נמצאת בטעם שבגללו מסירים את התפילין מראשנו לפני תפילת מוסף. כן כתב בשו"ת רדב"ז: "ואפשר לתת קצת טעם לפי הפשט, כיון דבמוסף דומה ראש חדש לימים טובים שנקראו 'אות' ראוי לעשות לו היכר זה, ועוד שהתפילין נקראו 'כתר', והוא אומר כתר בקדושת מוסף, ואין ראוי שיהיו שני כתרים ביחד, ואפילו ביחיד שאין שם קדושה, כיון שהוא זמן הראוי לכתר ראוי שלא יהיו על ראשו תפילין" (ח"ד סי' פ', אלף קנ"א).
לגודל מעלת ראש חודש צריך אדם ללמוד לפני ראש חודש את התפילה המיוחדת של ראש חודש. כך פסק השו"ע "תפלות של מועדות ושל ר"ח, צריך להסדיר תפלתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו" (שו"ע ק). והמעיין בתפילה קודם שהוא מתפלל - בוודאי יהיו לו הרבה חידושים בכל ראש חודש בתפילה. ולא רבים מקיימים את ההלכה הזו, אלא באים לבית הכנסת בראש חודש כאילו הוא יום רגיל, ולא מעיינים בתפילה לפני שמתפללים אותה.
ה"בית יוסף" מביא את שיטת רבנו מנוח, שכל מה שאמרנו שצריך לסדר קודם הרגל, זה אם מתפלל בעל-פה. אבל אם יש שם סידור, יקרא בעצמו את סדר התפילה ואז לא יתבלבל. אחרי דבריו מסכם ה"בית יוסף" שעדיף שאדם יסדיר את תפילתו כדי שתהיה שגורה בפיו בזריזות אפילו שיש לו סידור. וכך השו"ע פוסק להלכה.
לעומתו פוסק הרמ"א כדעת רבנו מנוח וכותב "וי"א דוקא כשמתפללים על פה, אבל כשמתפללין מתוך הסידור, מותר, דהא רואה מה שמתפלל וכן נוהגין". ובפועל רבים מהספרדים נוהגים בזה כדעת הרמ"א. וצריך עיון. ובוודאי שאם מתפללים בעל פה לא תועיל להם ההקלה הזו.
ויהי רצון שיתקיים בנו "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא", אמן ואמן.
סיפור
סיפר הרב שמואל אליהו שליט"א: שלוש שנים אחרי פטירתו של אבא זצ"ל נסעתי לשמחת בית השואבה בקריית טבעון. בדרך סיפר לי מישהו כי במשך שנים רבות לא זכו הוא ואשתו לילדים. הוא שמע על הברכות של הרב אליהו שלא חוזרות ריקם, טרח ובא ממרחק לביתו של הרב וביקש ברכה. הוא סיפר כי הרב לא בירך אותו, אבל נתן לו עצה: היום ראש חודש. בתפילה של ראש חודש אנו מוסיפים "יַעֲלֶה וְיָבֹא" ואומרים בו: "זָכְרֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים". במילה "וּפָקְדֵנוּ" תכוון לפקידה של בנים. כמו "וה' פקד את שרה".
האיש סיפר כי הוא יצא באכזבה. הוא התייגע ונסע שעות, חיכה בתור עוד שעה ארוכה מתוך ציפייה לקבל ברכה, והנה במקום ברכה הוא מקבל עצה. הוא מתפלל כבר שנים רבות, וזה לא משנה דבר. אבל מה הוא היה יכול לעשות, הרב אמר מה שאמר, ולפחות את זה הוא ינסה לעשות בתפילת מנחה הקרובה. הוא יכוון היטב את לבו לומר "וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה" ואולי גם את כל השאר.
לא ידעתי כמה שהעצה הזאת נכונה, סיים האיש את דבריו. כיוונתי בתפילה והנה חודש אחר כך אשתי מבשרת לי כי התקווה ארוכת השנים לילדים הולכת להתגשם. היא בהיריון. הרבה נקיפות מצפון היו לי על שהקפדתי בלבי. לא הבנתי את גודל העצה שנתן לי הרב באותה שעה.
כשהיהודי הנרגש סיים את סיפורו המיוחד אני כבר הגעתי למחוז חפצי בקריית טבעון. הקהל היה בעיצומה של השמחה, וכמו בכל שמחת בית השואבה יש חלק של ריקודים, "ושמחת בחגך". לידי במעגל השמחים היה בעל חנות מחשבים מצפת, ותוך כדי שאנו מסתובבים סיפרתי לו את הסיפור ששמעתי זה עתה. הוא שמח לשמוע את הסיפור ואמר כי הסיפור הזה הוא בשבילו מתנה משמים. גם הוא ואשתו מצפים זמן רב מידי להיריון, ואולי מהסיפור הזה תבוא להם הישועה.
אחרי חודשיים פגשתי אותו ברחובה של עיר והוא סיפר לי כי הוא ואשתו לקחו את העצה של הרב וקיבלו על עצמם לכוון בימי חול המועד בכל ברכת מזון ובכל תפילה שיש בה "יַעֲלֶה וְיָבֹא". והברכה לא איחרה לבוא. חודש אחרי סוכות אשתו נפקדה, והם מצפים ללידה קלה. שמחתי מאוד בשמחתו, במיוחד שאחרי תשעה חודשים אשתו ילדה בת שמילאה את כל הבית אורה.
את הסיפור הכפול הזה סיפרתי פעם בכנס חנוכה בראש-פינה. חודשיים אחר כך מתקשרת אלי תושבת ראש-פינה ומספרת לי כי כבר חודש היא מחפשת הזדמנות לספר לי שהיא שמעה את הסיפור על "יעלה ויבא" בראש-פינה בחנוכה, זה התאים לה כי גם היא רוצה זמן רב לזכות בהיריון ולא עולה בידה. החליטה לקחת על עצמה לכוון היטב ב"יַעֲלֶה וְיָבֹא" בראש חודש טבת שבסוף חנוכה, לכוון במיוחד במילה "וּפָקְדֵנוּ" כדי שהיא ובעלה יזכו להיפקד בזרע קודש של קיימא. היא לא האמינה שהתפילה שלה נשמעה כל כך מהר. גם היא זכתה להתעבר אחרי חודש אחד בלבד.
תשובה כהלכה
פקידה לברכה. שמענו בהילולא סיפורים על כוחו של הרב זצ"ל, ובמיוחד שהיה עושה ניסים לעקרות. אנחנו מחכים לילדים כבר יותר משנתיים, ב"ה, ורוצים להיעזר בכוחו של הרב. מה אפשר לעשות?
להדליק נר לזכרו, לקרוא כמה פרקי תהילים ליד הנר ואחר כך לבקש מהרב שיתפלל בשבילכם לזרע קודש של קיימא. כמו כן לכוון במילה "ופוקדנו" בברכת "יעלה ויבא" בראש חודש על פקידת ילדים. השבוע הייתי בברית של מישהו שכיוון כעצת הרב אליהו ונפקד לחיים טובים ולשלום. וזה האיש המאה בערך שאני מכיר עם הסיפור הזה. בהצלחה.
עובדין דרוח. יצא כעת מאוורר חדש שיש לו פס מתכת מלמעלה שנטען אוטומטית מקרני השמש. האם בשבת מותר להשתמש בזה אם היה נטען כבר לפני שבת? האם מותר להזיזו בשבת ממקום למקום?
ברמה העקרונית, אם טעון מבעוד יום, ובשבת החלק שמקבל את הטעינה מאור מכוסה והכפתור מכוסה, אפשר לטלטלו בשבת, כלאחר יד. אבל זה נראה כמו עובדין דחול.
מובאות
פרה אדומה מלמדת אותנו איך לנצח את טומאת המוות שלא תדבק בנו, ונזכה לחזור לחיים. לכן נותנים את אפר הפרה אל מים חיים, ומסלקים באמצעותם את טומאת המוות מהאדם. התהליך הזה קורה לאדם יחיד וקורה לכלל ישראל בשלב הזה של פטירת שלושת המנהיגים
בראשי חודשים, בניגוד לחגים, אנחנו מזכירים קודם את ראש החודש ואחר כך את הבחירה. התחדשות הלבנה מביאה לנו מים טהורים ומחדשת אותנו ונותנת לנו לב חדש ורוח חדשה. כל זאת בגלל שהחגים ניתנו לנו אחרי יציאת מצרים ובגללה, לעומת זאת ראש חודש ניתן לנו קודם יציאת מצרים שבירר את בחירת עם ישראל
