פרשת "כי תבוא" עוסקת הרבה ביחסים בין ישראל לעמים. בשפע המגיע דרך עם ישראל לעולם כולו בעת הברכה, ובמצב ההפוך בעת שישראל אינם עושים רצונו של מקום. בעת הברכה נאמר "וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה" (דברים כח יב-יג). ובעת הקללה נאמר בדיוק להפך: "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה: הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב" (דברים כח מג-מד).
בזמן של ברכה נאמר: "וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדשׁ לה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" (דברים כו). וכן הוא אומר: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". (דברים כח י). וח"ו בעת של קללה המצב הוא הפוך מתהילה ותפארת, "וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ ה' שָׁמָּה" (דברים כח לז).
הפרשה מתחילה במביא ביכורים וממשיכה אחר כך בברכות ובקללות שנאמרות על הר גריזים ועל הר עיבל. שתי הפרשות הלו נאמרות רק בלשון הקודש. "ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות וכו'" (סוטה לב ע"א). כנראה לרוב חשיבותן.
פרשה אחת אחר כך צריכה להיאמר דווקא בשבעים לשון. כך מפרשים חכמים את האמור בפסוק "וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" (דברים כז ח). מהו באר היטב? שבעים לשון שכל העולם יכול להבין היטב (סוטה לב ע"א). כך עם ישראל משפיע על אומות העולם את האור הגדול שהוא קיבל במעמד הר סיני.
לעומת הדברים דלעיל, יש דברים שאפשר לומר בכל לשון, אם כי אין זו מעלה "אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קרית שמע ותפלה, וברכת המזון" (סוטה לב ע"א), ומסבירה הגמרא מפני מה תפילה בכל לשון, מפני שהיא בקשת רחמים, ובכל לשון שאדם יכול לבקש רחמים הוא מבקש.
שואלת הגמרא על כך, "והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית, דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי?" ועונה הגמרא שיש הבדל בין תפילת יחיד שהיא רק בלשון הקודש לבין תפילת רבים שיכולה להיות בכל לשון, כי אין ה' מואס בתפילתם של רבים (שו"ע או"ח קא ד).
כן אומרת הגמרא (שבת יב ע"ב) "אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה דרבי אלעזר לשיולי בתפיחה (לבקר חולה). זימנין אמר 'המקום יפקדך לשלום' וזימנין אמר 'רחמנא ידכרינך לשלם'. היכי עביד הכי? והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי! ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! - שאני חולה, דשכינה עמו". לפעמים רבי אלעזר התפלל על החולה בלשון קודש ולפעמים בלשון ארמית. ואע"פ שמלאכי השרת לא נזקקים ללשון ארמית, פה אין צורך בתיווך שלהם כיוון שהשכינה נמצאת למעלה ממיטתו של החולה.
לפי האמור לעיל, תפילת יחיד חייבת להיות בלשון הקודש. ומקשה על כך ה"בית יוסף" בשם רבינו יונה: "תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות שכיון שחייבות בתפילה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקודש" והרי הן מתפללות ביחיד.
תירץ רבינו יונה בשם רבני צרפת כי תפילתן נחשבת כתפילה בציבור כיוון שהיא בלשון הציבור, אע"פ שהיא נאמרת ביחידות על ידי הנשים. הרא"ש תירץ ואמר כי הבעיה היא רק בלשון ארמית. כי "לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו". "אבל שאר לשונות אינן מגונים בעיניהם ונזקקין להם הילכך שפיר דמי לשאול אדם צרכיו בהם" ולכן אישה יכולה להתפלל בלשון הקודש או בכל לשון, אבל לא בארמית.
מקשים על הרא"ש: איך אפשר לומר שדווקא לשון ארמית היא מגונה בעיני המלאכים? הלא זו הלשון של הגמרא והזוהר. זו לשון ששתי מילים ממנה נמצאות בתורה (בראשית לא מז), פסוק שלם נמצא בספר ירמיהו (י יא) ופרקים שלמים בספרי הכתובים. ותירץ הראב"ד (תמים דעים קפד) כי דווקא בגלל הקירבה של הארמית לעם ישראל היא מסוכנת, שעלולה להיות תחליף ללשון הקודש.
"כתב הרב ר' יהודה בר יקר ז"ל מה שמצינו בגמרתנו דאמר רב שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי אינו נכון לפרש כמשמעו שאין מכירין אותו כלל, שהרי מכירין הם שאר הלשונות שרחוקים הם מלשון הקדש כל שכן שמכירים הם לשון ארמי (עיין תוס' שבת יב), וכדאמרי' בפסח שני (פסחים פ"ז) 'מפני מה הגלה הקדוש ברוך הוא ישראל לבבל? מפני שקרוב לשונם ללשון הקודש'. ולכך יש לומר שמטעם זה אמרו שאין מלאכי השרת מכירין לשון ארמי כדי שלא יניחו המתפללים לשון הקודש אם יתירוהו להתפלל בו. וגם ירבו עמי הארץ בישראל שלא ישגיחוהו ללמוד מאחר שיכלו להתפלל בלשונם".
כך כתב המשנה ברורה (קא ס"ק יג) בשם שו"ת חתם סופר כי כל ההיתר להתפלל בכל לשון "היינו דוקא באקראי, אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לשון הקודש לגמרי - זה אי אפשר בשום אופן" ואיסור גמור לעשות כן. וכך עשו הרפורמים ושכחו לגמרי את ייחודו של עם ישראל ואת הגאולה.
עליהם כתב המשנ"ב "ולאפוקי מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים. ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של 'קבוץ גליות', וברכת 'ולירושלים עירך'. וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים, כן רוצים להשכיח לשון הקודש מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם. הקדוש ברוך הוא ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו".
ה"בית יוסף" (או"ח נו) מביא את הזוהר הקדוש שאומר כי ארמית היא לִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא. השפה שהרוע מבין אותה, ולפעמים חשוב מאוד שדווקא הם ישמעו בכל הכוח והעוצמה כי עם ישראל הוא בדרך לגאולה ולא שכח את עצמו ואת תפקידו. כך הם יבינו כי כל מה שהם עושים כדי להרחיק אותנו מהגאולה - זו השחתת מאמץ להבל ולריק. וכך הוא מסביר למה קדיש נאמר דווקא בארמית.
"קְדוּשָׁתָא דָּא, אִיהִי סָלְקָא בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא וּבְכָל סִטְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְתַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא, וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף, אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא".
קדיש זה משפיע בכל צדדי החיים, הוא נשמע למעלה בקודש וגם לקליפות בטומאה, הוא מספר כי כבודו של ה' יתעלה על הכול. הידיעה הזו שוברת את כל המנעולים ושרשראות הברזל שנועדו לעצור אותנו בדרכנו לירושלים. הביטחון שהגאולה בא תבוא מכרית את כוחן של הקליפות הרעות. על כן צריך לומר אותו בעוצמה גדולה של אמונה דווקא בארמית כדי שתישבר כוחה של הקליפה ויתעלה שמו של ה' בעולם.
האר"י הקדוש אומר כי זאת הסיבה שהקדיש נאמר כמה וכמה פעמים, במיוחד כשאנחנו מתעלים בדרך לקודש למעלה ועולים מעולם לעולם. חשוב לומר את הקדיש לכל האומות בתוקף כדי שהם יבינו שזאת גאולה משמים, והם לא יאחזו בנו בעת העלייה. שלצערנו אנו יודעים כי בעת העלייה של ישראל ממצרים נאחזו בהם הערב רב ועיכבו אותם. ובעת העלייה בימי הבית השני נשתדלו האומות להתערב בהם להחלישם ולקלקל את תהליך הגאולה. וכן בימינו צריך להיזהר מזה במאוד מאוד.
לכן נתקן הקדיש בלשון ארמית, כדי שיבינו הגויים את מה שאומרים העולים לגויים בימי הבית השני. "וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" (עזרא ד ג). "והנה אנחנו מתייראים פן ח"ו ע"י עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם. ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה" (שער הכונות דף ט"ו).
האמירה הזאת היא סוג של התגרות בקליפות. לכן אומר הבן איש חי (שו"ת תורה לשמה מט) כי זו הסיבה שבגללה יחיד לא יכול לומר קדיש, "כי בזה מתקנאים בו המלאכים למעלה כי יאמרו זה יחיד ושואל צרכיו בלשון תרגום ולא בלשון הקודש משמע שסומך על עצמו שהוא צדיק גמור ותפלתו חשובה כתפלת ציבור שאין צריכין לסיוע נראה מה מעשיו ובזה נזכרים עונותיו ע"ד שארז"ל שלושה מזכירין עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפילה וכו'".
ועדיין צריך להבין למה תיקנו חלק מהתפילות בסליחות או בפתיחת ההיכל דווקא בלשון ארמית. "וכן יש להתפלאות בנוסח 'רחמנא' שתקנו כנסת הגדולה בסליחות על סדר אלפא ביתא בלשון תרגום". ועונה הבן איש חי על פי מה שכתב הרש"ש כי "הנוסח של רחמנא וכו' הוא גדול מכל שאר הסליחות כי הוא בעתיק" ולכן הוא נמצא בתחילת הסליחות (בניהו בן יהוידע על שבת יב ע"ב). "ובהיותנו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה בלשון שהם מבינים אותו - אז הם נכנעים ואינם עולים".
מה שמכניע את הקליפות ב"רחמנא" זו הזכרת כל הבריתות שאלוקים כרת עם האבות, עם משה ואהרן ועם פנחס ודוד. מתוך כך אנחנו מבקשים "רַחֲמָנָא אָרֵים יְמִינָךְ וְאַצְמַח פֻּרְקָנָךְ בְּדִיל וַיַּעֲבֹר". שזו בקשה לגאולה גדולה קֵץ הַיָּמִין (דניאל יב). והקליפות מתפחדות מאוד כי זו גאולת ה' ולא גאולת בשר ודם. ובגאולת ה' נאמר "ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם. הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים".
כי אם היינו מבקשים בזכות עצמנו, היו יכולים למצוא בנו איזה חסרון ח"ו. אבל אנחנו באים בתשובה ובסליחה ומבקשים בזכות הברית השבועה והחסד שאלוקים כרת איתנו, לכן הם מתבהלים, הם יודעים ש"עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד. מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר". אין להם סיכוי, ומתייאשים והולכים להם.
בסוף הסליחות אנו אומרים תחינות נוספות בלשון תרגום, "מרנא דבשמייא" ו"מחי ומסי". וגם בהן אין חשש, למרות שחכמינו אמרו שלא טוב לומר "דֵּין גִּירָא בְעֵינֵיהּ דְּשִׂטְנָא" שלא יתגרה בו השטן. כאן אין התגרות, כיוון "אין בהם חשש כי אנחנו אומרים שאנחנו מתחננים כעבדא דמתחנן למאריה וכו' וכו' ולא בכח מעשינו". ובזה נסתמים טענות המקטרגים.
ממשיך בעל הבן איש חי וכותב: "ולפי זה לכך דבר רשב"י כל הסודות ורזין עילאין בלשון תרגום שמבינים הקליפות כדי להכניע הקליפות, כי כח רזין עלאין הוא רב מאד ובשמעם דברים עליונים אלו שאומרים התחתונים הם נכנעים". וזו הסיבה "שייסד רבינו האר"י ז"ל פיוטין בשבת בלשון תרגום, מפני שמדבר בם ברזין עלאין ואז נכנעים הקליפות בשמעם רזין עלאין אלו ובפרט שהוא יום שבת".
"וכן נוסח 'יהא רעוא' שאומרים קודם סעודה נתקן בלשון תרגום, מפני שכל בקשה זו היא מיוסדת בעבור השתלשלות השפע למעלה במדות העליונות. ודרך אגב אנחנו מבקשים לעצמינו בסוף הדברים, והנה הקליפות בשמעם שאנחנו מתפללים בעד מידות העליונות נכנעים ולא יתקנאו ולא יקטרגו עלינו.
וכן הוא בריך שמיא שכולו מדבר על התגלות האור בבית המקדש. 'יְהֵי רְעוּתָךְ. עִם עַמָּךְ יִשְֹרָאֵל לְעָלַם. וּפוּרְקַן יְמִינָךְ אַחְזֵי לְעַמָּךְ בְּבֵית מִקְדָּשָׁךְ. לְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ. וּלְקַבֵּל צְלוֹתָנָא בְּרַחֲמִין' וכשהם שומעים כי האור יתגלה משם הם מתכנעים והולכים להם".
כדי להבין טוב יותר מהי מלכות ה' ועל מה אנו מתכוונים, נזכיר כי את הפסוק בתהילים "כִּי לה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם", ומפרש אותו הגר"א זלה"ה כי החילוק בין מלך למושל הוא כי ה"מלך" הוא ברצון העם שהמליכוהו עליהם מרצונם הטוב בלי שום הכרח כלל, רק מהכרת יקר גדולתו בחרו בו להיות עליהם למלך. שנאמר "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". אבל "מושל" הוא אשר העם לא בחרו אותו מרצונם הטוב אבל הוא ברוב תוקפו וגבורתו יכריחם להיותם לו לעבדים והוא ימשול בם. וזה כעין ההבדל שיש במלכות בשר ודם בין דמוקרטיה לדיקטטורה.
ביחס לעם ישראל – כי לה' הַמְּלוּכָה. שאנו מקבלים עול מלכותו באהבה מגודל רוממותו ויקר תפארתו, אולם הגויים אשר לא יבינו גודל רוממותו ולא יקבלו עול מלכותו, מכל מקום הוא יתברך שמו בתקפו ימשול עליהם. לכן נאמר וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם כי הוא מושל עליהם בעל כורחם. כן נאמר בתהילים (צט) כי יש שלב שבו מתקיים "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ: ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים: יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא".
אבל אחרי שנכרתת קליפת עשו הוא עמלק יקבלו כל העמים את מלכות ה' באהבה. שנאמר "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א). וכן הוא אומר "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד ט). (ראה שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן כה).
כן אנו רואים במזמור שאומרים קודם תקיעת שופר שבע פעמים. "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִם בְּקוֹל רִנָּה: כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהילים מז). שבתחילה הוא אומר "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ" - בכפייה, אבל בתקיעת השופר הופך גם כלפיהם המלכות במלכות ה' ברחמים ומקבלים מלכותו ברצון. "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" שכידוע שם אלוקים הוא דין, ושם הויה הוא רחמים. ובאמת אחרי שמתהפך הדין לרחמים כלפי הגויים הם שמחים במלכותו, שנאמר: "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ: כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל" וכו'.
כתב האדמו"ר מצאנז (שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רנא) כי זאת הסיבה שאנו אומרים את המזמור הזה שבע פעמים לפני תקיעות שופר, כי יש שבעה כוחות של ס"מ שמפריעים לגויים לקבל את מלכות ה' באהבה. רמז לזה נמצא בסיפור על אותה קליפה שהייתה בבית המדרש של אביי שהייתה נדמית כתנין עם שבעה ראשים, והיא הייתה מפריעה לקדושת הלימוד של אביי לגודל מעלתו (קידושין כ"ט ע"ב).
מספרת הגמרא שכאשר הגיע רב אחא בר רב יעקב ללמוד אצל אביי, סידר אביי שרב אחא יישן בבית הכנסת שלו, וכך נפגשה אותה קליפה עם רב אחא, וכל פעם שהשתחווה רב אחא נפל ראש אחד מהקליפה הזו עד שכלתה באותו דור ובאותו בית כנסת. וכן לדורות יש צורך שגם אנחנו נפעל בכוח הכלל ובכוח תקיעת השופר נכניע את הקליפה הזו באמירת המזמור הזה שבע פעמים. וימלוך ה' בכבודו על כל העולם. לכן אנו אומרים "מלוך על כל העולם כולו". אע"פ שיש פה כפל לשון. כי לפעמים אומרים רובו ככולו וכאן במלכות ה' מדובר כולו ממש ולא רק רובו (טז שפ ס"ק א).
צריך אדם לכוון מאוד בכל התפילות של ימי החול, בכל חודש אלול בסליחות, ובפרט בתפילות של ראש השנה, לגילוי מלכות ה' על כל העולם ברצון ובשמחה. שהמחכים לישועתו הם אלה שמביאים את הגאולה. שכך אומר הפסוק כי ה' מחכה לגאולה. "וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט ה'". וכיוון שהמעכב הוא הרצון שלנו, הציווי הוא "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ". וכשמתפללים מעומקא דליבא כל כך מתקיים בנו "כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה, חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ" (ישעיהו ל). מהפסוק הזה למדו חכמים שיש בכל דור ודור לו צדיקים שהעניין הגדול ביותר שלהם הוא שהם מחכים לישועתו של ה'. "כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָּל הַיּוֹם".
מי שמתבונן יראה כי כל קדיש הוא תפילה לגאולה ולהתגלות מלכות ה' בעולם. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". ולכן צריך אדם להתפלל על גילוי מלכות ה' בכל כוחו. ואמרו חכמינו כמה גדולות המעלות של האומר "יהא שמיה רבא" בכל כוחו ולא כהרגל (שו"ע נו).
ומביא שם ה"בית יוסף" מעשה על אדם שהתאמץ מאוד בקדיש, ואחר כך התברר שהוא אחד מהצדיקים הנסתרים. כך מביא ה"בית יוסף" מהזוהר (קסו.) מעשה על רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא שהתארחו באכסניה וקמו בחצות לילה ללמוד תורה. בתו של בעל האכסניה קמה להדליק להם את הנר שיוכלו ללמוד באור. דיברו רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא על מעלת התורה שהיא אור ועל מעלת האישה שהדליקה להם את האור. תוך כדי הלימוד "שַׁמְעָת הַהִיא אִתְּתָא וּבָכָאת" הבת מתחילה לבכות. אביה מגיע ומסתבר שהיא ואביה מאוד אוהבים את התורה ולומדיה, אבל יש להם בעיה, הבת התחתנה לאחרונה עם בחור והתברר שהוא עם הארץ שלא יודע אפילו לברך ברכת המזון. על כן היא ואביה שרויים בצער גדול.
"וּבְגִין דַּחֲמֵינָא, לֵיהּ יוֹמָא חַד, דְּדָלִּיג מֵאִגְרָא דָּא, לְמִשְׁמַע קַדִּישׁ בַּהֲדֵי צִבּוּרָא, סָלִיק בִּרְעוּתָא דִּילִי, לְמֵיהַב לֵיהּ בְּרָתִי, וְתֵּכֶף דְּנַפְקוּ צִבּוּרָא מִבֵּי כְּנִישְׁתָּא, יָהִיבְנָא לֵיהּ בְּרָתִי. דַּאֲמֵינָא בְּדִלוּגָא דָּא דְּאָתָא לְמִשְׁמַע קַדִּישׁ, גַּבְרָא רַבָּא לִיהֲוֵי בְּאוֹרַיְיתָא". מספר האב הבוכה לשני החכמים כי הם ראו את החתן קופץ מהגג בשביל לשמוע קדיש ולענות "אמן יהא שמיה רבה", ואמרו בליבם שאם יש לבחור הזה כזאת אהבת ה', בוודאי הוא תלמיד חכם גדול. ולכן אע"פ שלא הכירו אותו, מיד הבת התחתנה איתו. "וְהַשְׁתָּא אֲפִילּוּ בִּרְכַּת מְזוֹנָא לָא יָדַע, וְלָא יָכִילְנָא בַּהֲדֵיהּ לְמִלְעֵי בֵּין חַבְרַיָּיא, דְּיוֹלִיף קְרִיאַת שְׁמַע, אוֹ בִּרְכַּת מְזוֹנָא".
תוך כדי דיבור מגיע החתן, ואומר רבי יוסי: "וַדַּאי אֲנָא חֲמֵינָא בְּהַאי רַבְיָא, דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא יִפּוּק לְעָלְמָא מִנֵּיהּ. אוֹ בְּרָא דְּיוֹקִים מִנֵּיהּ". אני רואה שאור התורה נמצא עליו. בוודאי הוא או בנו שיקום ממנו יהיו גדולי תורה. עונה החתן ומבקש רשות לומר כמה דברי תורה, והוא משמיע לחכמים דברי תורה עמוקים מאוד שממלאים כמה דפים בזוהר הקדוש.
בהמשך הדברים מספר להם אותו אדם: "וְהַשְׁתָּא רַבּוֹתַי, אֲנָא מִבָּבֶל, וּבְרָא דְּרַב סַפְרָא אֲנָא" – אני מבבל, בנו של רב ספרא – "וְלָא זָכֵינָא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא לְאַבָּא" – ולא זכיתי להכיר את אבי. "וְדָחִילְנָא, דְּהָא יַתְבֵי אַרְעָא דָּא, אִינּוּן אַרְיְיוָון בְּאוֹרַיְיתָא" – ולא רציתי לומר דברי תורה בארץ ישראל כי תלמידי החכמים שלה הם אריות בתורה. "וְשַׁוֵינָא עָלַי דְּלָא אֵימָא מִילֵּי דְּאוֹרַיְיתָא קָמֵי בַּר נָשׁ, עַד תְּרֵין יַרְחִין, וְיוֹמָא דָּא אִשְׁתְּלִימוּ" – וקיבלתי על עצמי לא לומר דברי תורה במשך חודשיים כדי לקלוט את אור התורה של ארץ ישראל שהוא אור של אריות. וכעת נסתיימו החודשיים ולכן אני מבקש להציע את דברי התורה בפניכם.
כשהגיעו רַבִּי חִיָּיא וְרִבִּי אַבָּא לרבי שמעון הסביר להם רבי שמעון את גודל הדברים שהם שמעו ממנו "כַּד מָטוּ לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, זָקַף עֵינוֹי וְחָמָא לוֹן. אָמַר לוֹן מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא בְּכוּ יוֹמָא דָּא, וַחֲמֵינָא לְכוּ תְּרֵין יוֹמִין וְחַד לֵילְיָא, דַּהֲוֵיתוֹן לְגַבֵּי מַשְׁכְּנָא דְּהַהוּא נַעַר מְטַטְרוֹן, וְהַהוּא נַעַר הֲוָה אוֹלִיף לְכוּ רָזִין עִלָּאִין בְּחֶדְוָה דְּאוֹרַיְיתָא, זַכָּאָה חוּלָקֵכוֹן בָּנַי".
מסביר לנו ה"בית יוסף" שכל המעלה הזאת מתגלה על ידי החשיבות והמעלה שאדם מרגיש בקדיש ורץ לשומעו (זוהר קסט/ב). על כן הוא כותב בשולחן ערוך (נו): "יש לכוין בעניית הקדיש. ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש".
מלכות ה' על העולם מתגלה רק דרך ירושלים ודרך עם ישראל. חכמינו בגמרא אמרו כי בתפילת מוסף של ראש השנה אומרים פסוקים של מלכויות זיכרונות ושופרות. ואם אדם יודע רק פסוקים של מלכויות, אבל לא זוכר את פסוקי השופרות או הזכרונות - לא יאמר גם פסוקי מלכויות. שהם קשורים זה בזה ותלויים זה בזה. "תנו רבנן: תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים – מעכבות" שאם לא יודע לומר את הפסוקים של ברכה אחת לא יכול לומר את הברכה השנייה (שו"ע תקצ"ג סעי' א').
המשמעות היא שמלכות ה' על כל העולם כולו תהיה רק דרך עם ישראל ורק בירושלים. "וְתִמְלוֹךְ אַתָּה הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה לְבַדֶּךָ, עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, בְּהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ, וּבִירוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ, יִמְלוֹךְ ה' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן לְדֹר וָדֹר הַלְלוּיָהּ". וצריך לזכור היטב את הדבר הזה, כי יש בה נחמה והבטחה לעם ישראל ולירושלים, שמלכות ה' על העולם תהיה על ידי שה' יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים. אמן ואמן.
