הפלא הטכנולוגי שהחזיר את כולם למוטב

פרשת נח תשע"ט

מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה

כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי
נח להמציא

ההיכרות הראשונה שלנו עם נח היא בציון שמו: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה כט). ובמה הוא עשה נוח לעולם? "התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה" (תנחומא בראשית). לא קשה לדמיין כמה לא נוח לכרות עצים בלי מסור וקרדומות. כמה לא נוח לבנות שולחנות, כיסאות ומיטות בלי פטיש ומסמרים. כמה קשה לבנות בתים כשהכול נעשה באמצעות ידיים כואבות. ההמצאות של נח פשטו בכל העולם והזניקו אותו קדימה. על זה נאמר בגמרא: "צדיק בא לעולם טובה באה לעולם" (סנהדרין קיג ע"ב).

כיוון שנולד נח חזר העולם ליישובו

כלי העבודה החדשים שהמציא נח הביאו ברכה גדולה גם בתנובת הארץ, על כן נקרא נח בשם "איש האדמה". הוא מציל את האנשים מהקללה, "מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרֲרָהּ ה'". ובמה ההצלה מתבטאת? "קודם שנולד נח לא כשהיו זורעין היו קוצרין, אלא היו זורעין חטים וקוצרים קוצים ודרדרים. כיון שנולד נח חזר העולם לישובו. קצרו מה שזרעו; זורעין חיטין וקוצרין חטים, שעורים וקוצרין שעורים". בעקבות המצאת המחרשה ושאר כלי עיבוד האדמה, מגיעות כמויות התבואה לממדים שהעולם לא הכיר קודם. האנשים החלו להיות שבעים ומרוצים מהחיים.

מגדל – וראשם בשמים

הברכה שבאה בעקבות ההמצאות של נח יצרה אצל הדור שאחריו שאיפה לחיקוי. אנשי דור הפלגה ממציאים גם הם המצאה שמשנה את העולם. "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (בראשית יא ג). הם ממציאים לבנים ובאמצעותם הם מצליחים לבנות עיר ולהרים בניינים גבוהים שלא היו כמותם. "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם". הבעיה היא שההמצאות הללו הרימו גם את רֹאשַׁם עד לַשָּׁמַיִם, עד שהם אומרים: "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם".

כשראשו של אדם נמצא בשמים, הוא יכול בקלות להידרדר לגזל ולשחיתות. "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו יא). אולי זאת הסיבה שבגללה נקרא המבול "מֵי נֹחַ" על שמו של נח, "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי" (ישעיה נד ט), כיוון שהוא היה אחראי לקידמה הגדולה שהצמיחה בעקיפין את כל התופעות המכוערות האלה. הציפייה ממנו היא שישתמש בשמו ובכוחו לעצור את ההידרדרות.

תיקון עולם באמצעות התיבה

עצירת ההידרדרות יכולה להיות בשני אופנים. האחד, לקחת את העולם חזרה אחורה לעולם ללא קידמה. האופן השני הוא להשתמש דווקא בקידמה עצמה בשביל לתקן את הקלקול. אלוקים בוחר בדרך השנייה ומבקש מנח להמציא את ההמצאה הגדולה מכולן, תיבה שאורכה 150 מטר, רוחבה 25 מטר וגובהה 15 מטר. גודל התיבה הוא כגודלה של נושאת מטוסים בינונית. בתקופת נח, שכזכור החלה בלי משור, פטיש ומסמר, הייתה התיבה הפלא הגדול בעולם, שיא הקידמה והטכנולוגיה האנושית. פלא שכל העולם דיבר עליו. באמצעותו הפלא הזה היה נח אמור להחזיר את העולם כולו לדרך הישר. כאשר הפלא הזה לא מרשים אותם והם ממשיכים בדרכם, אלוקים מביא עליהם את המבול.

נח לאברהם להמשיך בדרכו

עשרה דורות אחרי נח, ממשיך אברהם את דרכו, וגם הוא מביא ברכה גדולה לעולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב ג). הוא מנצח את ארבעת המלכים המרושעים ששיעבדו והרסו את סדום ועמורה ואת חמש ערי הכיכר ומביא ברכה גדולה לכל השבויים ומשפחותיהם. "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד טז). המלכים כולם מעריצים אותו ויוצאים לקראתו "אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ". אמרו חכמינו "שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין" (רש"י שם).

אנשי סדום לוקחים את הברכה והופכים אותה לקללה. אחרי שהוכרעו לכדרלעומר עם ארבעת המלכים שלו, הם לא צריכים עוד לשלם מכס, אימת המלכים הללו לא מוטלת עליהם והם משחיתים את דרכם במידה שלא הייתה כמותה. "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל טז מט). אברהם לוקח אחריות על הברכה הזאת ומנסה להציל את סדום מהברכה שהפכה לקללה. כשהוא לא מצליח, היא אכן נהפכת לתל מלח.

נח למשה ללמד סנגוריה על העם

גם משה ממשיך להביא את הברכה. כך קורה ביציאת מצרים, כשעם ישראל מקבל שפע גדול. הם יוצאים לחרות ויוצאים עם שלל גדול של כסף וזהב, אלא שמרוב חרות ועושר זחה דעתם והם עושים את העגל. "אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (הושע ב י). משה מלמד עליהם סנגוריה ואומר "לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שעשו את העגל" (ברכות לא ע"ב). לכן משה מוסר נפשו בשבילם ואומר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב לב) ובסופו של דבר הם חוזרים לדרך הישר.

שחרור משעבוד מלכיות – פריקת עול

גם בימינו אנחנו מתמודדים עם שפע שעלול לגרום לכפירה ולזחיחות דעת. לפני מאתיים שנה החל עם ישראל לקבל לאט לאט שוויון זכויות באירופה וברוסיה. קראו לזה אמנציפציה. השחרור הזה הביא תהליך גדול של השכלה וחילון, התבוללות ופריקת עול תורה ומצוות באירופה, ברוסיה ובארצות הברית. והדבר לא מפתיע. הגמרא מתארת לנו שבתחילת תהליך הגאולה "חָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת, נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, גְּדוֹלִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ - אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב" וכו' (סוטה מט ע"ב).  

השחרור שעם ישראל מקבל גורם לו לפרוק עול תורה ומצוות, כמו שהיה ביציאת מצרים. בסופו של דבר עם ישראל חוזר אל אביו שבשמים כשהוא גם בן חורין וגם עובד ה'. על כן מסיימת שם הגמרא ואומרת: "וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם". שהרי הוא הבטיח כי "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָֽעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה (יצר הרע – רש"י) אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ" (זכריה יג ב).

גשמים – ביטוי של אהבה
וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ

אחד מהאופנים שבהם אלוקים משפיע לנו שפע של חיים הוא המים. במצרים המים הביאו את המצרים לעשות את היאור אלוהים אחרים. בארץ ישראל המים אמורים להביא את האדם ליראת שמים. באמצעות המים מתארת התורה את ההבדל בין ארץ ישראל לארץ מצרים. בארץ ישראל הגשמים הם הסימן לדעת אם יש אהבה בינינו לבין אלוקים או לא. כך אנו קוראים בקריאת שמע פעמיים בכל יום. כך כתוב על כל מזוזה. כך אנו מניחים על עצמינו בכל פעם שמניחים תפילין. ומה קוראים בקריאת שמע? שגשמים באים מאהבת ה': "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". אם יש אהבת ה' – יש גשם. "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". הגשם הזה הוא ביטוי לאהבה. אם אין גשם, הרי זה סימן לכעס ח"ו. "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר". עצירת הגשמים היא תחילתה של גלות, שנאמר: "וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם".

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה

על האהבה שבירידת הגשמים לומדים גם מהודאה על גשמים. כך אומרת הגמרא: "מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה. מַאי מְבָרְכִין? אָמַר רַב יְהוּדָה, 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ'". וכך אומרים חלקים רבים מנשמת כל חי "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם וְכוּ', אֵין אָנוּ מַסְפִּיקִין לְהוֹדוֹת לְךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַד תִּשְׁתַּחֲוֶה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', אל רֹב הַהוֹדָאוֹת" (ברכות נט ע"ב). מה פירוש "מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה"?

רש"י במסכת תענית (ו ע"ב) אמר "שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה". והכוונה שהמים צפים על הארץ, וכשיורדת טיפה משמים עולה כנגדה טיפה מהארץ (לפי חוק הנמיות). וזה כמו חתן שיוצא לקראת כלתו.
רש"י מביא פירוש שני בשם המורה שלו: "שהשווקין מקלחין מים, שוק מקלח וזה מקלח כנגדו".
ויש פירוש שמביא הר"ן ומובא בשולחן ערוך בשם הרמב"ם: "משירדו כל כך שרבו על הארץ שיעלו עליהם אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה".

כל הפירושים הם גם ביטוי של ריבוי מים שמתחברים זה עם זה וגם ביטוי של אהבה גדולה. חכמים העדיפו להשתמש בביטוי שצריך לפרש אותו מבחינה מעשית, אבל אי אפשר לטעות בו מבחינה רוחנית. גשמים צריכים להיות גם ביטוי של אהבה ולא רק של סיפוק צורך פיסי. ביטוי שכולו נאמנות, שמחה והתעוררות גדולה.

הלל – כשבאים גשמים באהבה

את העובדה שגשמים הם ביטוי של אהבה אנו לומדים ממקרה שבו יש עצירת גשמים ועל כן גוזרים תענית. ההלכה אומרת שכאשר אנו גוזרים תענית ובעקבותיה יורדים גשמים, אומרים הלל הגדול רק אם הגשמים ירדו באופן של אהבה. והגמרא בתענית (כה ע"ב) מספרת: "שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גָּזַר תַּעֲנִיתָא וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קוֹדֵם הַנֵּץ הַחַמָּה, כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר, שְׁבָחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא. אָמַר לָהֶם: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרַס מֵרַבּוֹ. אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לוֹ וְאֶל אֶשְׁמַע קוֹלוֹ". ביאת הגשמים קודם הבקשה מלמדת שאלוקים רוצה שלא נמות בצמא, אבל לא רוצה לשמוע את בקשתנו. "שׁוּב שְׁמוּאֵל הַקָּטָן גָּזַר תַּעֲנִיתָא, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר, שְׁבָחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא, אָמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל: לֹא שְׁבָחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא, אֶלָּא אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ, וְאָמַר לָהֶם, הַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶׁיִתְמַקְמֵק וְיִצְטַעֵר וְאַחַר כָּךְ תְּנוּ לוֹ". גם כאן אין בגשמים היורדים סימן של אהבה.

מתי אומרים הלל? רק כאשר אנחנו מבקשים ומיד יורדים גשמים. באופן זה אנחנו גם מקבלים גשמים וגם רואים שה' אוהב אותנו. "לִשְׁמוּאֵל הַקָּטָן שְׁבָחוֹ שֶׁל צִבּוּר הֵיכֵי דַּמֵי? אָמַר 'מַשִׁיב הָרוּחַ' וְנָשַׁב זִיקָא, אָמַר 'מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם', וַאֳתָא מִטְרָא".

גשם של אור

זו הסיבה שבגללה כל אחד מאתנו מרגיש שמחה בשעת ירידת הגשמים. לא מדובר רק על חיסכון בכסף של מתקני ההתפלה של המים. מדובר בתחושה כי מדובר כאן באהבה. אלוקים הסיר את כעסו מאתנו ואוהב אותנו. ואם יש כל כך הרבה גשמים, יש כאן הרבה אהבה.

בעל הבן איש חי כתב בספרו "בן יהוידע" (על מסכת תענית דף ו') בשם האר"י ז"ל כי שכשאנו רואים גשמים יורדים, אנו רואים את הצד הגשמי של השפע שיורד משמים, את הגשמיות. אבל באמת הגשמים הם תוצאה של השפעת חיים רוחנית מהשמים דרך הגשמים. ובלשון האר"י ז"ל "יורד עם הגשמים מלמעלה כוח אור". הגמרא אומרת את הדברים הללו במילים של גמרא: "אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי, אֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִים, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה) 'רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבוּת יַעֲקֹב, נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָּל חַטָּאתָם סֶלָה'".

הודאה על גשמים
הטוב והמטיב – כשיש שדה עם אחרים

המשנה בברכות (נ"ד ע"א) אומרת: "על הגשמים ועל בשורות טובות אומר: 'ברוך הטוב והמטיב'". ובגמרא (נט ע"ב) הדברים יותר מורחבים ומפורטים. שם הגמרא אומרת שברכה זו של "הטוב והמטיב" אומר אדם שיש לו שדה ביחד עם אחרים. כמו מושב שיתופי או קיבוץ, או סתם שני שותפים. שהגשם הוא טוב לו וטוב גם לאחרים (שו"ע רכא). ויש אומרים שכל בעל שדה שיש לו אישה או בנים יברך "הטוב והמטיב", שהרי זה טוב לו וטוב לבני ביתו (משנה ברורה רכא ושער הציון). וכן משמע שם בגמרא.

שהחיינו – שדה בפני עצמו

רוב הפוסקים סוברים כי מי שיש לו שדה בפני עצמו מברך ברכת "שהחיינו", כמו כל דבר שבא לאדם והוא שמח. שהרי הוא רואה את שדהו כשהוא מושקה במים ויש לו שמחה בלב (וכך פסק השו"ע או"ח רכא ס"ע ב).

שואל הרא"ש: למה יברך "שהחיינו" ולא "הטוב והמטיב"? הרי כל ירידת גשמים היא טובה כללית. שהרי תמיד הגשמים הם טוב לאדם וטוב לסביבתו. "ולא נהירא מה שכתב שצריך שיהיה לו עמו שותף בקרקע דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפים עמו" (סי' טו). לכן פסק הרא"ש כי אלו שיש להם קרקע - מברכים על גשמים רק "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", בין אם יש להם קרקע בנפרד ובין אם יש להם קרקע בשותפות.

דעת השו"ע היא דעת הרי"ף והרמב"ם, והיא פשט דברי הגמרא, שרק על שותפות של יהודי בקרקע מברכים "הטוב והמטיב". הטוב - לי. והמטיב - לאחרים. והסביר הביאור הלכה: "דאף על גב דגשם זה הוא טובה גם כן לכל העולם, שהרבה אנשים יש להם שדות. מכל מקום לא שייך לברוכי 'הטוב והמטיב' דבעינן שיהיו שותפין עמו גופא בטובה זו שהוא מברך עליה". הם צריכים להיות שותפים ממש בקרקע, ולא רק שותפות כללית בשמחה (רכא ד"ה שאינו). וכך אנו נוהגים, ולא נוהגים לברך בשם ומלכות.

נשמת כל חי שמחה בגשמים
מי שאין לו שדה - מודים אנחנו לך

ההודאה של "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו על כל טיפה טיפה" – היא הודאה של מי שאין לו שדה פרטי או בשותפות (רמב"ם הלכות ברכות פ"י הלכה ה', ושו"ע סי' רכ"א סעי' א', ב'). נוסח ההודאה כולל חלקים נרחבים מ"נשמת כל חי". הסיבה הפשוטה היא שבירידת הגשמים כל החי על פני האדמה שמח. כל העצים וכל העשבים. כולם שרים, כל החיות וכל הבהמות, והאדם שמודה הוא להם לפה.

אמנם ריבוי ההודאות הוא לא רק בגללם. הוסיף על כך הבית יוסף (אורח חיים סימן רכא) בשם הרב רבי מנוח טעם לאמירת חלקים מ"נשמת". "מפני שבסיבת הרעב בני אדם יוצאים ללסטם ולשפוך דם נקי וכן בסיבת הרעב חלאים באים לעולם לכך תקנו לומר מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחלאים רבים דיליתנו". רוצה לומר כי חסרון הגשמים גורם לאנשים לרצוח זה את זה. "ללסטם ולשפוך דם נקי".

תודה על הבצורת (באירן ובסוריה)

בהקשר זה צריך להזכיר כי זה מה שקורה בשנים האחרונות בסוריה ובאירן. על פי דעת מומחים, המהומות בסוריה פרצו כאשר "גרעין התסיסה צמח מעשרות אלפי פלאחים מובטלים שעזבו את שדותיהם וכפריהם ונדדו לדרעא, בעקבות שנות הבצורת" (ויקיפדיה סוריה). לפי השירות המטאורולוגי של איראן, ב-97% מהמדינה סובלים התושבים במידה זו או אחרת מבצורת. "אף שאיראן כבר ידעה בצורות בעבר, כעת היא חווה את הבצורת הקשה והממושכת ביותר שפקדה אותה ב-30 השנים האחרונות" (ויקיפדיה אירן).

הצער שישראל סבלה מהבצורת בשנים האחרונות הוא כאין וכאפס לעומת הרווח הגדול שהרווחנו בהצלת חיים של יהודים שניצלו בזכות המהומות שמעסיקות את אויבינו הרעים בביתם. לשמחתנו, ה' חנן אותנו בדעת, כך שבמדינת ישראל לא הורגשה כלל הבצורת בבתים. גם בשדות היא לא הזיקה יתר על המידה בזכות התפלת מים וטיהור מי שופכים. אם נשווה את הצער הזה לעומת הצער שהיה עלול להיות לנו מסוריה ואירן כשאין בהם מהומות, ההנחה היא שכל אזרחי ישראל יעדיפו את צער הבצורת על צער השכול ב"מ.

מִי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים?
המצטער מברך

בשו"ע (רכא) כתוב שההודאה הזאת לא נאמרת בכל פעם שיורדים גשמים, אלא רק כשהיו בצער מחמת עצירת הגשמים. ולכן אומר הרמ"א: "ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים, משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואינן נעצרין כל כך". ולכן גם אם הם נעצרים אין בכך צער, וכשהם חוזרים לא אומרים את ברכת הגשמים הללו.

השמח מברך

אמנם לשון הרמב"ם היא "ירדו גשמים רבים - אם יש לו שדה מברך שהחיינו ואם היתה שלו ושל אחרים מברך הטוב והמטיב ואם אין לו שדה מברך מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא כו' עד הן הם יודו וישבחו ויברכו את שמך מלכנו ברוך אתה ה' אל רוב ההודאות והתשבחות". ומשמע מלשונו שההודאה הזאת על הגשמים לא קשורה לצער של עצירת גשמים, אלא בכל פעם שאדם רואה ריבוי גשמים ושמח – צריך לברך ולהודות על כך.

כל אחד מצפה וממתין על עת הגשמים

המשנה ברורה בביאור הלכה כתב כי לדעתו גם השו"ע יודה כי בארץ ישראל מברכים תמיד על גשמים, אפילו אם לא הייתה עצירת גשמים. שהרי כולם שמחים בראייתם. "ואפשר עוד לומר דגם המחבר מודה לזה בא"י ונקט לשון זה משום דרצה לרמז דבמדינות שהם תדירין בגשמים לא יברך ברכת הגשם רק כשהיו בצער מתחלה מחמת עצירותו וכמו שכתב בהג"ה אבל בארץ ישראל אפילו בסתמא הוא בכלל זה ששם כל אחד מצפה וממתין על עת הגשמים ומצטער על העדרו ושמח מאד בירידתו".

הרואה נילוס ושמח בראייתו – מברך שהחיינו

כן ניתן ללמוד מדברי הרדב"ז, שכתב כי מי שרואה את הנילוס בעלייתו מברך עליו "שהחיינו". וכן כתב המשנה ברורה בשם הרדב"ז (ח"א שיח): "הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראיתו - מברך 'שהחיינו', אף דאין לו קרקע. כיון דהוא בא מזמן לזמן והוא נהנה ושמח בראיתו, לא גרע מאדם הרואה את חבירו ושמח בראיתו דמברך 'שהחיינו'".

והוסיף כי מי שרואה את הנילוס בכל יום, אף דביום זה ניתוסף מים על יום שלפניו - לא יברך. מפני שהריבוי לא ניכר. ומסביר שם הרדב"ז למה זה שונה מאדם שיש עץ פרי בשדהו ורואהו כל יום – שהוא מברך "שהחיינו" כשהוא רואה את הפרי בשל לפני אכילתו. הרי גם הוא רואה את הגידול יום יום והריבוי לא ניכר. ומתרץ שהמגדל פרי – הפרי לא ראוי לאכילה בעודו קטן, אבל הנילוס ראוי לשימוש גם כשהוא עולה מעט. ולכן כשהוא גר ליד הנילוס ורואה את עלייתו כל יום קצת, הוא לא מרגיש את השמחה כמו זה שרואה את הנילוס כשהוא מלא אחרי שראה אותו נמוך ולא שופע.

הרואה את הכנרת במלואה – יברך שהחיינו

לפי דבריו של הרדב"ז יוצא כי מי שראה את הכנרת כשהמים בה מועטים, ובא אחרי החורף ורואה אותה מלאה – רשאי לברך שהחיינו. ואולם לפי הפירוש שהבאנו לעיל, אנשי טבריה והגרים סביבה, וכל מי שרואה את הכנרת שהיא עולה מעט מעט – לא יכולים לברך שהחיינו, כי המילוי לא ניכר להם יום יום כמו שניכר לאלה שבאים מרחוק ורואים את ההבדל בין כנרת שהמים בה מועטים לכנרת מלאה.

וכן הדין במי שרואה מי שיטפונות של נחלים שהיו יבשים או שהיו דלים במים – וכעת הוא רואה אותם שופעים מים בשפע רב - יכול לברך שהחיינו על מי השיטפונות הללו לא פחות מאלה שמברכים על הנילוס, לפי הרדב"ז. וכל שכן, ששם הם מברכים על שפע מים של חוץ לארץ, וכאן אנו מברכים על שפע של ארץ ישראל, שהוא פי כמה וכמה יותר חשוב ומעולה. והוא מלמד אותנו על אהבת ה' יתברך שמו ויתעלה.

ברכה בלי שם ומלכות

ויש חולקים ואומרים שלא מברכים על כך בשם ומלכות. ובכל מקרה חייבים להודות על הגשמים בכל פעם שהם יורדים, ובמיוחד כאשר שמחים בהם. ואם יאמר "נשמת כל חי", תבוא עליו ברכה. מהגמרא בירושלמי אפשר ללמוד על כמה סגנונות של הודאה.

הודאה על הגשם בסגנון אישי
תודה על כל טיפה וטיפה שמפוזרות בשווה

הגמרא בתלמוד ירושלמי (ברכות סה ע"ב) מספרת בשם רבי יהודה בר יחזקאל, שסיפר על אביו שהיה מברך על ירידת גשמים בלשון זו: "יתגדל ויתקדש ויתברך ויתרומם שמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו שאת ממניען זו מזו". והפירוש הוא שהטיפות שם מפוזרות ולא מרוכזות ולא מתנגשות זו בזו. כדי להבין את הפירוש של דבריו צריך לדעת כי אחד היעדים של יצרני הממטרות הוא לחקות את האופן שבו יורדים הגשמים על הארץ. שהפיזור של הגשם הוא אחיד בכל מקום שבו יורד גשם.

הגומל לחייבים טיפות

הגמרא ממשיכה ואומרת שם, כי רבי יוסי בר יעקב בא ממקום ששמו "בקרא" ופגש את רבי יודן שבא מ"מגדליא". תוך כדי הפגישה שלהם בדרך ירד גשם. שמע אחד את חברו מברך: "אלף אלפין וריבי ריבוון חייבין להודות לשמך מלכינו על כל טיפה וטיפה שאת מוריד לנו שאת גומל טובה לחייבים". שאל אותו: מנין לך הנוסח הזה של הברכה? ענה לו: כך היה רבי סימון מברך על ירידת גשמים. הכוונה בברכה זו היא שהגשם יורד לטובים ולרעים כאחד. "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" וזו גדולה יותר מ"טרף נתן ליריאיו יזכור לעולם בריתו".

מהגמרא הזאת למדנו שיכול אדם להודות בלשונו על כל מה שהוא רואה את שבח המעלה של הקב"ה בעת ירידת הגשמים ובכל עת. שירגיל אדם את עצמו להודות לה' ערב ובוקר וצהריים. ויהי רצון ונזכה כי אֵל חַי יִפְתַּח אוֹצְרוֹת שָׁמַיִם. יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ מַיִם. ויתקיים בנו: אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ יְשׁוּעָה פָּרָה וְרָבָה בוֹ, דִּכְתִיב, "תִּפְתַּח אֶרֶץ וְיִפְרוּ יֶשַׁע" (תענית ז). אמן ואמן.