בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.
בראשית אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החֹדש הזה לכם'[א], שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים'[ב], שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
רש"י פותח את פירושו לתורה (מעין 'הקדמה כוללת') בדברי רבי יצחק (שמקורם בתנחומא[ג]). הוקשה לו: הרי עיקר התורה הוא המצוות, תורה לשון הוראה[ד], ואם כן צריך לפתוח ב"החדש הזה לכם" שביציאת מצרים (ואת המצוות הכתובות בספר בראשית, כמילה וגיד הנשה, אפשר לכתוב אחרי מתן תורה, בפרט שמקור החיוב בכל המצוות הוא דוקא מתן תורה[ה]). ואמנם בריאת העולם היא יסוד האמונה, אך לזה די בהודעה הכללית בעשרת הדברות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" וכו'.
והתשובה, שמעשה בראשית, וספר בראשית כולו (ופתיחת ספר שמות), נכתבו כדי ללמד את התשובה לטענת האומות "לסטים אתם" (ומכאן 'הלכה למעשה': ההכרה-הסברה הנכונה בזכותנו על הארץ היא רק מכח הבטחת ה', בורא העולם, ככתוב בתורה). ואע"פ שתורה לשון הוראה, תורה ומצוות, מכל מקום נחלת הארץ שייכת מהותית למצוות, הן למצוות התלויות בארץ ובמקדש והן לכל המצוות שעיקרן דוקא בארץ ישראל[ו]. וזהו "כח מעשיו הגיד לעמו" – ה' הגיד מעשה בראשית "לעמו", בשביל עמו. וסימנך: בפסוק "בראשית" יש כח (מעשיו) אותיות, וכן ב"בראשית" יש 7 תבות ובמשפט "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא... נתנה לנו" יש 21 תבות – יחד כח תבות.
והנה כאן משמע שארץ ישראל היתה תחילה של הכנענים, "ברצונו נתנה להם", אלא שהקב"ה העבירה אחר כך לידינו, "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". אבל בפרשת לך לך (עה"פ "והכנעני אז בארץ"[ז]) מפרש רש"י שהארץ נפלה בחלקו של שֵם כשחילק נח את הארץ, וכנען כבש ממנו, והבטיח הקב"ה לאברהם שיחזירה לו, ואם כן הכנענים הם הגזלנים!
יש שתירצו שאלו שתי דעות בחז"ל (למי שייכת הארץ תחילה), או שטענת "לסטים אתם" היא שישראל לקחו מיתר בני שם את חלקם[ח], אך שני ההסברים דחוקים. לכן פירש הרבי[ט]: יש מושג של כיבוש מלחמה, וכך ארץ עוברת מאומה לאומה, אבל ארץ ישראל משניתנה לישראל נעשה בה שינוי מהותי (לא כהעברת בעלות רגילה שהיא שינוי חיצוני) ומאז היא שייכת לעולם רק לישראל ולא לעם אחר (גם כשישראל בגלות). וזו טענת האומות "לסטים אתם" – שתחילה היתה ארץ זו ככל הארצות, ולכל האומות היתה שייכות בה (בכח), ואתם הפקעתם אותה מרשות האומות לגמרי.
וקושי נוסף ברש"י: כיון שהקב"ה נותן את הארץ למי שישר בעיניו, הרי כשם שנטלה מהם ונתנה לנו כך יתכן שיחזור ויתננה לגוים, וכמו שבאמת נעשה בחורבן ובגלות! אכן לדברי הרבי מתורץ הקושי, כיון שגם כשאנו בגלות זוהי ארצנו, לעד ולעולם, ותמיד אנו חוזרים ונוטלים את שלנו.
והנה "כח מעשיו הגיד לעמו" אינו רק מעשה בראשית ("הוא בראה"), ולא רק סיפורי אדם ונח, אלא כל סיפורי האבות, עד התחלת היציאה ממצרים – בכולם מתפרשת נתינת הארץ לישראל, החל מ"לך לך" של אברהם אבינו והבטחת הארץ לו ולזרעו, דרך הבירור בין יצחק וישמעאל ובין יעקב לעשו, ועד למימוש הגלות שנגזרה בין הבתרים כתנאי לירושת הארץ. וברמז: "אמר רבי יצחק" רמז ליצחק אבינו, "כי ביצחק יקרא לך זרע"[י] (יצחק ולא ישמעאל. "ביצחק ולא כל יצחק"[יא] להוציא עשו) – הדמות המזוהה ביותר עם מתנת הארץ, "גור בארץ הזאת"[יב] (עולה תמימה שלא יצא מן הארץ. ארץ ישראל = 4 פעמים יצחק).
וזהו "מה טעם פתח בבראשית... כח מעשיו הגיד לעמו": מעשה בראשית מתחיל ב"תהו ובהו וחשך" ואחר כך "יהי אור" – "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא"[יג], כעולם התהו שקדם לעולם התיקון – וכן הארץ ניתנה תחילה לכנענים, בחינת חשך ותהו, ואחר כך באה לישראל, החל מאברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר"[יד] במדת החסד שבה נברא העולם (והכל רמוז בבראשית, "בהבראם, באברהם"[טו]), הכל בסדר מכוון מראש של תהו ותיקון. הבעל שם טוב פירש[טז] "הגיד לעמו", הגיד לשון המשכה (כמו "נגד ונפק"[יז]) – אם כן, הקב"ה המשיך לנו את הכח לברוא את העולם, להביא את האור של התיקון אחרי החשך והתהו, ומכאן הכח שלנו לכבוש את ארץ ישראל (עד היום הזה)[יח].
והנה אברהם התחיל להאיר, אבל תכלית האור היתה ביציאת מצרים, החל מ"החדש הזה לכם", מצות קידוש החדש בתחילת אורו ("כזה ראה וקדש"[יט]), וכן בכל התורה והמצוות, "נר מצוה ותורה אור"[כ]. כל סיפורי התורה עד אז הם עדיין בבחינת חשך יחסית, עולם הטבע (= אלהים, ואילו ביציאת מצרים התגלה שם הוי' בשלמות). אלא שבספר בראשית הקב"ה גילה לנו את סוד החשך, ונתן לנו (הגיד-המשיך) את "כח מעשיו" לרשת גם את הטבע החשוך עצמו (וזה עניין ירושת ארץ ישראל)! אמנם בקושיית רבי יצחק הובן שהתורה עוסקת רק במצוות מאירות, אבל ב"כח מעשיו" התחדש להמשיך את גילוי הכח החשוך. עצם המושג כח מבטא חשך, 'כח העצם' (בלשון החסידות) שלפני גילוי 'אור העצם'. מעשה בראשית הוא מציאות ומצוות התורה הן מהות, ו"כח מעשיו הגיד לעמו" לרשת את המציאות גופא (כח מעשיו אותיות חשך עמו, הגיד לעמו את סוד החשך). במושגי הקבלה: "החדש הזה לכם" הוא גילוי שם מה החדש השייך לעולם התיקון (מהות), ואילו "כח מעשיו" שייך לשם בן של עולם התהו (מציאות).
עולה מהדברים שה'רקע' לכל התורה הוא ויכוח-עימות שבו האומות באות בטענה 'מוסרית', "לסטים אתם" – ונדמה שאנחנו, בני ישראל, עושים עוול וגזל ונוהגים שלא ביושר. כמו ש"אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו"[כא], כך ישראל אינם זוכים למלכות אלא לאחר שתלויה כנגדם "קופה של שרצים" זו, שנדמה שהם לסטים-גזלנים, עד שמתברר שהגזלה היא רק למראית עין[כב] ואז זוכים בארץ ישראל, בחינת מלכות. רש"י בהמשך מפרש שלשון "ראשית" היא תמיד בסמיכות, והדוגמאות הן "בראשית ממלכות", "ראשית ממלכתו" – ומכאן ש"בראשית" קשור למלכות: בראשית מלכות ישראל יש את הבירור על זכותנו על הארץ. מדוע צריך כזו קופה של שרצים? כדי לרשת את החשך עצמו, לשייך לעצמנו את "כח מעשיו" (ככוחו של הלסטים).
הויכוח בין האומות לישראל הוא התנגשות מהותית בין תפיסות עולם. תפיסת האומות היא ש"עזב ה' את הארץ"[כג] והכל נמדד לפי המציאות הנראית לעין (גם קנה-המידה המוסרי). והתורה באה ללמדנו, מבראשית, את סוד ויסוד האמונה הטהורה: "כל הארץ של הקב"ה היא", לא רק "הוא בראה", אלא משגיח עליה בהשגחה פרטית, "ונתנה לאשר ישר בעיניו" (השגחה המתבטאת במיוחד בארץ ישראל אשר "עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה"[כד]). השגחת ה' היא גילוי רצונו (ולא חוקיות עיוורת של עולם הטבע), "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם", והיא מתגלה בשלמות בבחירתו בישראל, החל מאברהם אבינו – זאת מפני שאברהם עצמו בוחר בה' ולעומתו מתגלה בחירת ה' בו (ועוד נקודה עיקרית: העובדה שזהו סדר מתוכנן מראש, "ברישא חשוכא והדר נהורא", פירושה שגם שינוי הרצון, "ברצונו... וברצונו", מונח ברצון ה' הקדום ולא שינוי רצון לגריעותא). זהו קישור סוף התורה לתחילתה: "לעיני כל ישראל בראשית" – בעיני ישראל יש הצדקה לנחלת הארץ, מה שאין כן לתפיסת האומות (ותפקידנו להראות להם את האמת עד שיודו בה גם הם).
הדבר נוגע לעצם הבנת מעשה בראשית, "מה טעם פתח בבראשית", ודברי רש"י כאן הם באמת דיון עמוק בסוד מעשה בראשית[כה]. כלומר, תפיסה חילונית אומרת שהעולם מתפתח על-ידי 'ברירה טבעית' בעקבות שינויים אקראיים (מוטאציות) כאשר 'החזק שורד' (כמקובל באבולוציה בלבושה הכפרני), הכל סתמי ללא יד מכוונת. וכן ביחסי אנוש: אומה כובשת ארץ מזולתה, כולם משתתפים במשחק השודדים וכולם טוענים "לסטים אתם"... אבל אמונת התורה היא שיד ה' מכוונת הכל: כמו שהארץ עוברת ברצון ה' מכנען לישראל, מתוהו לתיקון, כך הבריאה כולה מתפתחת ומשתלמת בהשגחת ה' (ברצף מוטאציות לא-אקראיות). ולא רק שהקב"ה רוצה ובוחר בהתקדמות, אלא שהדבר נעשה בבחירת הנבראים! כמו שאברהם בחר בה', כך כל צורת חיים 'בוחרת' להשתנות לצורה מתוקנת יותר – בחירה המופיעה בראש סולם הבריאה ודוחפת אותה קדימה (כסדר מעשה בראשית, מדומם לצומח לחי לאדם-מדבר ולישראל).
נערך מרשימות הרב ע"י יוסף פלאי. גרסה ארוכה יותר תשלח בתפוצת המייל בע"ה.
[א] שמות יב, ב.
[ב] תהלים קיא, ו.
[ג] תנחומא בובר (תנחומא הישן) בראשית יא. וכן מביא רש"י בפירושו לתהלים קיא, ו.
[ד] רד"ק בספר השרשים שרש ירה, מובא בגור אריה כאן.
[ה] כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה חולין פ"ז מ"ו.
[ו] לפי גור אריה.
[ז] בראשית יב, ו.
[ח] ראה רא"ם ועוד.
[ט] לקוטי שיחות ח"ה פרשת בראשית שיחה א, עיי"ש.
[י] בראשית כא, יב.
[יא] רש"י בראשית כח, טו.
[יב] בראשית כו, ג.
[יג] שבת עז, ב.
[יד] שמות רבה טו, כו.
[טו] בראשית רבה יב, ט.
[טז] בעש"ט על התורה בראשית אות יז.
[יז] דניאל ז, י.
[יח] לכל זה ראה באריכות במאמר 'הכח לכבוש את ארץ ישראל' בספרנו רוחו של משיח.
[יט] רש"י שמות יב, ב.
[כ] משלי ו, כג.
[כא] יומא כב, ב.
[כב] מראית עין = תשפא (הרמז שכנגד המלכות, כמו שהתבאר בפרצוף רמזי השנה).
[כג] יחזקאל ח, יב.
[כד] דברים יא, יב.
[כה] כל זה מתבאר בהרחבה בספרנו על אבולוציה, העתיד לצאת בעברית בקרוב בע"ה.
