פרשות ויקהל פקודי עוסקות בפירוט בניין המשכן שכבר נאמרו בפרשות תרומה ותצווה. הסיבה לחזרה הזו היא בגלל חטא העגל, שגרם פירוד רב בעם ישראל. חגיגות של אנשים שגורמים לאחרים לבכות. "קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה", אומר יהושע (שמות לב), ומשה משיב לו "אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". ומסביר רש"י "קול חרופין וגדופין המענין את נפש שומען כשנאמרין לו".
התוצאה היא כואבת, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כדי לעצור את החורבן הזה אומר ה' למשה "שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ" (שמות לב, כז). כך נעצר האסון הגדול על ידי אסון שקטן ממנו.
האסון של חטא העגל שבא בפרוד הוא הפך מתן תורה שבא מתוך אחדות. על האחדות הזאת אנו קוראים גם בספר דברים שמתאר את יום מתן תורה כ"יוֹם הַקָּהָל" (דברים ט, י' י"ד; י, ט"ז). ללמדך שעיקרו הוא הקהלת בני ישראל. "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי" וכו' (דברים ד י).
לכן אחרי חטא העגל מקהיל אותם משה פעם נוספת "וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לצורך אוהל מועד שנאמרה בו אחווה. נאמר בכפורת "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". נאמר ביריעות "אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ", וכן בלולאות ובאדנים. המשכן עושה כל ישראל אחים, לכן נאמר עליו בפרשה "וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (שמות לו יג).
אחדות מביאה קדושה גדולה גם בימינו. "שכל ההתפלגויות הן רק מצד הקטנות, אבל מצד הגדלות אין שום מריבות והתפלגויות של דעות". על כן לא יוכלו כל המחלוקות "לעצור בעד הטובה הגדולה וההארה העליונה שהייתה ראויה לבא, אלא שיש צורך לנסות ולהשתדל אולי יש תקוה להשקיט שלום בין המחנות". ואם לא מצליחים צריך "להסיח את הדעת מכל הדברים השפלים ולהתרומם אל הגובה הגדול לדבר רמות ונעלות וכו' ולהתמלא באהבה קדושה לכל היצור כולו ולכל הצדדים ולכל המפלגות, ולהגביר בגבורה איתנה את האמונה בנצחון הקדושה והתפארת". והמחשבות הטובות הללו ישפיעו על הכל ויחדרו אל הלבבות בגלוי או בסתר ויעשו שלום אמיתי (מי מרום מעייני הישועה רק כ).
בשנת שמיטה העשיר והעני שווים בתבואת הארץ. "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא פרק כה ו-ז). וכיוון שהתורה השוותה את השימוש של האדם בפירות לשימוש של הבהמה והחיה בשדה, לימדונו חכמים שאם "כַּלָּה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה – כָּלֶה לִבְהֶמְתְךָ מֵהַבַּיִת" (ספרא, בהר, א, ח). כשפרי המקודש בקדושת שביעית איננו בשדה, יש לבערו גם מהבית.
זמן הביעור משתנה ממין אחד של פירות למשנהו. השינוי גם תלוי במקום גידולו של הפרי. וכך אומרת הגמרא (פסחים נג ע"א): "תָּנוּ רַבָּנַן אוֹכְלִין בַּעֲנָבִים עַד שֶׁיִּכְלוּ דָּלִיּוֹת שֶׁל אוֹכֵל, אִם יֵשׁ מְאֻחָרוֹת מֵהֶן אוֹכְלִין עֲלֵיהֶן. אוֹכְלִים בְּזֵיתִים עַד שֶׁיִּכְלֶה אַחֲרוֹן שֶׁבִּתְקוֹעַ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּכְלֶה אַחֲרוֹן שֶׁל גּוּשׁ חָלָב כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עָנִי יוֹצֵא וְאֵינוֹ מוֹצֵא לֹא בְּנוֹפוֹ וְלֹא בְּעִקָּרוֹ רֹבַע. אוֹכְלִין בִּגְרוֹגְרוֹת עַד שֶׁיִּכְלוּ פַּגֵּי בֵּית הִינֵי".
תקוע וגוש חלב ובית היני הם מקומות שהיו בהם הרבה פירות, ועד שיכלה הפרי האחרון במקום ההוא, אפשר להשתמש בבית. נגמר באותו מקום – צריך לכלות מן הבית. כך ממשיכה הגמרא ואומרת "אוֹכְלִין בִּתְמָרִים עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּצֹעַר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אוֹכְלִין עַל שֶׁל בֵּין הַכִּפִּין וְאֵין אוֹכְלִין עַל שֶׁל בֵּין הַשִּׁיצִין".רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין על סמך התמרים המצויים בכפות הדקל, אבל אין אוכלין על סמך התמרים המצויים בקוצים שבתחתית הדקל. שהן לא נחשבות מצויות לחיה בשדה, לפי שאינה יכולה ליטול אותם משם.
כשכלו הפירות לחיה או לעוף השמים בשדות, צריך לכלות את הפירות מהבית. מטרת ההלכה היא שאנשים לא יאספו את כל הפירות אליהם לאוצר, שידעו כי ידם שווה בפירות הללו לחיה ולבהמה. ובוודאי לעני, לגר, ליתום ולאלמנה.
נחלקו הראשונים בדין ביעור אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. המנחת חינוך (מצוה שכ"ט) לומד בדעת הרמב"ם שדין ביעור הוא מדאורייתא, שכתב הרמב"ם: "פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אֵין אוֹכְלִים מֵהֶם אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁאוֹתוֹ הַמִּין מָצוּי בַּשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל', כָּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִמִּין זֶה מִן הַשָּׂדֶה - אַתָּה אוֹכֵל מִמַּה שֶּׁבַּבַּיִת, כָּלָה לַחַיָּה מִן הַשָּׂדֶה - חַיָּב לְבַעֵר אוֹתוֹ הַמִּין מֵהַבַּיִת, וְזֶהוּ בִּעוּר שֶׁל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית" (פ"ז משמיטה ויובל ה"א. כך גם הבין בו הכפתור ופרח מ"ח. וכן דעת התוספת יום הכיפורים למהר"ם בן חביב, יומא פ"ג ע"א).
לדעת הרמב"ן (ויקרא כ"ה, ז'), מצות ביעור פירות שביעית היא מדרבנן, וכך הוא כותב: "ואולי אפילו הביעור כולו חומרא מדברי סופרים, והברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הביעור אסמכתא מדרבנן". ומקור דברים מהאמור בגמרא (יומא פ"ג ע"א) שאיסור פירות שביעית הוא קל מאיסור טבל: "תנו רבנן: מי שאחזו בולמוס - מאכילין אותו הקל הקל. טבל ונבילה - מאכילין אותו נבילה. טבל ושביעית - שביעית". משמע שהאיסור לאכול פירות שביעית הוא פחות מהאיסור לאכול טבל. מכאן משמע שזה איסור מדרבנן.
כיום, ששמיטה דרבנן כי אין רוב יושביה של ישראל עליה, בוודאי שגם חובת הביעור של פירות שביעית היא רק מדרבנן. אבל חייבים לזכור כי אנחנו מאוד קרובים להיות רוב יושביה עליה, וצריך כבר עכשיו לחשוב על ההלכות שישתנו בשביעית הבאה ויהיו חמורות יותר באיסור תורה.
לדעת הרמב"ם מצוות הביעור בפירות שביעית היא שצריך לכלות אותם לגמרי, וכך כתב: "היו לו פירות מרובים - מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלים בשעת הביעור - שורף באש או משליך לים המלח ומאבדם בכל דבר שמאבד" (שמיטה ויובל פ"ז ה"ג).
גם רש"י (פסחים נ"ב ע"ב ד"ה "משום") כתב: "וזהו ביעורן - שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה", וכתב הר"י קורקוס, שדעת רש"י היא כדעת הרמב"ם, ולכן הצריך להפקירם במקום ששם יכלו לגמרי על ידי דריסת חיה ובהמה. אלא שברמב"ם משמע שיש להחמיר יותר שיש לאבדם באופן שלא יהא שום שימוש באוכל זה, אבל לרש"י כאמור אמנם יש להניחם במקום דריסת בהמה, אך לא צריך לאבדם בידיים (מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל בספר מאמר מרדכי על שביעית).
הראב"ד מסכים שצריך לאבד את הפירות לגמרי, אלא שכתב כי יש שני שלבים במצוות ביעור. השלב האחד הוא כאשר כלו הפירות בעיר ובתחומיה, שאז מביאים את הפירות לאוצר בית דין, והם מחלקים כדי שלוש סעודות לכל אדם, ואם אין שם בית דין או אוצר בית דין - מוציאן לשוק ומפקירן. והשלב השני הוא כאשר כלו הפירות מכל הארץ, שאז מבערם על ידי שמכלה אותם לגמרי ומאבדם.
הרמב"ן על התורה כתב שמצוות ביעור פירושה הפקר, וזה לשונו: "וְהַכִּלּוּי הַזֶּה לֹא פֵּרֵשׁ הָרַב מַהוּ. וְעִנְיָנוֹ שֶׁיְּכַלֶּה בַּפֵּרוֹת אַחַר זְמַן מִבֵּיתוֹ לְהֶפְקֵרָן, וְהוּא שְׁבִיעִית שֶׁהִזְכִּירוּ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם. וְאֵין הָעִנְיָן שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרוֹת אַחַר זְמַן הַבִּעוּר אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וּבַאֲכִילָה וִיהֵא מְחֻיָּב לְאַבְּדָם, וְלֹא מָנוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לֹא מִן הַנִּשְׂרָפִין וְלֹא מִן הַנִּקְבָּרִים, וְאֵינוֹ. אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבַעֲרָם מֵרְשׁוּתוֹ וּלְהַפְקִירָם לַעֲנִיִּים וּלְכָל אָדָם" (ויקרא כ"ה, ז').
יש מקור לדעת הרמב"ן בתוספתא שכתוב בה: "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור - מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר: 'אחינו בית ישראל, כל מי שצריך ליטול - יבוא ויטול', וחוזר ומכניסן לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו" (שביעית פ"ח ה"ד).
בתוספתא כתוב שמוציאן לפתח ביתו, ולא כתוב שצריך להפקירן בפני שלושה בני אדם. בירושלמי (שביעית פ"ט, ה"ד) כתוב שרבי יצחק בר רדיפא שאל את רבי יאשיה וא"ל: "חַמֵּי לָךְ תַּלְתָּא רַחֲמִין, וְאַפְקְרָא קוֹמֵיהוֹן", כלומר, שייקח שלושה מאוהביו ויפקיר לפניהם, הרי שהירושלמי הדגיש שצורת הביעור נעשית על ידי הפקר בפני שלושה דווקא.
הגר"א כתב שאין מחלוקת בין התוספתא לירושלמי וזה תלוי איפה הוא מפקיר את הפירות. אם הוא מוציא אותם מרשותו לשוק - הוא מעשה דהפקר ומועיל אפילו אם לא נעשה בפני שלושה אנשים. אבל כשמפקיר בפני שלושה - אין צריך להוציא את הפירות לשוק ויכול להפקיר אותם בביתו.
דעת מרן הרב אליהו זצ"ל הייתה שהרמב"ם הוא הפוסק בהלכות שמיטה, במיוחד שגם דעת רש"י והראב"ד כדעת הרמב"ם שביעור היינו כילוי ואיבוד לגמרי. מכל מקום מהר"מ בן חביב, בעל גט פשוט, כתב בספרו תוספת יום הכפורים (יומא פ"ג ע"א) שנהגו כדעת הרמב"ן להפקיר ולא לכלות לגמרי, ומכיוון שהוא כותב שנהגו לקולא אין לנו אלא מה שנהגו. במיוחד שהיום שמיטה מדרבנן (וזאת, למרות שמה שכתב מהר"מ בן חביב הוא על פירות גויים, מכל מקום כיוון שדעתו כדעת המבי"ט, שפירות שביעית של גויים יש בהם קדושת שביעית, יש לנו ללמוד מדבריו שכל מקום שצריך ביעור - מספיק להפקיר).
כתב הכסף משנה: "דְּהָא דְּמַשְׁמָע בְּכָל מָקוֹם דְּאָסוּר לֶאֱכֹל אַחַר הַבִּעוּר הָיִינוּ שֶׁמַּחֲזִיק בָּהֶם כְּשֶׁלּוֹ, אֲבָל אַחַר שֶׁהִפְקִירָן וְהוֹצִיאָן מֵרְשׁוּתוֹ שֶׁיֹּאכַל מֵהֶם בֵּין אָדָם בֵּין חַיָּה, אִם חָזַר וְזָכָה בָּהֶם וְהִכְנִיסָם לְתוֹךְ בֵּיתוֹ - אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיִּכְלוּ. וְכֵן אָמְרוּ בַּתּוֹסֶפְתָּא פֶּרֶק שְׁמִינִי: 'מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית וְהִגִּיעַ שְׁעַת הַבִּעוּר - מְחַלֵּק מֵהֶם לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו וְלִמְיֻדָּעָיו וּמוֹצִיא וּמֵנִיחַ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ' וְכוּ'" (הלכות שמיטה ויובל פרק ז סעי' ג'). לפי זה אפשר לאכול מהפירות אחרי שזכה בהם מההפקר שלו.
כיוון שהר"י קורקוס (הלכות שמיטה ויובל פרק ז) כתב להקל כדעת הרמב"ן רק בגלל ש"הוא טורח גדול כי הדלות רב ועצום" והיום הדלות לא רב ועצום. וכיוון שדעת הרמב"ם הייתה לא להפקיר אלא לבער ממש, לא רצה מרן הרב אליהו להחמיר על אחרים, אבל לעצמו היה מחמיר בעניין, וגם כתב כי מי שמחמיר לתת את הפירות הללו רק לילדים – תבוא עליו ברכה. גם כתב הרב כי בגינה פרטית או כשיש לאדם כמות קטנה של פירות - יש מקום להחמיר כרמב"ם ולהשתדל לגמור את הפירות לפני שיגיע זמן הביעור.
מבואר מהירושלמי, שיכול להערים ולהפקיר בפני שלושה מאוהביו כדי שיזכו מההפקר ויחזירו לו את מה שהפקיר, או שהוא יפקיר וייקח שכנו את שלו, ואחר כך יפקיר שכנו והוא ייקח מה שהפקיר שכנו. בכל מקרה אם מפקיר בפני אוהביו יכול להפקיר בכל מקום.
אמנם חשוב לומר שיש להפקיר דווקא בפני שלושה שאינם סמוכים על שולחנו, כי אם הם סמוכים על שולחנו אין במעשה ההפקר כלום, שהרי בלאו הכי הוא חייב לכלכלם משלו. ובחור ישיבה שכל הוצאותיו על הוריו, אף שאוכל בישיבה - מקרי "סמוך על שולחנו".
להלכה מותר להוציא את הפירות לחדר המדרגות, כיוון שעוברים שם אנשים אחרים שאינם מבני משפחתו. זאת אף שמהירושלמי משמע דווקא לשוק (שביעית פ"ט ה"ד): "קַפִּדְקַאי דְּצִפֹרִי שְׁאֵלוֹן לְרַבִּי אָמִי וְכוּ' אָמַר לוֹן: כַּד תֵּחָמוּן רָגְלָא צְלִילָא, תְּהַוֵּן מַפְקִין לוֹן לְשׁוּקָא וּמְבַקְּרִין לוֹן, וַחֲזָרוּן אָתוֹן זַכְיָן בְּהוֹן".
במקום שיש לו שכנים יראי שמים, הטוב ביותר הוא לעשות מתוך הסכמה שבשתיקה שבמה שהוא מפקיר יזכה חברו, ובמה שמפקיר חברו יזכה הוא, במיוחד בארגזי יין דומים. כי אם הוא עצמו ייקח את מה שהוא עצמו הפקיר - מחזי כהערמה. וכמובן שלא יעשו זאת דרך הסכם דהוי כמסחר.
בפירות של נוכרים אין צריך לעשות ביעור כלל. גם לדעת המבי"ט (ח"א סי' כא ד"ה כתב) והמהרי"ט (ח"א סי' מג ד"ה ומה), שהחמירו לנהוג קדושת שביעית בפירות נוכרים אבל לא הצריכו לבערם. ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"א אות ו). אמנם בפירות היתר מכירה לדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל צריך להפקירם, וניתן להסתפק בהפקרה אף בינו לבין עצמו.
לא יקנה יין או שמן מאוצר בית דין בכמות כזו שיודע שיצטרך אח"כ לבער ע"י הפקר. ואף שמחזיק בזה ידי המדקדקים במצוות – מכל מקום כיוון שיצטרך אחר כך להפקיר, הרי שיצא נפסד מכך.
כתב החזו"א (סי' י"א סק"ז), שפירות הנמצאים ב"אוצר בית דין" - לא חל עליהם דין ביעור. ולדעת מרן הרב אליהו זצוק"ל (במאמר מרדכי סי' י"א), על פי הרמב"ם אין דין "אוצר בית דין" לכתחילה. ובכל זאת מוטב לסמוך על "אוצר בית דין" כי זו הדרך היותר טובה לנהל שימוש בפירות שביעית בימינו. ולכן לדעתו הפירות הנמצאים באוצר בית דין יש בהם קדושת שביעית וחלה עליהם חובת ביעור.
היו ברשותו פירות שביעית והגיע זמן ביעורם ולא ביערם - כתב המהרי"ט (ח"א סי' מ"ג ד"ה "ומ"ש מהרי"ק") שהפירות אסורים לעולם. וכן הוא דעת החזון איש (שביעית סימן יא אותיות ו-ז). אם מדובר ביין שלא הופקר - נאסר בשתייה ואין לו תקנה וצריך לשופכו כולו על גבי קרקע שאינה מרוצפת, ולא בכיור שבמטבח וכדומה כיוון שצינורות האינסטלציה שבבית מלאים וספוגים בפסולות סרוחה והרי זה מבזה את הקודש.
מי שלא הפקיר פירות שביעית, בעונת ביעורם, משום שלא ידע את הדין, אף שחוסר הידיעה נבע משום שלא בירר את הדין לאשורו - הפירות מותרים באכילה. שכך כתב בספר חרדים (שער מצוות התלויות בארץ - פרק ביעור) עפ"י לשון הרמב"ן (ויקרא כה ז) שכתב: "אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאוכלם - אסורים הם בהנאה". משמע שאם עכבם מחמת אונס או אף מחמת שלא ידע שצריך לבער - הפירות מותרים. וכן כתב בספר השמיטה (עמ' מו סעי' י הערה 7), ועי' "שבת הארץ" (פ"ז ה"ג אות ג הערה 62-72).
בתחילת השיעור הזכרנו כי מותר לאכול מהפירות בבית כל עוד נשארו פירות בשדה. בימינו נשארים ענבים על העצים עד חנוכה. אבל בגמרא כתוב "אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים". ובפועל ענבים לא מצויים על העץ עד הפסח, וגם הזיתים אינם מצויים על העצים עד שבועות, וכן תמרים אינם מצויים עד הפורים. וצריך לומר שחז"ל קבעו תאריכים אלו בימיהם, אבל בימינו, כל עוד שלא התברר מעל לכל ספק שכלו הפירות לפני כן מחשיבים את זמן הביעור בפסח.
כאן צריך להזכיר את דעת החזו"א (שביעית סי' ט"ו אות ח' וסי' כ"ו סדר השביעית אות ה'), על פירות שלא ידוע זמן ביעורם שיש להפקיר בכל יום את הפירות שלגביהם קיים ספק שמא הגיע זמן הביעור, ולזכות אח"כ בפירות, ולחזור ולהפקירם בכל יום ולזכות בהם, ויעשה כן עד שבוודאי יעבור זמן הביעור, וכלשונו: "נמצא מבער כמה ימים עד שיצא הספק מליבו", אך להפקיר בכל יום ולחזור כך כמה פעמים הוא דבר שקשה לבצע.
ויש מי שאומר שיפקיר כדין וכמבואר לעיל, ואח"כ יכניס לביתו ויאמר שאינו רוצה לזכות בפירות אלו רק עד שיגיע זמן הביעור (עיין ספר השמיטה פ"ט אות י"ב). אמנם יש בעיה בפתרון זה כיוון שהפירות נמצאים בביתו ואף אחד לא יכול לזכות בהם, הרי זה כאילו זכה בהם בשעה שהכניסם לביתו, אף על פי שאומר שאינו רוצה לזכות בפירות אלא עד שיגיע שעת הביעור.
ולכן יש ליתן מפתח לשכנו, ולומר לו שאם ירצה לקחת מהפירות - הרשות בידו, שאז גם כשהפירות נמצאים בתוך ביתו ישנה אפשרות לזכות בהם, ועל ידי זה יכול לקיים מצות ביעור בדרך זו. ואפשר להשתמש בפתרון זה ביין של אוצר בית דין כשרוצה להחמיר. יפקיר פעם ראשונה את היין בחנוכה ויכניסו לביתו ויאמר שמתכוון לא לזכות ביין אלא רק לפני שישתה אותו, ובערב פסח יפקיר שוב.
מי שלא מפקיר את הפירות שלו ומבער את היין בערב פסח כדעת הרמב"ם יכול להשאיר ברשותו כדי מזון שלוש סעודות. משום כך, אף שביעור היין הוא בערב פסח של שמינית, יכול להשאיר ברשותו יין לצורך ארבע כוסות בליל הסדר לכל אחד מהמסובים. כמות זו אינה צריכה להיות מצומצמת. אם נשאר יין לאחר ליל הסדר - דעת הרמב"ם היא שהיין נאסר, אך המנהג להקל.
והטעם שיכול להשאיר מזון שלוש סעודות הוא על פי לשון התוספתא (שביעית פ"ח ה"ב): "מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו" - משמע שאף שהגיע זמן הביעור יכול לתת לכל אחד כדי מזון ג' סעודות על מנת לאוכלם לאלתר (כן כתבו הכפתור ופרח פרק מח. והרדב"ז פ"ז ה"ג בביאור ראשון. ועי' "שבת הארץ" פ"ז ה"ג אות א). ואע"פ שהרמב"ם אסר לאכול לאחר הביעור אף את אותם ג' סעודות, אנו סומכים על השיטות הנ"ל מחמת צורך מצוות ארבע כוסות. ובפרט שהמנהג הוא להקל, לקיים את הביעור בהפקרת הפירות.
גם לסוברים שביעור פירות שביעית היא מצוות עשה מהתורה - אין זו מצוות עשה שהזמן גרמא, כי הפירות נאסרים לעולם לאחר הביעור, ולכן נשים חייבות בה. ואם הבעל לא נמצא בבית או מכל סיבה אחרת, יכולה האשה להפקיר את הפירות ולזכות בהם או לבערם כדעת הרמב"ם בביעור ממש.
כשמפקיר את הפירות, יש לדקדק לומר דווקא את לשון התוספתא: "כל מי שצריך ליטול יבוא ויטול" (שביעית פ"ח ה"ד). שאם יאמר בלשון אחרת לאדם שאינו מכיר את הדין, כגון שיאמר לו: "אתה יכול לקחת" - עלול הוא לפרש זאת כהצעה נימוסית גרידא ולא יבין שאכן מדובר כאן בהפקר.
כתב הרמב"ם (שם, ה"ז): "וכשם שמבערים את הפירות כך מבערים את הדמים. כיצד? הרי שמכר רימונים של שביעית והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרימונים מן האילנות שבשדה ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהם - חייב לבערם". מבואר בדבריו, שחובת הביעור על פירות שביעית אינה רק על הפירות עצמם אלא גם על הדמים והמאכל שקנו בדמיהם.
כתב הרמב"ם (שם, ה"ו): "הכובש שלושה כבשים בחבית אחת - כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית". מבואר, שפירות שביעית שכבשם - חייבים בביעור, אך אותו הטעם שנתן הפרי ונבלע בשאר פירות - אינו חייב בביעור, והיינו טעמא משום שהרי הם כמבוערים. וה"ה אם צבע בגד בפירות שביעית, שצריך לבער את הבגד שכן לא נחשב אותו הצבע ה"בלוע" כמבוער, לפי שהוא חשוב ועומד וניכר לעצמו.
הר"ש סיריליו (שביעית פ"ט סוף הלכה ח' ד"ה "לענין ביעורן") כתב שכלים שבישלו בהם פירות שביעית קודם זמן הביעור - חייבים בהגעלה לאחר זמן הביעור. ומקורו משביעית (פ"ז מ"ז): "ושלא במינה בנותן טעם". וכתב שכן דעת הרמב"ם והראב"ד. ולמעשה, אנו לא נוהגים להגעיל את הכלים כי על פי מה שנאמר בפירות שכבשם אין איסור בטעם הפירות שנבלע. ובוודאי לא בימינו ששביעית מדרבנן (עיין במנחת שלמה נ"א אות י"ט. מה שהקשה על דעת הר"ש סריליו ועי' "שבת הארץ" פ"ז ה"ו אות ו).
ויהי רצון שנזכה ויהיו רוב יושבי עם ישראל בארץ ישראל, ונקיים את ההלכות הללו בהידור ובשמחה, מדאורייתא.
סיפורים
מספר אלי מזרחי, סוחר בירקות ופירות, שהיה מקורב מאוד למרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל: פעם נסעתי בכביש הבקעה עם מרן הרב זצ"ל ובדרך עברנו ליד מטע תמרים שהיה שייך לי. הפניתי את תשומת לבו של הרב אל מטע התמרים הזה.
הרב הסתכל וראה שבצידי המטע ישנם הרבה שטחים ריקים. הוא פרס את ידיו לצדדים, בירך אותי ואמר: כל זה יהיה שלך. הוא לא אפשר לי לשקוט על השמרים ולהתענג על מה שכבר יש לי, אלא עודד אותי להמשיך ולנטוע עצים בארץ ישראל.
ברוך ה', זכיתי לראות את הברכה של הרב אמר מתקיימת, וכעבור זמן לא רב נטעתי שם מטע נוסף וראיתי ברכה.
נטיעה בשמיטה
סיפר הרב אלחנן בן נון: ביישוב שילה היה מטע של נקטרינות צמוד לגדר של היישוב, אך מחוץ לגדר. השנה הייתה שנת תש"מ, שנת שמיטה. באישורו של הרב זצ"ל שתלנו את הנקטרינות לא על ידי גוי אלא באמצעות סככה שעמדה מספר ימים, לצורך כך. הכול מדין כיבוש הארץ.
בשנת תשמ"ג, כשהרב כבר היה רב ראשי, בא החקלאי שגידל את המטע, משה מושקוביץ מהזורעים, והביא לרב טנא פירות של נטע רבעי. הרב שאל: רגע, נטע רבעי יוצא השנה, אם כך, נטעתם אותם בשנת שמיטה.
משה מושקוביץ הזכיר לו את ההוראה של הרב לנטוע בתוך סככה כדי שלא ישתלטו ערבים על הקרקע. כמה דקות אחר כך, כאשר הרבנית נכנסה לחדר סיפר לה הרב את הסיפור ואמר: תסתכלי, אלו פירות של ארץ ישראל שנעשו בקדושה וטהרה. בירך בורא פרי העץ ואכל.
נרו יאיר. מה צריכה להיות הגישה שלנו כלפי יאיר פינק שגייס למעלה ממיליון שקלים לכפר חווארה?
צריכים לדון אותו לכף זכות, ולכן נגיד שהוא פוליטיקאי שרוצה לעשות בציניות הון פוליטי על חשבון הלב היהודי החם. אם היינו דנים אותו לכף חובה הוא היה במצב הרבה יותר גרוע.
חבל שהוא לא מספר לתורמים שמדובר כפר של רוצחים, שונאי ישראל. ואם הייתה להם אפשרות הם היו רוצחים בדם קר את כל התורמים להם.
מזמור לתודה. מה עושים אם יש כעס ושנאה כלפי הקב"ה?
אחי היקר, איך יכול להיות לאדם כעס ושנאה כלפי ה'? הוא נותן לך את כל הדברים הטובים. אתה כותב לי הודעה על מחשב, זאת אומרת שיש לך כל כך הרבה שפע, יש לך עיניים וידיים וחכמה ועושר מספיק בשביל לכתוב לי הודעה כזאת, ובוודאי יש לך עוד הרבה דברים טובים אחרים. אני מניח שיש גם דברים שחסרים, במקום להסתכל על מה שחסר, תסתכל על מה שיש ותשמח בו. למה לך להסתובב עם כאב וצער? למה לכעוס? למה לשנוא? זה פוגע בך יותר מבכל אדם אחר. אם רק תתבונן תראה שיש לך הרבה מאוד סיבות לשמחה.
תמונת ה' לנגד עיניו. כיצד להגיב כשרואים בני נוער בנים ובנות שאינם שומרי תורה ומצוות שהגיעו לכותל ומצטלמים בליל שבת ברחבה הסמוכה לכותל? מצד אחד חייבים למחות, מצד שני יש חשש מלהרחיק.
חילונים שבאים לכותל רוצים להתקדש. ולכן אנחנו צריכים לקרב אותם ולא להרחיק אותם. אם נעיר להם - נרחיק אותם. ובאמת הם בחינת תינוק שנשבה. לא יודעים שזה אסור. ולכן צריך להאיר להם פנים ולומר להם שבת שלום בחיוך ובשמחה. אני מכיר כמה אנשים שחזרו בתשובה בדיוק בזכות התייחסות כזאת. זו הדרך.
"שכל ההתפלגויות הן רק מצד הקטנות, אבל מצד הגדלות אין שום מריבות והתפלגויות של דעות". על כן לא יוכלו כל המחלוקות "לעצור בעד הטובה הגדולה וההארה העליונה שהייתה ראויה לבא, אלא שיש צורך לנסות ולהשתדל אולי יש תקוה להשקיט שלום בין המחנות"
כיום, ששמיטה דרבנן כי אין רוב יושביה של ישראל עליה, בוודאי שגם חובת הביעור של פירות שביעית היא רק מדרבנן. אבל חייבים לזכור כי אנחנו מאוד קרובים להיות רוב יושביה עליה, וצריך כבר עכשיו לחשוב על ההלכות שישתנו בשביעית הבאה ויהיו חמורות יותר באיסור תורה
