לשון חכמים מרפא - תיקון לגאולה
מובא בשם האריז"ל (בספר קומץ המנחה ב עט) שפרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, שראשי התיבות שלהם הם שובבי"ם הם "עת לתיקון הברית". וכתב בספר השל"ה הקדוש (שמות בדרוש שובבי"ם ת"ת א) שפרשת שמות עוסקת בגלות שהיא "סיגופים של ישראל. וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ". כל העבודה הקשה הייתה "למירוק וזיכוך". לכן כתב השל"ה על זה ש"דרך ישראל להתעורר בהם בדרכי תשובה ביתר שאת, כמוזכר בדברי הקדמונים והאחרונים".
כתב החיד"א ב"צפורן שמיר" (סימן ו צח): "כתבו גורי האר"י זצ"ל שעיקר תקון השובבי"ם בשנה מעוברת ולכן מי שהוא תש כח ואינו יכול להתענות בכל שנה יתאמץ לשנה מעוברת לעשות תקון שובבי"ם". וכן כתב כף החיים (תרפה לז) "ומנהג תעניות אלו בכל השנים אלא שבשנה מעוברת מתקן יותר כמו שכתב מהרח"ו זצ"ל, ובימים אלו הוא תיקון גדול לקדש עצמו במותר לו. (ברכי יוסף אות א' ועוד). וגם הנשים יש להם לעשות תיקון זה אם אפשר כמו שכתבתי בשו"ת באר מים חיים בשם הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל יעו"ש".
מרן רבי יוסף קארו היה מקפיד מאוד להתענות בתקופת השובבי"ם. בספר "מגיד מישרים" מסופר כי המלאך המגיד אמר לרבי יוסף קארו כי יש מעלה גדולה בתענית שהוא התענה ארבעים יום רצופים בתקופה זו (פרשת יתרו). המשך לזיכוך שעברו ישראל כשיצאו ממצרים.
כיוון שהתענית הזו קשורה לתהליך גאולתם של ישראל, כשהחל קיבוץ גלויות והחלו יהודים לעלות לארץ ישראל השתנתה הצורה שבה יהודים מתעלים בעת השובבי"ם. מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מדריך להתענות בימים הללו תעניות דיבור במקום תענית של צום, (מלבד במקרים מיוחדים). בהמשך נראה כי מרן הרב אליהו זצוק"ל המשיך בכך את דרכם של גדולי ישראל בדורות האחרונים, דורות הגאולה.
גם ביציאת מצרים היה תיקון לדיבור בעת הגאולה. שבתחילה התיקון שלהם היה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. אבל כשהחלה הפקידה של עם ישראל הם נדרשו לתקן את קלקול הדיבור. משה רבנו נדרש לתקן את הדיבור שלו כלפי עם ישראל ולא ליחס להם חוסר אמונה. ה' ממקד אותו בדיבור הנכון, וכדי לתקן הוא מעניש אותו בצרעת ובנחש.
כמו משה נדרשו גם ישראל להתמודד במשך ארבעים שנה עם הפה הרע שהוא ירושת תרבות פרעה. נדרשו להתנתק מהמתאוננים על הבשר, מהבוכים בחטא המרגלים. הם נדרשו לקיים פה סח, דהיינו להודות לה' על כל הטובות שעשה להם. להשתמש בפה לטובה, לחינוך הילדים, לחיזוק ולהעצמה וכמובן ללימוד תורה.
התיקון הזה חל גם בדורנו והוא החל בשנת ת"ק. בתקופה ההיא עלה לירושלים אור החיים הקדוש והקים בה בית מדרש וקהילה גדולה, כך עלה בתקופה ההיא רבי חיים אבולעפיה שהקים את היישוב היהודי בטבריה, והרמח"ל. במקביל ניסה גם הבעל שם טוב לעלות ולא עלה בידו, אבל תלמידו וממשיך דרכו רבי מנחם מנדל מוויטפסק הצליח לעלות עם שלוש מאות אנשים.
גם הגר"א ניסה לעלות ולא הצליח, עם זאת לא רפו ידיו והוא עודד את תלמידיו לעלות לארץ ולהתיישב בה, וכך אכן קרה עם תלמידיו הגדולים שעלו לצפת, לטבריה ולירושלים והקימו בה קהילות גדולות בעיקר בירושלים וממנה הגיעו גם ליישובים רבים אחרים.
כשהגאון מווילנה היה בדרכו לארץ ישראל הוא שלח לאשתו ולילדיו איגרת שהיא ממש אוצר רוחני. שם הוא כותב לה כי העלייה היא לא רק פיזית, אלא שינוי התנהגותי. באיגרתו הוא מסביר כי העלייה היא גם עלייה רוחנית. שינוי התנהגותי מסגנון הדיבור שהיה נהוג בגלות. שם היינו עם מפוזר ומפורד ולא כל כך הקפדנו על כבוד הדדי, על אחדות, על שמירת הלשון. בארץ ישראל חייבים להקפיד על לשון מאחדת כדי שנהיה 'גוי אחד בארץ'.
וכך כותב הגר"א: "וַאֲנִי, תּוֹדָה לָאֵל, נוֹסֵעַ לְאֶרֶץ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהַכֹּל מְצַפִּים לִרְאוֹתָהּ, חֶמְדַּת כָּל יִשְׂרָאֵל וְחֶמְדַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כָּל הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים תְּשׁוּקָתָם אֵלֶיהָ".
בהמשך האיגרת הוא מסביר לבני ביתו ולכל תלמידיו על חשיבות האחדות, אי אפשר להתיישב בארץ ישראל בלי אחדות וחיבור בין הגלויות השונות. כי בארץ־ישראל צריך לילך מאד בדרכי ה'. בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה אי אפשר להתנהג במחלקות ושנאת חינם. אנחנו צריכים להתנתק מהלב רַגָּז שמלווה אותנו בגלות. "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח סה).
בארץ ישראל צריכים להיות מאוחדים "וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יהיה־ יִֽהְיוּ־עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד" (יחזקאל לז). בשביל זה צריכים שיתקיים בנו "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל לו). לב אוהב במקום לב רַגָּז.
השינוי הזה הוא לא קל ואנחנו צריכים להרגיל את עצמנו לדבר בלי מחלוקת ולשון הרע. על כן כותב הגר"א "וְלָכֵן תַּרְגִּילָם. כִּי הַדִּבּוּר וְהַמִּדּוֹת צָרִיךְ הָרֶגֶל רַב". וההרגל על כל דבר שולט על האדם (שערי תשובה לר"י), ואדם שחוטא "יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁרַע וּמַר דַּרְכּוֹ, אַךְ שֶׁקָּשֶׁה לוֹ לִפְרֹשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם", וְלָכֵן "כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת" (מכילתא יתרו). אבל אם אדם מתאמץ לשנות את הרגלו קשה לו בתחילה, אחר כך טוב לו והוא שמח באחווה.
גם על החינוך מדבר הגר"א ואומר כי אי אפשר לחנך בתקיפות ובכפיית הר כגיגית כמו בגלות. צריכים להדריכם בנחת "כִּי כֹה אָמַר אֲ-דֹנָי אלוקים קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם" (ישעיה ל, טו). על כן מבקש הגר"א ואומר "וְגַם בָּאתִי לְבַקֵּשׁ מֵאִתְּךָ מְאֹד מְאֹד בְּבַקָּשָׁה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה וּשְׁטוּחָה, שֶׁתַּדְרִיךְ אֶת בְּנוֹתֶיךָ מְאֹד שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפִּיהֶם קְלָלָה וּשְׁבוּעָה וְכָזָב וּמַחֲלֹקֶת, רַק הַכֹּל בְּשָׁלוֹם, בְּאַהֲבָה, וּבְחִבָּה וְנָחַת".
וכן הוא כותב בהמשך: "וְעִקָּר בִּדְבָרִים רַכִּים בְּדִבְרֵי מוּסָר הַמִּתְיַשֵּׁב עַל הַלֵּב, וּבִפְרָט אִם נִזְכֶּה לָבוֹא לְאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׁם צָרִיךְ לֵילֵךְ מְאֹד בְּדַרְכֵי ה'". דרכי ה' הן דרכים של שלום. כמו שאנחנו אומרים בכל התפילה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו".
הגר"א מרחיב באיגרת הקצרה, שכמעט כולה עוסקת בתיקון החטא הזה, ומסביר "כי חטא הלשון על כולו". הוא מזכיר את דברי חז"ל בתוספתא (פאה א ב) "עַל אֵלּוּ דְּבָרִים נִפְרָעֵן מִן אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לְעוֹלָם הַבָּא. עַל ע"ז, וְעַל ג"ע וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים וְעַל לָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם." "וּמָה לִי לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה הֶעָווֹן הֶחָמוּר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת". הוא גם מביא את הפסוק "כָּל־עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" ואת דרשת חז"ל "א"ר שְׁמוּאֵל בַּר אִמִּי מָה שֶׁסִּגֵּל אָדָם מַצּוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים אֵינוֹ מַסְפִּיק לְהֶבֶל הַיּוֹצֵא מִפִּיו" (ויקרא רבה פרשה ד).
הגר"א מביא גם את דברי הזוהר הקדוש "וְעַל כָּל דִּבּוּר הֶבֶל צָרִיךְ לְהִתְקַלֵּעַ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ - וְכָל זֶה בִּדְבָרִים יְתֵרִים; אֲבָל בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, כְּגוֹן לָשׁוֹן־הָרַע, וְלֵיצָנוּת, וְשָׁבוּעוֹת וּנְדָרִים, וּמַחֲלֹקֶת וּקְלָלוֹת, וּבִפְרָט בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת, וּבְשַׁבָּת וְיוֹם־טוֹב, עַל אֵלּוּ צָרִיךְ לֵרֵד לַשְּׁאוֹל לְמַטָּה הַרְבֵּה מְאֹד, וְאִי־אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר גֹּדֶל הַיְּסוּרִין וְהַצָּרוֹת שֶׁסּוֹבֵל בִּשְׁבִיל דִּבּוּר אֶחָד".
באיגרת הזו מסביר הגר"א כי גם דיבור שאדם מדבר במקום סגור, שכביכול אף אחד לא יכול לשמוע אותו, גם הוא מביא נזק. כעין מה שאומר הנביא זכריה על הגלות והגאולה "וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'" (זכריה ח, יז). ששורש החטא הוא המחשבה השלילית.
כך אומר שלמה המלך בקהלת (פרק י כ) "גַּם בְּמַדָּעֲךָ (בליבך - בדעתך) מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל, וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר". ודרשו חכמים את הפסוק ולימדו כי כל מה שאדם מדבר בחדרי חדרים נשמע בסופו של דבר בחוץ.
משל לאדם שנשא בת מלך, ולא מבין איך המלך יודע כל עוול שהוא עושה בביתו. "וְדִיפְתִּרָאוּת כְּתוּבוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹשִׂין וּלְעָתִיד לָבֹא הַמָּקוֹם מוֹכִיחַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַעֲשָׂיו וְהֵם עוֹמְדִים תְּמֵהִים" (פסיקתא רבתי ח). כך כשאדם מדבר דברים רעים על אנשים אחרים, הוא חושב שזה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ אבל באמת "סּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע" (אבות ב ד) והדברים נשמעים בפני מי שהוא אמר עליו ונוצרת מחלוקת מיותרת בין איש לרעהו.
הגר"א מחדש באגרת הזו חידוש גדול, שאחר כך העתיקו אותו המשנה ברורה ומנהיגי ישראל האחרים. הוא אומר כי עיקר העבודה הרוחנית שצריך לעשות בעת הגאולה הוא שינוי הדיבור השלילי של הלב הרגז לדיבור של אהבה ואחווה שלום ורעות. את השינוי הזה לא עושים "בתעניתים וסיגופים - רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה". ובזכותה יזכה לעולם הבא. והמעלה של שמירת הלשון היא "יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם".
החפץ חיים העתיק פעמים רבות מתוך איגרת הגר"א את המשפט שאומר "וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער". נראים הדברים כי בגלל האיגרת הזו והדברים שלימד הגר"א הוא כתב את ספרו שמירת הלשון, כדי לעורר את כל היהודים שנשמעו למוצא פיו.
וכדי להבין קצת למה שכר כל כך גדול על מעשה כל כך קטן, הוא מזכיר כי ביצירת האדם נאמר "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ותרגם אונקלוס "והות באדם לרוח ממללא". הוי אומר כי כוח האדם לדבר הוא מתוך שיש נשמת ה' בקרבו. וכמו שה' דיבר וברא את העולם, כך האדם מדבר ויכול לברוא עלומות (אבן שלמה ז).
וכך כותב הנביא עמוס (פרק ד יב) "כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ". ומסביר הגר"א ב"אבן שלימה" (ז) כי כמו שהעולם נברא במילים, כך האדם בורא דברים במילים שלו. על כן צריך לשמור מאוד על הכוח הזה "כי הפה קודש קדשים". וכאשר משתמשים בו בצורה נכונה אפשר לבנות איתו את כל מפעל הגאולה כמו שנאמר "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיה נא, טז).
ולכן זכה דוד המלך למלוכה בכוח המחשבה הטובה והדיבור הטוב, כנגד אותו לשון הרע שאמרו כל שונאיו בפני שאול וגרמו סכסוך ומלחמת אחים ושפיכות דמים. וכן הוא אומר "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים לד).
וחשוב מאוד לראות את תחילת הפרק שבו דוד מדבר על המילים הטובות, פרק שמתחיל ברדיפות שעובר דוד ממשפחתו, מחמיו, מנבל הכרמלי, מהזיפים, ולבסוף הוא מגורש גם מאבימלך מלך פלישתים. "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ". במקום להיות מיואש ומתוסכל הוא אומר "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: בה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ".
זה היה הסוד של דוד המלך וזה היה הסוד של רבי עקיבא, ואת הסוד הזה מלמד אותנו דוד בתהילים. כי בזכותו "יכופר לו כל עון וניצול משאול תחתית". ועליו נאמר "מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע: מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי יח, כא-כב).
ובגלל שאפילו על רגע אחד של חסימת פיו הוא זוכה לאור גנוז כל כך עליון, כך צריך להיזהר אפילו מדיבור אחד של לשון הרע. "והעיקר שלא תדבר בשום אדם בשבחו, וכל שכן בגנותו, כי מה לו לאדם בדבר זרות. "שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם" (משלי כב כד). אבל העיקר לזכות לעולם הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, ואלו נקראים "נשים שאננות".
בעקבות הגר"א כתב החפץ חיים בספרו המשנה ברורה (סימן תקעא סק"ב): "וְרָאִיתִי כָּתוּב בְּסֵפֶר אֶחָד שֶׁכְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לְהִתְנַדֵּב תַּעֲנִית, טוֹב יוֹתֵר שֶׁיְּקַבֵּל תַּעֲנִית מִן הַדִּבּוּר מִמָּה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו מִן הָאֲכִילָה, כִּי מִמֶּנּוּ לֹא יִהְיֶה לוֹ נֶזֶק לֹא בְּגוּפוֹ וְלֹא בְּנִשְׁמָתוֹ וְלֹא יֵחָלֵשׁ עַל יְדֵי זֶה וּכְעֵין זֶה כָּתַב הגר"א בְּאִגַּרְתּוֹ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְיַסֵּר עַצְמוֹ לֹא בְּתַעֲנִית וְסִגּוּפִים כִּי אִם בְּרֶסֶן פִּיו וּבְתָאוֹתָיו וְזֶהוּ הַתְּשׁוּבָה וכו'". ועל כן כתב החפץ חיים גם את ספר שמירת הלשון והזכיר שם פעמים רבות את דברי הגר"א באגרת הזו וגם כתב שם "כתב בספר ראש הגבעה, שיש לאדם לקבל על עצמו תענית דיבור, וזה יותר טוב ממה שיקבל עליו תענית מאכילה ושתיה" (שער ב' פ"ה).
מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל היה מספר על רבי יצחק אלפייה זצוק"ל שהיה צדיק גדול והיה מארגן ימים של תענית דיבור שבהם אנשים היו מסיימים את התהילים שלוש פעמים ועוד שמונה פרקים נוספים. וגם הוא הביא בספרו את דברי הגר"א הללו.
בשנת תרפ"ח הוא ייסד בירושלים חבורה שנקראה בשם "אור חדש וצמח צדיק", שעיקר מטרתה ותקנתה לתורה ותפילה ולתענית דיבור, ובשנה זו אף כתב הרב אלפייה ספר בשם "קונטרס היחיאלי", שיש בו פרקים רבים על עניין תענית הדיבור. ובראש חודש שבט מתאספים אנשי החבורה בבית הכנסת וקובעים שעות לתורה ולתפילה, והתקנה הראשונה הייתה: שלא לדבר כלל וכלל מהתחלת הלימוד עד הגמר. גם לא בדברי תורה ולא בשאילת שלום.
והיה משתדל שבכל הקהילות בארץ ובעולם יעשו את התענית והלימוד הזה. וזכה והתקיים בו כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים עד היום. ודבריו פעלו ובכל העולם עושים היום תענית דיבור ומסיימים שלוש פעמים את כל התהילים, וכך היה עושה מרן הרה"ג אליהו בבית המדרש שלו כל שנה. וכך היו עושים בישיבת פורת יוסף בירושלים בהנהגתו של מרן חכם רבי יהודא צדקה זצוק"ל.
בשו"ת מאמר מרדכי (כרך ד שבת מב) נשאל מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל האם לעשות תענית דיבור בשבת. וכתב כי לפי דעתו של הרב הגאון המקובל רבי יצחק אלפייה ב"קונטרס היחיאלי" (בית השם, תיקון לעוון דף ס"ה ע"ב) תענית דיבור חשובה יותר מהתענית (עיין שם שהאריך בחשיבותה, וע"ע שם בבית השם סגולות אות ל"ו, ובבית השם - תענית הדיבור אות ט' דף ס"ז. ועיין שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן יח).
והביא הרב את דברי הזוהר הקדוש (תיקוני הזוהר תיקון כ"א דף נ"א ע"א): "בשבת ובראשי חודשים דלא שלטין ממנן בישין" ואין אש גיהנם בימים אלו, ולכן כלשונו (דף ס"ה ע"ב בהערה שם): "הלימוד בו עושה פרי גדול למעלה", ועל כן מותר לערוך בשבת וראש חודש תענית דיבור, ובלאו הכי הרי בשבת אסור לדבר דברים בטלים, כמ"ש: "ממצא חפציך ודבר דבר", על כן בשבת אחת לפחות יקיים הלכה זו כהלכתה.
רק צריך להיזהר שהתענית תהיה ביחד עם האישה והילדים. שלא יגרום לילדים להתבטל ולאשה לכעוס ח"ו. ואם אי אפשר יעשה התענית דיבור ביום אחר, ובשבת יהיה עם הציבור חלק מהתפילות והתהילים.
המלחמה שאנחנו נמצאים בעיצומה התחילה ממילים לא טובות. השוו את ראש הממשלה הנבחר לגדולי אויבינו. נבחרי ציבור ואנשים חשובים מאוד אמרו על המתנגדים הפוליטיים שלהם מילים קשות מאוד כמו נאצים, סרטן, מכונת רעל ועוד. והמילים הללו מסוכנות עד מוות, כדברי שלמה המלך במשלי (יב) "יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא".
חכמינו אמרו "ברית כרותה לשפתיים". שכאשר אדם אומר מילה שלילית היא עלולה להתקיים. והגמרא מביאה דוגמאות רבות על גדולי ישראל שנכשלו בכך. אחד מהם היה שמואל האמורא שראה את אביו מטפל ושומר שמירה מרובה על שבויות שהשתחררו. שאל שמואל את אביו: למה אתה שומר עליהן כל כך הרבה? ענה לו אביו: אילו הן היו הבנות שלך, לא היית רוצה שישמרו עליהן? אומרת הגמרא שהמילים הללו פעלו, ולא יצא זמן מועט עד שנשבו הבנות של שמואל (כתובות כג ע"א; וראה עוד מעשים במועד קטן יח ע"א; ברכות יט ע"א).
העיקרון הזה יכול לתת תשובה לאחת התעלומות הגדולות של המלחמה בשמחת תורה: איך המסוקים והמטוסים כמעט לא פעלו בשעות הטבח הנורא בשמחת תורה? אחוז קטן מאוד של טייסים פעל בחצי היום הראשון של שמחת תורה והציל רבים. אילו הטייסים היו פועלים כמו שפעלו היחידות האחרות בצבא, כל המערכה הייתה נראית אחרת. לא היו כל כך הרבה הרוגים וכל כך הרבה חטופים. איך מאות לוחמים אחרים הבינו מה קורה וירדו להציל עם נשק ובלי נשק, ואילו הטייסים כמעט לא פעלו בכל שעות הטבח?
אנחנו משוכנעים שמישהו יעשה תחקיר מקצועי על הכשל הזה. אבל בממד הרוחני התשובה היא "ברית כרותה לשפתיים". אלה שאמרו: אנחנו לא נתנדב, אנחנו לא נשרת בצבא שלא תואם את הצבע הפוליטי שלנו – נכשלו בדיוק במה שהם אמרו. הם לא הבינו את הכוח העצום של המילים לרעה.
חכמינו אמרו שמידה טובה מרובה על מידת פורענות פי חמש מאות. ולכן אם מילה רעה יכולה לגרום נזק כל כך גדול, בוודאי שמילה טובה יכולה לגרום תועלת גדולה. וכך אמרו חכמינו בגמרא (חולין פט ע"א): "אָמַר רַבִּי אִילְעָא, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה. שֶׁנֶּאֱמַר, תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה".
ולכן צריך אדם לומר בימים אלו להתאמץ לשתוק בשעה שהוא רוצה לומר מילים קשות על אחרים או על בן שיחו. ולומר רק מילים טובות על האחים שלו, על הקבינט ועל הממשלה, על ראש הממשלה ועל השרים. לחשוב טוב, לדבר טוב, להסתכל על חצי הכוס המלאה. כי רק ביחד ננצח.
המערכה הזו היא מערכה לא פשוטה. מדינת ישראל התגייסה בכל כוחה למגר את הרוע של תושבי עזה ותושבי דרום לבנון. ארבעה חודשים המדינה משקיעה אין-סוף מאמצים להכרית את הרשעה הזו. החיילים מוסרים את נפשם. הממשלה פועלת באחדות. העולם נותן גיבוי. הכלכלה מחזיקה מעמד. לאט לאט משתחררים עוד ועוד חטופים.
בוודאי שיש לכל אחד מאיתנו ביקורת על מהלך כזה או אחר של הקבינט ושל הממשלה. אבל כעת צריך לתת כוח לראש הממשלה שעומד בראש מערכה כל כך חשובה לעם ישראל. צריך לתת כוח לקבינט שמותקף כל הזמן בידי אנשים שרוצים להחליף את ראש הממשלה ואצה להם הדרך. הם לא בוחלים בשום דבר בשביל להחליף אותו, ולכן הם מנסים לפגוע בו ולהחליש אותו.
אנחנו צריכים לחזק את העשייה החיובית שלו, לחזק את השותפים שהצטרפו לעזור לו ביחד למרות חילוקי הדעות שביניהם. לחזק את כל הכוחות המאחדים בעם ישראל. ביחד ננצח זו לא רק סיסמה, זו אמת לאמיתה.
כדי להתרגל לדיבור טוב, וכדי להשפיע טוב לעם ישראל יקבע אדם לעצמו תענית דיבור יום אחד, בחול או בשבת, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ואם לא יכול יום שלם, וכגון שזאת אישה שיש לה ילדים בבית או מורה בבית ספר וכד', יקבע שעה או כמה שעות לתענית זאת. שבשעות אלו רק יאמרו תהילים או ילמדו דברים אחרים. וישתדלו בשאר היום לא לדבר מילה אחת על אחרים, ולא מילה אחת רעה אפילו שהיא צודקת.
גם לא ישמע דברים ברשתות שונות שרגילים לדבר לשון הרע אחד על רעהו או על הממשלה. ובוודאי שלא יקשיבו לדברי לגלוג וליצנות שעליהם נאמר בגמרא (יומא יט ב) "השח שיחת חולין עובר בעשה". והסבירו תלמידי רבינו יונה בברכות (טז א) דשיחת חולין היינו דברי הבאי. וגם רש"י בסוכה (כח א) כתב, דשיחת חולין היינו גנאי וקלות ראש (והובא במגן אברהם סימן קנו סק"ב).
ולא יאמר אדם רק שמעתי ולא דיברתי מאומה. כי גם השמיעה מכניסה לאדם מחשבות רעות ושליליות, ואסור לשמוע לשון הרע כמו שאסור לומר לשון הרע, ובוודאי ליצנות ורכילות הגובלים בביזוי אדם ברבים.
ויהי רצון שנזכה ללב טוב, מחשבה טובה, עין טובה ודיבור טוב, שהם מביאים את הגאולה. ויתקיים בנו "ולשון חכמים מרפא". אמן ואמן.
"פעם אחת", החל הרב זצ"ל מספר באחת מדרשותיו, "באה אלי אישה אחת ואמרה לי שאינה יכולה לסבול שבעלה עושה תענית דיבור בשבת, כי היא מביאה לו תה והנה הוא רומז שכוונתו הייתה לקפה ומקפיד עליה. והיא מקפידה עליו בשבת. ומה הרוויח בכל תענית הדיבור שלו?
"קראתי לבעל", המשיך הרב לספר, "ואמרתי לו: הרי כתוב 'ואהבת לרעך כמוך'", שכן מחויב האדם במצווה זו של אהבת רֵע בעיקר כלפי אשתו. ואיך תעבור על מצווה זו שכל התורה תלויה בה בשבת? ועוד אמרו חכמים "ולא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – זו אש רגילה, ויש בה גם רמז לאש של מחלוקת שלא מבערים ביום השבת במיוחד. אלא נוהגים יותר אהבה ואחווה שלום ורעות.
אמר הבעל: ומה אעשה? וכי אפשר לבטל תענית דיבור? הלא זו תענית שמעלתה גדולה ביותר! אמר לו הרב: ומה יותר חשוב, תענית דיבור או לצער את אשתך?
ראה שאיש זה מחזיק מעצמו תלמיד-חכם גדול, ונהג בו מנהג חכמים. אמר לו: "אם כבודו רוצה להמשיך במנהגו, אזי יכין מערב שבת פתקים שעליהם כתוב 'תה', 'קפה', 'סוכר', 'מלח' וכדו', ובכך ימנע צער מאשתו".
שלום קנוניאן, נהג הוותיקין של הרב: בשנה הראשונה שעשינו תענית דיבור בבית הכנסת "מעשה נסים", לקחתי על עצמי את הארגון ביחד עם משפחת לופס. כבוד הרב זצ"ל שאל אותי: איזה אוכל אתה מביא לאנשים בבית הכנסת? הוא רצה לבדוק שהאוכל יהיה כשר למהדרין, בלי חשש. לאחר האישור שלו קניתי את המצרכים והכנתי את האוכל. והנה הרב מגיע בעצמו לבדוק איך אני מכין את המאכלים.
בין השאר ביקשנו להגיש דג טונה. הבאתי לרב כמה סוגים, כדי שיאמר לי מה להביא. בעקבות זה הבנתי שיש סוגים של שימורים שכתוב עליהם "טונה", והם עלולים להכיל דגים לא כשרים. ואם אין הכשר מסודר ואחראי – עלול להיות בכך איסור. כמו כן יש דגים שמבושלים על-ידי נוכרים, וחכמינו אסרו לאכול אוכל שבושל על-ידי נוכרים.
בדיעבד התברר לי שכבוד הרב לא אוכל טונה בכלל, רק סרדינים שרואים את הקשקשים שלהם ואין שום חשש שמא התערב כריש במקום טונה בתוך הקופסא, בלי שום אפשרות לזהות את הטעות.
אין משיחין. האם העניין של תענית דיבור זה רק למי שלומד כל היום, או גם מי שמתעסק בדברים אחרים יש עניין לתענית דיבור?
דיבור בתשלומים. קיבלתי על עצמי בלי נדר לעשות תענית דיבור לכפרה, וביום המיועד שכחתי ודיברתי בבוקר בין עלות השחר להנץ ומיד נזכרתי. האם עלי להשלים? האם צריך יום נוסף על מה שטעיתי ודיברתי?
אם קיבלת על יום מסוים תענית דיבור, אין צריך להשלים (שו"ע או"ח תקסח א).
שבוּ בנים שובבים. האם הצום בימי ה"שובבים" נכון ומועיל גם לנשים החוזרות בתשובה? האם יש מקום שאישה תצום בימים אלה?
לבעלי תשובה זה בהחלט זמן טוב להתחזקות על העבר. ולא בהכרח הצום הוא הדבר הנכון, לפעמים דווקא תענית דיבור או התחזקות בשמירת הלשון, כוונה בברכות ובתפילה וקריאת שמע בכוונה.
מובאות
כמו משה נדרשו גם ישראל להתמודד במשך ארבעים שנה עם הפה הרע שהוא ירושת תרבות פרעה. הם נדרשו לקיים פה סח שהוא שימוש בפה להודאה לה', לטובה, לחינוך הילדים, לחיזוק ולהעצמה וכמובן ללימוד תורה
יקבע אדם לעצמו תענית דיבור יום אחד, בחול או בשבת, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ואם לא יכול יום שלם, יקבע שעה או כמה שעות לתענית זאת. שבשעות אלו רק יאמרו תהילים או ילמדו דברים אחרים. וישתדלו בשאר היום לא לדבר מילה אחת על אחרים, ולא מילה אחת רעה אפילו שהיא צודקת
