פרשת חוקת תשע"ח
אָשִׁירָה לַה'
אין אדם לומד להגיד תודה עד ארבעים שנה
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת
בפרשת חוקת ישראל שרים לה' ומודים על הבאר שליוותה אותם במדבר 40 שנה. "אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ". המיוחד בשירה זו הוא בכך שבניגוד לשירת הים, כאן ישראל שרים מעצמם ולא באמצעות משה. אחרי 40 שנה שבתחילתן היו התאוננות ובכייה, בני ישראל מבינים סוף-סוף כמה טובה הם קיבלו מה' ומודים על כל החסד שהוא עושה איתם.
לֹא קָאִים אִינִישׁ אַדַעְתֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין
על כך רומז משה רבנו לבני ישראל ואומר: "הַמַּסּוֹת֙ הַגְּדֹלֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶ֑יךָ הָאֹתֹ֧ת וְהַמֹּפְתִ֛ים הַגְּדֹלִ֖ים הָהֵֽם: וְלֹֽא־נָתַן֩ ה' לָכֶ֥ם לֵב֙ לָדַ֔עַת וְעֵינַ֥יִם לִרְא֖וֹת וְאָזְנַ֣יִם לִשְׁמֹ֑עַ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם וְנַֽעַלְךָ֥ לֹֽא־בָלְתָ֖ה מֵעַ֥ל רַגְלֶֽךָ". מכאן לומד רבה בגמרא (ע"ז ה ע"א): "שְׁמַע מִינָא, לֹא קָאִים אִינִישׁ אַדַעְתֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין". כלומר, "אין אדם עומד על דעת רבו עד 40 שנה".
הגמרא שם מתייחסת לכך שיש ואדם לא מכיר בטובה שה' עושה לו, ומביאה דוגמה ממתן תורה, שם חשבו בני ישראל שאלוקים רוצה להמיתם ואמרו למשה: "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טז). חכמנו אמרו שבאותה שעה תש כוחו של משה, שרואה כי אין ישראל מבינים עד כמה ה' אוהב אותם (רש"י דברים ה כד).
הגמרא אומרת שכך הם התייחסו גם למַן שאלוקים הוריד להם יום-יום במשך 40 שנה, מַן שאדם יכול לטעום בו כל טעם שבעולם אם רק ירצה. אבל אם אינו מכיר במעלה של המַן ולא רוצה כלום - הוא לא טועם בו כלום וקורא לו "לחם קלוקל". בגלל הסתכלותו השלילית הוא מפסיד את כל הטובה הגדולה שאלוקים השפיע לו במַן המיוחד הזה.
כך גם היה בחטא המרגלים, שאלוקים רצה לתת להם ארץ חמדה טובה ורחבה, והם חשבו כי כל יציאת מצרים היא לרעתם. "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". שהרי מצרים היא טובה כל כך עד שהם קוראים לה "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ". הם חושבים שכל המטרה של ה' הייתה "לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (במדבר טז יג) או להביאנו לארץ ישראל כדי "לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א כז).
מי שלא מודה בטובה - לא מקבל ברכה
המרגלים, שהיו כפויי טובה ביחס לארץ, לא זכו להיכנס אליה. כלב ויהושע שאמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), זכו לרשת אותה. כשעם ישראל זוכה אחרי 40 שנה להבין את טוב ה' ואת ערכה של ארץ ישראל – הוא גם זוכה לרשת אותה. כך היה גם אצל דוד המלך, רק אחרי שהוא כותב בשביל עם ישראל את ספר תהילים, שכולו מלא הודאה לה' יתברך – זוכים בני ישראל למלכות של עוצמה וגבורה, וזוכים גם לבניין בית המקדש ולקידוש ה' מסוף העולם ועד סופו.
תְּהִלָּה לְדָוִד
דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי עָשָׂרָה זְקֵנִים
התודות של דוד המלך הן לא רק בשם עצמו, הן בשם עשרה זקנים שהיו בעולם מבריאתו ועד ימי דוד. דברי שיר והלל שנאמרו על-ידי אדם הראשון ומלכי צדק, אברהם ומשה ועוד. דברים אלו נשתמרו ועברו מדור לדור, עד שדוד המלך שילב אותם בספר התהילים שלא יאבדו. "דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי עָשָׂרָה זְקֵנִים - עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, (קלט) וְעַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק (קי), וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם (פט) וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה (צ-ק), וְעַל יְדֵי הֵימָן (פח), וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן (לט, סב, עז), וְעַל יְדֵי אָסָף, וְעַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה בְנֵי קֹרַח" (בבא בתרא יד ע"ב). ובמדרש הוסיפו עליהם עוד את שלמה המלך ועזרא הסופר (שיר השירים רבה פרשה ד).
משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל
במדרש תהלים (שוחר טוב א) נאמר: "ומי הוא המשובח שבנביאים, והמשובח שבמלכים? המשובח שבנביאים, זה משה, שנאמר 'ומשה עלה אל האלהים' (שמות יט ג), המשובח שבמלכים, זהו דוד. את מוצא כל מה שעשה משה עשה דוד. משה הוציא את ישראל ממצרים, ודוד הוציא את ישראל משעבוד גליות וכו'. משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל".
החלוקה של תהילים לחמישה ספרים נמצאת בתוכו ואינה לפי גודל הספרים. בספר ראשון יש 41 פרקים ובסיומו כתוב: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (מא יח). בספר שני 31 פרקים, ובסופו: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ: וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת כֹּל הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן: כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (עב יח-כ). בספר שלישי 17 פרקים ובסופו: "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (פט נג). גם בספר רביעי 17 פרקים, ובסופו: "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּיָהּ" (קו מז-מח). ובספר חמישי 44 פרקים ובסופו: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ" (קנ ו).
ספר ראשון שבתהילים – דוד מודה על ההצלה מרודפיו
אם מתבוננים בחמשת ספרי תהילים, רואים שהחלוקה היא לפי המחברים. ספר ראשון כולו מזמורים של דוד המלך. כמעט כל המזמורים בספר הזה הם מזמורים של תודה על ההצלה מרדיפות שעוברות עליו. "בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ" (ג) "לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה' לְדָוִד אֲשֶׁר דִּבֶּר לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל" (יח). "לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ" ועוד. בכל המצבים הללו דוד מוצא סיבה להודות ולהלל לה'. "אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי" (לד).
ספר שני – שירת בני קרח
בני קרח שבבית המקדש - ספר שני מתחיל בשמונה מזמורים של בני קרח. בפשט מדובר בצאצאים של קרח שהיו לוויים שמנגנים בבית המקדש ומעוררים את העם לנבואה (אבן עזרא, מלבים תהלים פרק מב א). כך מינה דוד 24 משמרות לוויים לשורר בבית המקדש, בנים של "אָסָף֙ וְהֵימָ֣ן וִֽידוּת֔וּן הַֽנִּבְּאִ֛ים בְּכִנֹּר֥וֹת בִּנְבָלִ֖ים וּבִמְצִלְתָּ֑יִם" (דברי הימים א כה).
אָסָף היה מבני גרשון (דברי הימים א ו) והיו מבניו ארבע משמרות לוויים "עַ֚ל יַד־אָסָ֔ף הַנִּבָּ֖א עַל־יְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ". ידוּתוּן היה מבני מררי (כנראה – עיין גר"א) "הַנִּבָּ֕א עַל־הֹד֥וֹת וְהַלֵּ֖ל לה'" והיו מבניו שש משמרות לוויה. הֵימָ֣ן היה בנו של יואל בן שמואל צאצא של קרח והיו מבניו 14 משמרות לווייה.
בני קרח שנבלעו - רש"י אומר כי את המזמורים הללו כתבו שלושת בני קרח שנבלעו באדמה "אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף", שבתחילה היו בעצת אביהם, ובשעת המחלוקת פרשו. וכשנבלעו כל סביבותיה ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ. הגמרא (מגילה יד ע"א) אומרת "מקום נתבצר להם בגיהנם, ועמדו עליו". ואומר רש"י: "ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו". אחר כך הם "עלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד" (רש"י תהילים מב).
מתי עלו בני קרח מהגיהנום? לכאורה עלו בסוף ארבעים השנים, בתקופת פנחס, שרק בפרשתו כתוב "ובני קרח לא מתו", ולא בפרשת קרח ששם היה ראוי להיכתב. ומפני מה עלו רק בסוף 40 שנה? כיוון שחכמינו אמרו במסכת אבות (ה, יח) "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה", שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהינום. וכיוון שרק בסוף שנת הארבעים חזרו ישראל בתשובה על מאיסת הארץ והמרמור ונכנסו לארץ, זכו גם בני קרח לעלות מהגיהינום באותה עת (עיין כתב סופר במדבר כו יא).
למה הציבו את בני קרח בבית המקדש? בני קרח הללו היו תשובה לכל החוטאים שהיו מגיעים לבית המקדש. חלק מהחוטאים בוודאי חשב שאין לו תקנה אחרי חטאו, וכשהיו רואים החוטאים הללו את בני קרח שהיו בגיהינום וכעת משמשים כנביאים בבית המקדש, היו מבינים שכל חוטא יכול לחזור בתשובה.
עוד טעם להצבתם בבית המקדש ולכתיבת שיריהם בתהילים הוא בכך שלקרח היה כישרון השפעה גדול על הציבור. כך היה במחלוקת עם משה, שהצליח לסחוב אחריו 250 ראשי סנהדראות וכל ישראל אחריו. כשהתהפכו בניו לטובה היה אלקנה משתמש בכוח הזה שעבר לו בירושה והיה מעורר את כל ישראל אחריו לעלות לרגל לשילה. שמואל בנו אחריו היה מעורר את כל ישראל לתשובה. "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה" (שמואל א פרק ז טז). מהכוח הזה הוא מקים את מלכות ישראל ומכין את תוכניות בית המקדש.
ראשי המשמרות מבני קרח שהיו מבני בניו היו ממשיכים בדרכו ומעוררים את כל העולים לרגל לשמחה ולהתעוררות של תשובה עד כדי דבקות בה' ונבואה "הַֽנִּבְּאִ֛ים בְּכִנֹּר֥וֹת בִּנְבָלִ֖ים וּבִמְצִלְתָּ֑יִם". זה מה שכתוב על המשמרות של בני קרח שכוחם בנבואה היה "לְהָרִים קָרֶן". דהיינו להגדיל את כבוד האלוקים בעוצמה רבה (וצריך לומר ששאר המזמורים בספר השני נכתבו מכוחם או בהשראתם של בני קרח ולכן הם בספרם).
ספר שלישי – ספרו של אסף
לדעת רב אסף – מבני גרשם, מהמשוררים באוהל מועד ובבית המקדש. בספר שלישי 17 מזמורים מע"ג עד פ"ט. 11 המזמורים הראשונים נאמרו על ידי אסף. רובם הגדול מדבר על ההתמודדות עם קשיי הגלות. על-פי הפשט, זהו אסף מבני גרשם שהיה מְשָׁרְת לִפְנֵ֨י מִשְׁכַּ֤ן אֹֽהֶל־מוֹעֵד֙ בַּשִּׁ֔יר עַד־בְּנ֧וֹת שְׁלֹמֹ֛ה אֶת־בֵּ֥ית ה' בִּירוּשָׁלִָ֑ם" (דברי הימים א ו כד).
כשהכין דוד את משמורת הלוויים למקדש, הוא מינה את אסף כראשון משמרות הלוויים. "וַיַּבְדֵּ֣ל דָּוִיד֩ וְשָׂרֵ֨י הַצָּבָ֜א לַעֲבֹדָ֗ה לִבְנֵ֤י אָסָף֙ וְהֵימָ֣ן וִֽידוּת֔וּן הַֽנִּבְּאִ֛ים בְּכִנֹּר֥וֹת בִּנְבָלִ֖ים וּבִמְצִלְתָּ֑יִם" (דברי הימים א כה א). לדעת רב, מלבד היותו משורר באוהל מועד ובמקדש, הוא גם חיבר כמה וכמה מזמורים (קהלת רבה פרשה ז. שיר השירים רבה פרשה ד).
לדעת רבי יוחנן אסף – הוא אֲבִיאָסָף מבני קרח. לדעת רבי יוחנן, אסף שבתהילים הוא אֲבִיאָסָף מבני קרח. דכתיב "וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף" (שמות ו כד). "אלא על ידי שהיה בן תורה זכה לומר שירה עם אחיו, וזכה לומר שירה בפני עצמו". לדעת רבי יוחנן זכה אֲבִיאָסָף לומר את המזמורים שבספר שני בתהילים יחד עם אַסִּיר וְאֶלְקָנָה, וזכה לומר את רובו של ספר שלישי בתהילים בעצמו בזכות היותו בן תורה (שאר המזמורים בספר זה נכתבו על ידי בני קרח ועל ידי דוד. כנראה בהשראתו של אסף).
ספר רביעי – ספרו של משה רבנו
בספר רביעי 17 מזמורים, צ-קו. 11 המזמורים הראשונים נאמרו על ידי משה, והם מתארים את ההיסטוריה של עם ישראל מהגלות עד הגאולה השלמה שבה יתקיים "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (ק'). הפתיח של כל המזמורים הללו הוא במזמור צ' "כִּ֤י אֶ֢לֶף שָׁנִ֡ים בְּֽעֵינֶ֗יךָ כְּי֣וֹם אֶ֭תְמוֹל כִּ֣י יַעֲבֹ֑ר וְאַשְׁמוּרָ֥ה בַלָּֽיְלָה". בפרקים הללו מתאר משה איך ה' שומר על ישראל בהיותו בגלות ואת התהליך המורכב שבו ה' מולך על העולם, וחלק מהאומות שמחים. "ה֣' מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִ֝שְׂמְח֗וּ אִיִּ֥ים רַבִּֽים" (צז). וחלק כועסים "ה֣' מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים יֹשֵׁ֥ב כְּ֝רוּבִ֗ים תָּנ֥וּט הָאָֽרֶץ" (צט).
לראות את כל ההיסטוריה מלמעלה - משה מלמד אותנו בפרקים הללו לראות את כל שבעת אלפי שנות ההיסטוריה כשבוע ימים שבסופם שבת, ויש לשבוע זה סדר, זמן, תוכנית ותכלית. כך ראה משה רבנו את תוכנית כל ימי עולם בהר נבו. "וַיַּעַל משֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן: וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" (דברים לד א).
מה ראה משה מהר נבו? "הראהו ארצו (של נפתלי) בשלותה וחורבנה והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו: הראהו ארצם (של אפרים ומנשה) בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים. וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק. הראהו את כל ארץ יהודה בשלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם. עוד דרשו חכמינו את המילים "עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן" כמו "עד היום האחרון". "מלמד שהראהו את כל העולם כולו מיום שנברא עד יום שיחיו המתים" (וזאת ברכה פיסקא טז. רש"י שם). מהמבט הזה כותב משה את 11 מזמוריו, ודרכם אנו לומדים להתבונן במציאות כמו שהתבונן בה משה.
הספר החמישי - ספרם של כלל ישראל
הספר החמישי הוא הגדול שבספרי תהילים, וחכמינו אמרו כי מי שכתב את חלקו היו נביאים של עם ישראל. תחילתו של ספר זה הוא ההלל. "והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" (פסחים קיז ע"א).
בספר זה נמצא פרק קי"ט, שהוא שיר על מעלות התורה, ובו גם נמצאים 15 שירי המעלות שנאמרו על ידי כל ישראל בעת שמחת בית השואבה. שהיו עולים שלב אחרי שלב גם במדרגות שבבית המקדש בין העזרות, ומן הסתם גם במדרגות הרוחניות שיש בין כל מדרגה למדרגה. בספר הזה נמצאים גם כל פרקי "הללויה" שכל ישראל אומרים בתפילה מדי יום, ומן הסתם לשם כך נתקנו. כל המזמורים האחרים שיש בספר הם מן הסתם בהשראת אותם מזמורים שנאמרו על ידי כלל ישראל ולמענם.
עַל הֹדוֹת וְהַלֵּל לה'
לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל
חלק גדול מהתפילה שלנו מורכב מפרקים מספר תהילים. גם ביום חול וגם בשבת, גם בימי המועד וגם בימים נוראים. עליו דרש רבי שמלאי ואמר: "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, מנלן? ממשה רבינו, דכתיב: ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וגו', וכתיב בתריה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" (ע"ז ז ע"ב).
לכן אנחנו מודים ומשבחים בברכות השחר, ורק בסופם מבקשים יהי רצון וכד'. גם בסדר התפילה הכולל של תפילת שחרית אנו פותחים בהודאה של הודו לה' ופסוקי דזמרא, משבחים על המאורות ועל אהבת עולם לעם ישראל, ורק אחרי השבחים בברכות קריאת שמע, אנו מבקשים בקשות בתפילת י"ח. גם בסדר תפילת י"ח עצמה קודם משבחים בשלוש ברכות ראשונות, ואחר כך מבקשים באמצעיות. גם בברכת המזון אנו קודם משבחים בברכות על הארץ ועל המזון ורק אחר כך מבקשים בברכת "רחם" וכו'.
גם מי שמאחר לתפילה יתחיל בשבח
"שאילו מן קמי רב נטרונאי גאון ז"ל, הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין ועדיין לא קרא פסוקי דזמרה, מהו שיעסוק עם הצבור בעסק שמצאם, כגון שמצאם בתחלת עסק פריסת שמע, ואחר שיסיים תפלתו יחזור ויזמר פסוקי דזמרא? והשיב כך: כשתקנו חז"ל כך תקנו לומר פסוקי דזמרא ואחר כך להתפלל. דדרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. ואם ראה צבור מתפללין, והם מתעכבין, כך שמענו בי מר רב משה גאון ז"ל ומרבותינו, שמברך 'מלך מהולל בתשבחות' (ברוך שאמר) ואומר פרשה ראשונה (אשרי) ומדלג ואומר 'הללו אל בקדשו' וחותם (בישתבח), וממהר ומתפלל עם הצבור. אבל לומר פסוקי דזמרא אחר תפלה, יש גנאי בדבר לומר שבח אחר תפלה. ואם אין לו פנאי כל עיקר אפילו לעשות כל מה שפירשנו, אל יאמר לאחר התפלה, שכשתקנוה לא תקנום לאמרן לאחר תפלה אלא לפניה". וכן כתב בשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן רפה). וכתוב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' קפט וסי' תשנג ובמיוחסות סי' קצח) אנו נוהגים כדברי הגאונים שקבלתם תורה היא.
סדר הדילוג למאחרים
כך פסק בשולחן ערוך (נב), שאם אין לו זמן יאמר ברוך שאמר, אשרי, הללו את ה' מן השמים, הללו אל בקדשו וישתבח, ואח"כ ימשיך ביוצר וק"ש וברכותיה, ויתפלל עם הציבור. ואם אין שהות כל כך ידלג גם מזמור הללו את ה' מן השמים. ואם עוד אין שהות, לא יאמר רק "ברוך שאמר", ותהלה לדוד וישתבח. ואם כבר התחילו הציבור יוצר, ואין שהות לומר פסוקי דזמרה אפי' בדילוג, יקרא ק"ש וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם, ואחר כך יקרא כל פסוקי דזמרה בלא ברכה שלפניהם ולא של אחריהם (וראה שו"ת רב פעלים חלק ב - אורח חיים סימן ד איך יעשה על פי הסוד).
הודו לה' קראו בשמו
את מזמור "הודו לה' קראו בשמו" אנו אומרים לפני ברוך שאמר, ואותו תיקן דוד המלך כשהביאו את ארון ברית ה' לירושלים. "לפי שכל השנים שהיה הארון ביריעה (באוהל בירושלים) תיקן דוד שיהיו אומרים זה המזמור וכו'. כי בתמיד של שחר אומר מ'הודו לה'' עד 'ובנביאי אל תרעו', ובתמיד של בין הערבים מן 'שירו לה' עד 'והלל לה' רוממו ה' אלהינו וכו'" (בית יוסף נ).
שִׁירוּ לה'
שירו לה' שבאמצע "הודו" שונה מנוסח "שירו לה'" שבתהילים. בדברי הימים כתוב בתחילת המזמור: "שִׁירוּ לה' כָּל הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ" (דברי הימים א טז), ובתהילים כתוב: "שִׁירוּ לה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לה' כָּל הָאָרֶץ" (תהילים צו א). ללמדך שבמקדש שינו את השיר הזה לשיר חדש שמתואם למקדש. שבעת העלאת הארון כתוב: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דברי הימים א טז כז), ובעת ששרו בבית המקדש כתיב: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ" (תהילים צו ו). כן במקום מה שנאמר בדברי הימים "שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו" אמרו בתהילים "שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו", כיוון שהם שרים את השיר הזה בחצרות בית ה' בבית המקדש.
צריך לאומרו בניגון ובנעימה, כי הוא שיר נאה ונחמד
מחמת החשיבות הגדולה של השירה, כתוב על פסוקי דזמרא שצריך לאומרם גם בכוונה וגם בשמחה ובשירה. כך נאמר על ברוך שאמר "צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד" (טור נא). על מזמור לתודה נאמר "כתוב בספר ארחות חיים שמזמור לתודה מצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן כדאמרינן (ויק"ר ט ז) "כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה" (בית יוסף נא. והביאו בשו"ע אמנם לא כתב "ולנגן").
אין אומרים הזמירות במרוצה, כי אם בנחת
כן הביא הבית יוסף בשם ארחות חיים בשם ה"ר נתן: "אותם בני אדם שאומרים פסוקים במרוצה כשיש שם מנין, לא יאות עבדין שמקצרין שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם היש מושל שיתרצה בכך?". וכן פסק בשו"ע "אין אומרים הזמירות במרוצה, כי אם בנחת" (נא ח). וכן כתב החיד"א: "יתעורר מאד ביראה ואהבה והכנעה ושמחה לומר כל הזמירות ובפרט ה' מלך, ויזהר שלא לבלוע התיבות או האותיות ובפרט האזכרות. וידע נאמנה כי בכל אות ותיבה יש סודות נוראות להפליא ודי לנו צע"ר בנגע כי לא אתנו יודע עד מה בסדר עליית העולמות והיחוד העליון על פי מדותיו ותכסנו כלימתנו ולפחות נזהר לומר התיבות במספרם כמשפט ולהבין פשטן ביראת ה' ולידע דרך כלל כי הכל סודות עמוקים ולצורך היחוד" (צפורן שמיר סימן ב' אות טו"ב. כה"ח מו).
ובספר חסידים כתב: "הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות תפלותם וזמירותם מתקבל כריח ניחוח, גם הקב"ה שמח עליו ועל זה נאמר ודגלו עלי אהבה" (ספר חסידים סימן י"ח).
הודאה מביאה גאולה
כבר למדנו קודם כי כל הודאה מביאה גאולה. וכך כתוב בזוהר על שירת הים: "דְּכָל מַאן דְּזָכֵי לְהַאי שִׁירָתָא בְּהַאי עָלְמָא, זָכֵי לָהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, וְזָכֵי לְשַׁבְּחָא בָּהּ בְּיוֹמוֹי דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא, בְּחֶדְוָותָא דְּכְּנְסֶת יִשְׂרָאֵל בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דִּכְתִּיב לֵאמֹר, לֵאמֹר בְּהַהוּא זִמְנָא. לֵאמֹר בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּזִמְנָא דְּשָׁרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַרְעָא. לֵאמֹר בְּגָלוּתָא. לֵאמֹר בְּפוּרְקָנָא דִּלְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. לֵאמֹר לְעָלְמָא דְּאָתֵי" (זוהר חלק ב דף נד/ב והביאו הפרי חדש סימן ג"ן אות א', והחיד"א בצפורן שמיר סימן ב' אות כ"ד. כף החיים ס"ק מ). ויהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו, אמן.
