פרשת כי תשא עוסקת במניין בני ישראל באמצעות מחצית השקל: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל יב). ובאמת רוב המפרשים פירשו את המילים "כִּי תִשָּׂא" במשמעות של ספירה.
חכמינו במדרש הבינו שהמילה "תִשָּׂא" נושאת בתוכה גם משמעות של עלייה, "צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי" - נְדָבָה שֶׁהֵבִיאוּ יִשְׂרָאֵל לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. לְפִיכָךְ נָתַן לָהֶם תְּלוּי רֹאשׁ ע"י מֹשֶׁה וְאָמַר לוֹ: 'כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ'" (תנחומא כי תשא - פרק ה).
מה זה תְּלוּי רֹאשׁ? מסביר המהר"ל כי נשיאת ראש יכולה להיות תלייה על עץ ויכולה להיות מינוי של אדם להיות שר. כך מצינו בשר המשקים (בראשית מ, יג) שנאמר בו "ישא פרעה ראשך והשיבך על כנך" והוא זכה לחזור ולהיות שר בכיר בממשלת פרעה. לעומתו נאמרה על שר האופים אותה לשון "ישא פרעה את ראשך מעליך". ופרעה תלה אותו על עץ. מסתבר שנשיאת ראש יכולה להיות לטובה ויכולה להיות לרעה, תלוי במקום שבו אדם נמצא (גור אריה תצוה - כי תשא ל).
כך היה בעת מעמד הר סיני, בני ישראל היו יכולים להיקבר תחת ההר והיו יכולים להיות במדרגה גבוהה ממלאכי השרת, והם בחרו באפשרות השנייה. גם בעת קבלת הלוחות הם היו יכולים לבחור ולהיות במעלה הגבוהה, אבל הם בחרו בעגל וכמעט כלו מעל פני האדמה.
הדבר ניכר מאוד כשרואים את ההבדל בין חלוקת הפרשיות שממקור הקודש, לבין חלוקת הפרקים שנעשתה על ידי גויים. בחלוקת הפרשיות והעולים לספר תורה, הפסוק שעוסק בלוחות הברית והפסוק שעוסק במעשה העגל מחוברים. "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים: וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים". מתן התורה נתן לעם ישראל נשיאת ראש שישראל השתמשו בה לעשיית העגל. לכן כשמשה רוצה להפסיק את המחולות סביב העגל הוא שובר את הלוחות והם מפסיקים.
את העומק הזה לא הבינו הגויים שחילקו את הפרקים ולא הבינו איך העגל קשור לנתינת הלוחות, לכן הם הפרידו ביניהם בשני פרקים שונים, כך שהפסוק הראשון מסיים את פרק ל"א והפסוק השני פותח את פרק ל"ב.
כך היה גם עם המן האגגי שמגיע אחרי נשיאת הראש שהייתה לעם ישראל על ידי כורש שאומר להם לעלות לארץ ישראל ולבנות את ירושלים ובית המקדש (עזרא א ב). זו דרכו של עמלק, להגיע לפני נשיאת ראש של ישראל. כך הוא מגיע להילחם בישראל שבוע לפני מתן תורה בניסיון לעצור את העלייה הגדולה של מתן תורה.
כך היה לפני הכניסה לארץ ישראל בימי יהושע, וכך לפני עליית מלכות בית דוד. גם המן מגיע בתחילת העלייה של עם ישראל לארץ ישראל בימי בית שני במטרה לעצור את עליית ישראל. ישראל היו יכולים להתחזק ולהתקדם ולבנות את הבית השני, אבל הם בחרו לבכות ובניית הבית השני נעצרה במשך 18 שנה (רש"י עזרא ד כד). וכמעט שהמן השמיד את ישראל.
ההצלה מהמן היא הצלה מגזירה ולא הצלה מהגלות. אבל שלוש שנים אחרי ההצלה מהמן באה ההצלה מהגלות ונבנה הבית השני. כך גם בימינו זכינו לראות את הקמת מדינת ישראל שלוש שנים אחרי שהוכרעה החיה הנאצית והושמד המן של דורנו.
חכמינו ראו את הקשר המדהים שבין גאולת פסח, שהיא יציאה מהגלות לארץ ישראל, לגאולת פורים ואמרו שבגלל זה צריך לסמוך את פורים לפסח בכל שנה, גם בשנה מעוברת. למרות שבדרך כלל אנחנו מעדיפים לא לדחות את המצוות – "מצווה הבאה לידך על תחמיצנה" – והיינו צריכים על פי הכלל הזה לחגוג את פורים באדר ראשון.
וכך מספרת הגמרא על מחלוקת בין רבי אליעזר ברבי יוסי שסבר כי בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר ראשון, לבין רבן שמעון בן גמליאל שסבר כי בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר הסמוך לניסן.
הגמרא מסבירה את הסברות שמאחורי הדעות השונות ואומרת כי דעת רבי אלעזר ברבי יוסי היא "דאין מעבירין על המצות". אם יש לך אפשרות לקיים את המצווה באדר הראשון, למה תדחה אותה לאדר השני? מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. הטעם שהתקבל להלכה הוא של רבן שמעון בן גמליאל שאמר "מסמך גאולה לגאולה עדיף".
כל כך חשובה סמיכת גאולה לגאולה, עד שגם מי שטעה וחגג את פורים באדר ראשון, שלא ידע שהשנה מעוברת, צריך לחזור ולחגוג את פורים עם ברכות באדר שני. כך מביא בשערי תשובה (תרצז ס"ק א) מעשה מקהל שטעה ולא ידע שהשנה מעוברת, ועשו את כל דיני הפורים באדר הראשון, ואחר כך נודע להם שטעו. אע"פ שקראו את כל ארבע הפרשיות וקראו המגילה, צריכים לחזור ולקרוא הפרשיות והמגילה באדר שני.
להעצים את העניין נזכור מה שנאמר בגמרא בירושלמי כי פורים המקורי היה באדר ראשון של שנה מעוברת "רַבִּי לֵוִי אמר בְּשֵׁם רַבִּי חַמָא בַּר חֲנִינָה, אוֹתָהּ הַשָּׁנָה מְעוּבֶּרֶת". ויודעים זאת ממה שנאמר "מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" ולכאורה, מדוע הוסיף את המלים "הוא חדש אדר" הרי כבר אמר החדש השנים עשר? אלא שהיו באותה שנה שני אדרים. המן קבע את השמדת ישראל לאדר ראשון, ובאותו יום גם ניצחו את כל שונאי ישראל והרגו בהם, אעפ"כ חוגגים את פורים באדר השני כי הסברה של מסמך גאולה לגאולה חשובה יותר.
המשנה במסכת מגילה (ו/ב) אומרת כי אם "קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים". שבאדר שני בלבד יש משלוח מנות ומקרא מגילה. אבל לשאר הדברים הם שווים. ומזה למדה הגמרא שאסור להספיד ולהתענות בי"ד של אדר ראשון. "ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה". ומלבד זאת "אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה" (שו"ע תרצז א). "ואם חל פורים קטן בשבת אין אומרים צדקתך" (משנה ברורה סימן תרצז ס"ק ב).
אמנם מי שנדר בפירוש להתענות בפורים קטן - חל עליו הנדר. אבל אם נדר בסתם לצום כל שני וחמישי במשך כל השנה, לא יצום בפורים קטן כי אפשר לומר שדעתו לא הייתה על יום זה.
הב"י הביא משם הרי"ף שלא להסתפק באיסור תענית, אלא ירבו גם סעודה "שצריך להרבות בו בסעודה בי"ד, אבל בט"ו כתב שאין צריך להרבות בו בסעודה". והטעם הוא "משום דיומי נס והצלה הם" (בית יוסף תרצז).
כן כתב הר"ן (מגילה ג ע"ב) כי איסור הספד ותענית הוא חלק ממצוות השמחה והמשתה. "וקרוב הדבר גם כן שראוי להרבות בסעודה בי"ד שבראשון, אבל לענין לשלוח מנות כיון דדמו למתנות לאביונים דליתנהו אלא בשני, משמע נמי דאף משלוח מנות אינו אלא בשני". אמנם דעת התוס' שאין צריך להרבות סעודה בפורים קטן אלא די שלא להתענות ולהספיד בו.
על שתי דעות אלו כתב הרמ"א: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד". וכתב על זה המשנה ברורה (תרצז ס"ק ב) "ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה, דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה". ולכן כתב בשערי תשובה (סימן תרצז ס"ק ב) כי בסעודת פורים קטן יש להרבות בזיכרון הנס, כמו בחנוכה.
והביא המשנה ברורה (ס"ק ה) את מנהג רבינו יחיאל מפריש (כנראה "פריז") שהיה רגיל להרבות ולהזמין בני אדם. וזהו שסיים הרמ"א "וטוב לב משתה תמיד" היינו שטוב להרבות לכבוד הנס שנעשה בעתים הללו (והוא מהט"ז). והבאת האורחים היא ביטוי לטוב הלב של בעל הבית שלא שמח לבדו אלא עם אורחים שנהנים מטוב ליבו.
יש שואלים מה מקור החובה לשמוח בפורים שני, והתשובה כתובה בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' ר"ח ד"ה 'ומ"ש דפורים וכו') שכתב שמשמע מהגמרא כי ההודאה בפורים היא חובה מהתורה "לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאורייתא הוא מקל וחומר. 'משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כל שכן'" (מגילה י"ד ע"א). ולכן יש חובה מהתורה "לעשות שום זכר לנס. אבל איכות וכמות הזכרון ההוא הוא מדרבנן, כגון קריאת מגלה ומשלוח מנות והדלקת נרות בחנוכה הכל מדרבנן, אבל לעשות שום זכר קצת ולכל הפחות לאסרו בהספד ותענית הוא דאורייתא מק"ו הנ"ל".
לפי דבריו במצווה שאנו מקבלים עלינו מדרבנן כקריאת מגילה ומתנות לאביונים, לא שייך "זריזין מקדימין" וטוב לקבוע אותה ביום היותר מובחר. ולכן קבעו חכמים את פורים באדר שני כדי לסמוך גאולה לגאולה. אמנם החובה להזכיר את הנס מהתורה קיימת כבר באדר ראשון לעשות זכר לנס לפחות לאסור בו הספד ותענית.
בכתב סופר עה"ת (בסוף תצוה) כותב כי יש סוברים שרק הספד ותענית אין בפורים קטן, אבל לפוסקים שאומרים כי צריך לעשות סעודה בפורים קטן, איך יעשה אדם סעודה לעצמו ולא ייתן לאחרים? במיוחד "ע"פ שמסבירים דמשלוח מנות שייך לסעודה כרעים האהובים בעת שמחתם יושבים ואוכלים משלחים זה לזה מתוך הסעודה כן הדבר הזה".
לפי זה כתב הציץ אליעזר (חלק כב סימן לט) כי מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלח מנות ולא יאחז החבל בשני ראשון להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבה במשתה לעצמו.
להבין את חשיבות פורים קטן נתבונן בדברי המשנה ברורה (תרצז סק"א) שכתב כי מי שטעה באדר ראשון ואמר בפורים קטן בשמונה עשרה "על הניסים", אין מחזירין אותו, והטעם כתב השער הציון (סק"ב) דמדינא היה ראוי לעשות פורים באדר ראשון כמש"כ הפוסקים, אלא שמסמך גאולה לגאולה עדיף, א"כ הוי מענין המאורע.
בשו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן נח) כתב כי י"ד באדר ראשון נאמר רק על בני עיירות שעושים פורים באדר שני בי"ד. אבל בני ירושלים עושים פורים קטן בט"ו. אמנם בב"י משמע שהחיוב הוא רק ביום י"ד. ולא אומרים תחנון גם בי"ד וגם בט"ו. ויש מי שלומד מהסמ"ק שחייבים במשתה ושמחה בין בי"ד ובין בט"ו שבאדר הראשון אפילו לבני עיירות שבחו"ל וכמו באדר שני. ולא נהגו כן.
לגבי איסור מלאכה בכל פורים יש דבר פלא. קודם שניצחו את אויביהם, היו צריכים להיות בחשש ובפחד, ןאעפ"כ כתוב כי הייתה ליהודים "שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב" (אסתר ח טז). ואסורים גם בעשיית מלאכה. אבל אחרי שניצחו את האויבים ולא היה להם כל חשש, ביטלו את היום טוב, שכך כתוב: "וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה" ולא נזכר "יום טוב" (אסתר ט, יח).
גם בהמשך הפרק כתוב כי לדורות קבעו את פורים רק למשתה ושמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אבל לא קבעו אותו כיום טוב למרות שהיה יום טוב בתחילה. "וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב, לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁל֤וֹחַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים" (אסתר ט, כב). ואע"פ שאין איסור מלאכה בפורים, נהגו לא לעשות מלאכה בפורים רגיל. וכתב הב"י כי כיוון שכל האיסור בפורים רגיל הוא מחמת המנהג, בפורים קטן לא אסרו מלאכה אפילו ממנהג.
יש דיון בגמרא מגילה בירושלמי איזה חודש הוא העיקר ואיזה חודש הוא העיבור, חודש התוספת. "אֲדָר הָרִאשׁוֹן תּוֹסֶפֶת או אֲדָר הַשֵּׁנִי תּוֹסֶפֶת?" והגמרא מסבירה למה זה חשוב "מַה בֵּינֵיהוֹן?" לשני כבשים בני שנה שמקריבים בקרבן תמיד, ואם גילם עולה על שנה, פסולים לקרבן תמיד. ומסיקה הגמרא "הַדָא אָמְרָה" מכאן אתה למד "אֲדָר הָרִאשׁוֹן תּוֹסֶפֶת".
וכן כותב הרדב"ז בתשובה: "אין כאן ספק אלא אדר ראשון הוא הנקרא חדש העיבור ולפיכך הוא לעולם מלא (30 יום) לפי שאינו תדיר קבעו אותו מלא עולם. ואדר הסמוך לניסן לעולם חסר (29 ימים), וחודש העיבור הוא חודש אדר הראשון" (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' קנ. עיין רש"י ר"ה יט ב ד"ה כמה, ותוס' שם ד"ה אדר. ועי' ירושלמי מגילה פ"א ה"ה הובא בתוס' ר"ה שם).
לכן נקבע כי מי שנולד באדר רגיל ובר המצווה שלו בשנה מעוברת, יכול להצטרף למניין רק באדר ב'. כך פוסק השו"ע "ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני" (שו"ע או"ח נה י). וכן פוסק גם הרמ"א בעניין בר מצווה. ואע"פ שהרמ"א פסק כרבי יהודה בענייני ממונות ונדרים שסתם אדר הוא אדר ראשון, כאן פוסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא באדר שני (עיין לגר"א תקס"ח באורך וביו"ד סימן ר"כ). והטעם כי בנדרים ובממונות הולכים אחרי לשון בני אדם, והם רגילים לקרוא תוספת לאדר השני. לעומתו פוסק מהר"ש הלוי שיהיה בר מצווה באדר ראשון כרבי יהודה. וכל הפוסקים חולקים עליו בזה (ועיין כה"ח שם ס"ק ס"א).
לפי זה יוצא ש"אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת - אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג" (שו"ע נה י). ולפי זה מי שנולד מוקדם מחברו ייכנס למצוות מאוחר מחברו.
אמנם "אם בשנת י"ג היה ג"כ (שנת) עיבור אז בוודאי היינו אומרים הנולד בראשון - יהיה בר מצוה באדר ראשון. והשני - באדר שני" (אם שנת י"ג מעוברת – יחגוג באדר ראשון. משנה ברורה סימן נ"ה ס"ק מ"ג דלא כמגן אברהם. ועיין כה"ח שם ס"ק נט באורך).
לפי דעת השו"ע כיוון שעיקר אדר הוא אדר ב' "כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר שני" (תקסח סעיף ז). אמנם לפי הרמ"א עושים אזכרה באדר ראשון, וכך כתב "ואם מתו באדר ונתעברה השנה, העיקר להתענות באדר הראשון אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר. ואם מתו בשנת העיבור באדר השני, מתענה גם כן בעיבור באדר השני" (שו"ע יו"ד תב סעיף יב)
ומקור דבריו של הרמ"א בגמרא במגילה (ו ע"ב), שם כתוב שפורים באדר שני רק בגלל סיבה מיוחדת של סמיכת גאולה לגאולה. משם הוא למד שאילולי הסיבה המיוחדת היו עושים את הפורים בראשון, ולכן את האזכרה עושים בראשון (וע"ע תרומת הדשן רצד).
הגר"א (תקסח סעיף ז) סובר כי צריך להתענות באבלות בשני החודשים. "אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי דמנדרים אין ראיה דשם פליגי בלשון בני אדם, דבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם, וכן בשטרות. אבל כאן העיקר להתענות בשניהם". וכן דעת המשנ"ב (סי' תקס"ח): "הרגיל לצום ביום פטירת אביו או אימו, ויום השנה חל בחודש אדר - אם הגיע שנה מעוברת, צריך לצום גם באדר ראשון וגם באדר שני".
אדם שיושב שבעה בפורים קטן צריך להמשיך את האבלות ולא להפסיקה (משנה ברורה סימן תרצז ס"ק ג). וכן הנוהגים י"ב חודש לאבלות, אין חודש העיבור בכלל, ואף אם השנה מעוברת מותר האדם בכל מה שנאסר בו לאחר י"ב חודש אפילו הוא בחודש אדר ראשון.
בארץ גם הספרדים וגם האשכנזים עושים את תענית יום פטירת משה רבנו רק באדר שני, כי כך פסק מרן. ולא רוצים מחלוקת ביום פטירת משה רבנו (עיין גשר החיים בסופו ובלוח טיקוצ'ינסקי). המג"א (תק"פ ח') כתב כי ז' באדר הוא באדר ראשון וכך היו נוהגים בחו"ל. אמנם בווילנה עשו תענית ז' באדר גם בשני כיוון שכתב הגאון מווילנה שביארצייט צריך לצום יומיים כנ"ל.
בתפילת מוסף של ר"ח אנו אומרים "חדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה וכו' למחילת חטא ולסליחת עוון", ובשנה מעוברת מוסיפים "ולכפרת פשע". חכמינו אמרו שיש שלוש דרגות בסיסיות בעבירה שאדם עבר. יש עוברים עבירה בשוגג, וזה נקרא חטא. כמו יורה חץ שהחטיא את המטרה. יש עוברים עבירה לתיאבון, וזה נקרא עוון. ויש חמורים מכולם שעוברים עבירה להכעיס, וזה נקרא פשע.
כוח הכפרה של ראש חודש בכל שנה יכול לכפר על חטא ועוון. כוח הכפרה של ראש חודש בשנה מעוברת הוא כל כך גדול שיכול גם לכפר על פשעים. וצריך להבין למה שנה מעוברת כוחה כל כך גדול לכפר פשעים.
את כוח הכפרה המיוחד של שנת עיבור אנחנו מכירים גם מתוך העובדה שבשנה מעוברת אנחנו מאריכים את תיקון השובבי"ם גם לשבתות תרומה תצווה. כי כנראה כוח הכפרה של השנה הזאת הוא יותר משנה רגילה.
וצריך לומר כי בשנה מעוברת אנו משווים את אורך שנת הלבנה לשנת החמה, שבשנת חמה יש שס"ה ימים שבהם כדור הארץ מקיף את החמה. ואילו שנת לבנה היא שנ"ה ימים שבהם הלבנה מקיפה את כדור הארץ 12 פעמים. הפרש 11 ימים אלו משתווה בשנת עיבור כל שלוש שנים שבזכותה משתווים שלוש שנים של לבנה ועוד חודש לשלוש שנים מלאים של חמה.
המשמעות הרוחנית היא שההפרש בין חמה ללבנה הוא כמו ההפרש בין ה' הנותן לבני ישראל שנמשלו ללבנה. שההפרש בניהם הוא ביטוי למרחק שלנו מאור ה' ובחוסר היכולת שלנו להחזיר את כל האור בשלמותו. אבל לעתיד לבא תתקיים בנו נבואת ישעיהו (ל, כו): "וְהָיָ֤ה אוֹר־הַלְּבָנָה֙ כְּא֣וֹר הַֽחַמָּ֔ה וְא֤וֹר הַֽחַמָּה֙ יִהְיֶ֣ה שִׁבְעָתַ֔יִם כְּא֖וֹר שִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים בְּי֗וֹם חֲבֹ֤שׁ ה֙' אֶת־שֶׁ֣בֶר עַמּ֔וֹ וּמַ֥חַץ מַכָּת֖וֹ יִרְפָּֽא". אמן ואמן.
בסעודת פורים אצל הרב יוסף אליהו שליט"א סיפר אחד הנוכחים על ברכה מיוחדת שהוא קיבל מהרב אליהו בפורים. הוא סיפר כי הוא היה רב באנגליה שנים רבות ולא זכה לילדים. הוא הלך לכל הרופאים המומחים גם באנגליה וגם בישראל ואף אחד לא מצא רפואה למכתו.
פעם הוא היה בישראל בחג הפורים ואחרי קריאת מגילה הרב אליהו זצ"ל היה בשמחה רבה, והוא חשב בליבו שזה הזמן שלו לבקש ברכה. מן המפורסמות שהברכות של הרב אליהו לא שבות ריקם, וחכמינו אמרו שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ואין לך שמחה של מצווה יותר מזו.
סיפר אותו אדם: ניגשתי לרב וביקשתי ברכה לילדים, כי שנים רבות לא זכינו. הרב אמר לי משפט קצר: "פורים לשון פריה ורביה", אפילו לא בירך בסגנון הרגיל של מי שברך וכד'. וברוך ה' זה היה ממש פלא, כי אחרי כל כך הרבה שנים בישרה לי אשתי חודש לאחר מכן שהיא התעברה.
לפעמים יש יצר הרע שאומר לך כי זו לא הברכה של הרב, זה מקרה שהוא בירך ואחר כך נפקדנו, אבל במקרה הזה לא הייתה ליצר הרע שום אפשרות להטיל ספק. כל כך הרבה שנים חיכינו ולא הצלחנו, והנה מיד אחרי שהרב בירך זכינו ונפקדנו.
עכשיו כשאנחנו נזכרים בזה, אנחנו כל כך מצטערים שהרב אליהו לא איתנו. כל כך הרבה פעמים עם ישראל צריך את ברכותיו.
עולם ורוד. האם יש איסור לצבוע את השיער בפורים לוורוד ולאחר חג פורים להוריד את הצבע?
לבנות אין איסור. לבנים מותר אם זה לא חלק מתחפושת של בת.
טעמים להיתר. האם מותר לאישה שיודעת לקרוא מגילת אסתר בטעמים לקרוא לחברותיה בצניעות בביתה במגילת קלף כשרה? כאשר אני הקוראת אני יותר מתרכזת ונכנסת למה שהיה.
מותר.
תחפושת יקרה. האם ראוי בפורים להתחפש לרבי מחב"ד, או יש בזה חוסר כבוד?
ודאי שאפשר, אבל תחלק גם דולרים...
לבסומי כל היום. שמעתי מחלוקת בין שני תלמידי חכמים גדולים בעניין דעת הרב אליהו זצ"ל על שתייה בפורים. מחבר סדרת ספרים על המועדים טוען שהרב אמר לו בע"פ שחובת שתייה בפורים היא כל היום, וחברו התלמיד חכם הביא מקורות של הרב שהשתייה רק בסעודה. מה הייתה דעת הרב?
מחבר סדרת הספרים בוודאי מדייק יותר.
חכמינו ראו את הקשר המדהים שבין גאולת פסח, שהיא יציאה מהגלות לארץ ישראל, לגאולת פורים, שהיא גאולה מצרה נוראה אבל אינה גאולה שלמה מהגלות. על כן אמרו שבשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר שני, כי יש חשיבות לסמוך את פורים לפסח
"מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלח מנות ולא יאחז החבל בשני ראשון להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבה במשתה לעצמו"
