השבת אנו פותחים את חומש שמות עם פרשת שמות. בפרשת שמות מתחולל המעבר בין תקופת האבות להתהוות עם ישראל. הדבר הזה קורה במצרים, בה עם ישראל מתרבה תוך שנים ספורות ממשפחה רגילה לעם שלם.
אך עם ההתרבות מגיעות הצרות. מצרים מְצֵרִים ודוחקים את עם ישראל, הצרות הולכות וגוברות, ועם ישראל הולך ומשתעבד למצרים.
השעבוד כל כך מעמיק עד שלעם ישראל אין יכולת נפשית אפילו להיאנח מהעבודה הקשה... עד שמת מלך מצרים ואז – 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו', וזעקה זו מניעה את גלגלי הישועה.
השבוע במאמר נדבר על (חוסר) הקשר בין ה' ועם ישראל בתקופה זו, כיצד הוא משתקף בנפש ומיהו משה רבינו. נגלה גם איזו תחושה בנפשנו כדאי להעריך, למרות שאנו נוטים לזלזל בה, וכיצד היא מייחדת אותנו כיהודים.
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה.
וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב.
וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹקִים.
(שימו לב איזה שם מייצג כאן את ה' וכמה פעמים הוא חוזר על עצמו. עוד נדבר על כך...)
למרות מה שנראה כאן, שבני ישראל קוראים לה' וה' נענה, זה לא כך. אם נדקדק נשים לב שהם לא זועקים למישהו מסוים, אלא רק מבטאים באמצעות זעקה ואנחה את הקושי שלהם, ואת כל זה ה' שומע.
מה קורה כאן?
בני ישראל נתונים במצב קשה מאוד, אך אינן שמים לב לקיומו של ה' בחייהם, ולכן לא רואים את הדיבור אליו כאפשרות הגיונית. כל מה שנותר להם הוא פשוט להיאנח. ומה אנחה זו גורמת? היא עולה לפני ה', והוא 'שומע', 'נזכר', 'רואה' ו'יודע'.
מה אנו לומדים מכך? כיצד הדבר משתקף בנפשנו?
בני ישראל הם אנחנו כולנו, והמצב המתואר קורה לכל אחד ואחת מאיתנו. המיצר בו אנו נתונים הוא חוסר היכולת לדבר עם ה', ובמיוחד הכבדות שלנו כאשר אנו נעמדים להתפלל.
מדוע קשה לנו לפנות לה'? כי אנו מחשבים חשבונות – עם ה'חבילה' שעל כתפנו לא נעים לנו לפנות לה'. הן הוא מכיר אותנו ואת מעשינו, וכעת כשנפנה אליו נצטרך לשנות הרבה מחיינו. מחשבות אלו מייאשות אותנו מפניה ישירה אל ה', ואנו נשארים רק עם האנחות על מצבנו.
מדוע אנחות אלו כל כך משמעותיות עד כדי כך שהן עולות לפני ה' ומעוררות אותו להיזכר בנו?
משום שבאנחות אלו טמונה אמונה עמוקה מאד. באנחות אלו אנו מבטאים את חוסר ההשלמה שלנו עם המצב וההבנה שאפשר אחרת – 'אצל ה' יתברך הכל אפשר', נכון אמנם שמכל מיני סיבות לא נעים לנו לפנות אליו, אך איננו מוכנים להשלים ולסבול בשקט.
חוסר ההשלמה הזה מאפיין אותנו כיהודים. שורש הנשמה שלנו הוא מחוץ לעולם, עוד לפני שה' ברא אותו ומשום כך אנו 'מורדים' בקשיי המציאות. גוים לעומת זאת, מכיון שהם נוצרו לאחר שהעולם כבר היה קיים, היו משלימים עם המציאות ומוותרים על האנחה הלכאורה מיותרת.
חוסר ההשלמה הזה, הגם שאינו פניה ישירה לה', מעורר אותו להיזכר בנו ובברית שכרת עם אבותינו.
במעבר חד, מיד לאחר פסוקי האנחה של היהודים והזכרון של ה', אנו עוברים למשה בהיותו רועה צאן יתרו:
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה.
אדמו"ר הזקן (שהיום חל יום פטירתו) מסביר כי משה רבנו הוא הוא הוודאות הפנימית של כל יהודי במציאות ה'. גם כאשר אנו נאנחים מן העבודה וקשה לנו להרים עינינו לה', קיים בתוכנו 'משה רבנו' שכזה.
משה הולך אל 'הר האלקים' – אותו אלקים, המוזכר 5 פעמים בפסוקים הקודמים, כביכול עומד על הר ומשקיף על העם הנתון במצרים, שומע את האנחות ומתעורר להיזכר בעמו.
מה מבטא שם 'אלקים'?
'כי שמש ומגן הוי' אלקים' – שם 'הוי'' מבטא את רחמי ה' ואת הנוכחות המלאה שלו, ואילו שם 'אלקים' מבטא את ההסתר על הנוכחות שלו. במצב הזה בו בני ישראל לא כל כך מתעניינים בה', 'כמים הפנים לפנים' גם אצלו – החלק שמקשיב ומתייחס לצרות שלהם הוא שם 'אלקים'.
משום כך נקרא 'הר האלקים' בשם 'חורב'. חורב לשון יובש, ומתואר כאן מצב בו הקשר שלנו עם ה' יבש ולא 'זורם'. אך ה' לא רוצה להישאר כך והוא משתוקק שמישהו 'יגלה' אותו ויפנה אליו, וכאן נכנס לתמונה משה רבנו, שהוא הוא הידיעה הברורה בתוכנו שה' קיים על אף שאין רואים אותו.
שם 'אלקים' הוא כמו שליח של שם הוי' – יש את ה' בעצמו ויש את הצורה בה הוא מתגלה שהיא שם 'אלקים', ולפיכך נקרא כאן אלקים בשם 'מלאך הוי'' – שליח של ה'.
וַיֵּרָא מַלְאַךְ הוי' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה.
כאשר משה רוצה לבוא ולראות את ה', מתמלא ה' רחמים. סוף סוף מישהו מתעניין בי ורוצה להכיר אותי, ומיד 'מחליף' את צורת ההתגלות שלו מ'אלקים' לשם 'הוי''.
וַיֹּאמֶר הוי' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו.
וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם.
עד כה צרות בני ישראל נגעו לה' כפי שהוא התלבש בשם 'אלקים', הצמצום והסתר הפנים, ואילו כעת, לאחר שמשה פונה לה' הוא רואה את הצרות גם בחדריו הכי עמוקים, כפי שהוא מתלבש בשם 'הוי'', ומתעורר לגאול את עמו.
אז מה ראינו?
המיצרים הכי גדולים שיכולים להיות לנו כעם ולכל אחד מאיתנו כפרט הם חוסר היכולת לפנות לה'. זהו הקושי הגדול ביותר שיכול להיות ליהודי.
אבל אל דאגה, גם אם אנחנו במצב כזה יש לנו מה לעשות – להיאנח ולזעוק, לא להשלים עם המצב! את האנחות ה' ישמע והדברים 'יזיזו לו'. כאשר נשים לב גם אנחנו שהאנחות מבטאות את הוודאות שלנו שאפשר אחרת, ה' יתגלה אלינו ויוציא אותנו ממצרים.
נזכה – על אף כל הכבדות, הקשיים, פיזור הנפש, היסח הדעת והיאוש מהקשר עם ה' – להגיע לחלק הודאי בתוכנו, הוא משה רבנו שבתוך כל אחד, נראה את מלאך ה' אומר לנו 'של נעליך מעל רגליך' - תפסיקו להיות בתוך הכבדות של המיצרים ותראו שאתם יכולים באמת לדבר עם ה' 'פה אל פה' ו'מראה ולא בחידות'.
