"אלקים יראה לו השה לעולה בני" – הוא אולי המשפט המרגש ביותר בפרשת העקדה. אברהם יוצא לרגע משתיקתו המכונסת, ופותח לבנו צוהר אל סודו הנורא - העקדה, תוך שמשתף אותו באמת הגדולה מכל: ה' הוא הבוחר ורצונו קודם לכל וחשוב מכל, אין שום מחסום שיבצר את האדם ממנו, ואין שום יכולת לאדם להגביל ולהגדיר מה ראוי לו לרצות ומה לא. בהמשך, על שם אותו חופש אלקי, על שם הקביעה כי הוא הבוחר והקובע, נקרא המקום לדורות: הוי' יראה (דהיינו – יבחר). אלא שבכל זאת, יש כאן שינוי גדול: להקריב את יצחק בוחר אלקים, ואלו להורידו מעל המזבח ולהקריב איל תחתיו בוחר הוי'.
| מאלקים להוי'
בתחילה "האלקים ניסה את אברהם", "אל המקום אשר אמר לו האלקים", אלקים מלווה את תהליך מסירות הנפש. בהמשך, כשחוזר יצחק לחיים, כשמונע ה' מאברהם לשחוט את בנו, ואח"כ, כשמברכו, המלאך הוא מלאך הוי', על שמו נקרא המקום לדורות, ולשם זה מכוונים הקרבנות שיזבחו שם ("זובח לאלהים יחרם, בלתי להוי' לבדו", כמבואר בזהר וברמב"ן שכל הקרבנות הם לשם הוי').
במבט ראשון עולה רושם שאם תנועת ה'רצוא' היא אל שם אלקים ותנועת ה'שוב' היא בשם הוי' כי אז היתרון הוא לשם אלקים. הוא התובע והמוליד את מסירות הנפש שאין למעלה ממנה, לפי זה האיל המוקרב להוי' יש בו מן הדיעבד. אבל אנו הרי יודעים כי באמת לא בחר ה' בקרבן האדם, ובחירתו האמתית היא בחיי האדם. אין זו התחשבות בחולשת האדם אלא העדפה עצמית את חייו ולכן מכונה שם הוי' בראשונים – "שם העצם". ועדיין צריך להבין מה גורם לאותה תפנית מאותו מבט ראשון שיודע את מעלת מסירות הנפש.
רבות הוסבר על היחס בין שני השמות הללו, ולעניננו נקצר ונאמר במליצה מגושמת כי אלקים דומה קצת לשם משפחה והוי' לשם פרטי. בתחילה שם הוי' לא נודע, ואלוהות הוא ענין כללי עמום שיד כולם ממשמשת בו. זו מילת השיח על כללות המופלא והעליון, מילה שבחסותה פרשו להם עובדי עבודה זרה צבא שלם של דמויות שממצע, מתווך ומפריד, בין האדם לבין המקור המסתורי של הקיום, וזו המילה שהרגישות לפלאיותה ורוממותה, והרצון להותירה צלולה, מזמינים להשליך את כל הממוצעים המטשטשים ומסתירים ולראות בהם אלהים אחרים.
שם הוי', לעומת העמימות הזאת, הוא כביכול שם פרטי, מובחן ומזוהה ומעיד על אינטימיות וקירבה בין הנודע ובין היודעים אותו, קירבה בין הקוראים ובין הנענה להם, וחושף את ה' כבוחר, כמצביע על מה ומי שיקר לו, "קרוב הוי' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", ואין אמת אלא תורה, "קרוב אתה ה', וכל משפטיך אמת".
| "לב אבות על בנים"
לאור הבחנה זו נוכל להצביע על היחס בין ה'רצוא' וה'שוב' שראינו כאן. כשאברהם הולך לעקוד הריהו נכנע בפני המסתורין האלקי אשר מי יאמר לו מה תעשה ומי יתיימר לשער מה טוב בעיניו. קטן הוא האדם, וביחס לתפיסתו המוגבלת כל האפשרויות פתוחות מהו הנכון בעיני ה'. אולם כשה' שב ומחייה את יצחק, בזה הוא אומר לאברהם: מה שיקר לך יקר לי, אינני כל כך זר לך. כדי להסביר את התהליך הזה נעזר בלשון הזהר (בתרגום) הממחיש את מסירות הנפש על ידי יחסי בנים ואבות: "כבן שמשתדל אחר אביו ואמו, שאוהב אותם יותר מעצמו ורוחו ונפשו וכו' ומוסר עצמו למיתה לפדות אותם". ואולם, אם מעמיקים במשל הזה הריהו מעורר גם כיוון הפוך: "כי אנחנו נקראים בנים להקב"ה, והוא נקרא אבינו, ובאמת עיקר השמחה של אב מה שראה אצל בנו כל הטובות וכו' וכשישראל הם בנחת אז יש לו לקב"ה נחת מזה וכו'... ['ולפני ה' ישפוך שיחו' פירושו] שעיקר תפילתו לפני ה', כלומר, בעד ה', כדי שיהיה לו להקב"ה נחת כשיהיה לו טוב" (קדושת לוי, ליקוטים).
כלומר, כאשר הבן פועל לטובתו ולהנאתו לכאורה הוא מרוכז רק בעצמו ולא באביו, אבל אם יש ביניהם קשר אינטימי ועמוק והוא יודע באמת עד כמה חייו יקרים לאביו, אז בעצם הוא יודע שטובתו האישית היא היא טובת אביו, ויקרה לאביו יותר מכל מה שיפעל הבן למען האב ישירות. אלא שכל זה מותנה בהבנה הידיעה והאכפתיות ההדדית, ואם דאגותיו וחייו הפנימיים של האב אינם מעניינים את הבן, כי אז 'קורא' האב את פניית הבן לעסוק בצרכי עצמו כניכור והפניית עורף. לכן העיסוק בצרכי עצמו יכולה לבטא רגישות לאביו דוקא לאחר הריצה הפונה אל אביו ישירות.
| נוח לשמים ונוח לבריות
אם נעמיק בסיפור העקדה נראה שנוכל להצביע על נקודה המקדימה את השוב לתוך הרצוא עצמו, נוכל לזהות היכן נחשף אברהם לא רק כבטל אל ה' אלא גם כמייקר את החיים שנטע בברואיו. בפשטות, מי ששם אלקים לנגד עיניו מצוי בהלכי נפש של ביטול והכנעה, וחווה את אי חשיבות העולם מול מה שחשוב באמת, אבל כאן רואים משהו שונה. בתחילה, כשקרא ה' לאברהם, נענה: הנני. הנני פירושו הזמנת עצמו והתכוננות מלאה לכל אשר יאמר לו ה', פירושו ענווה וזריזות ופתיחות גמורה. והנה בהמשך, בתחילת אותו משפט בו פתחנו, נאמר: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר: אבי, ויאמר: הנני בני. ויאמר, הנה האש והעצים וכו', ויאמר: אלקים יראה לו השה לעולה בני". כלומר, גם ליצחק הפונה אל אבהותו ("אל אברהם אביו") נענה הוא ב"הנני", במלוא תשומת הלב ובמלוא ההתמסרות, ואף חותם את הסברו ב"בני". הרי לנו שלא איבד לרגע את עומק אנושיותו לרגל מפגשו עם האלקים שתקיף ממנו.
[מכאן בנין אב לכל תוכחות הנביאים על חסרונות "בין אדם לחברו" שפוגמים לגמרי ב"בין אדם למקום". אלמלא עומק הקשרים האנושיים נעשים גם הקשרים עם אלקים ריקים מעומק והזדהות, ונותרים כמין טקסים שמצייתים לחוקיות מסתורית שחזקה מן האדם אבל נוטה בקלות להצטייר ככוח תקיף שרק רוצים 'להסתדר' אתו, ואפילו בלתי מוסרי].
כמדומה שהדברים נוגעים מאד לסוגיית מסירות הנפש בימינו. בני ישמעאל לכאורה מוכיחים בה הצטיינות רבה, אבל ניכר היטב עד כמה מרוקנים הם למענה את עצמם מכל אנושיות, ולבם נותר חלל בקרבם במובן השלילי של דימוי זה, בעוד ישראל עם קדשו רק הולכים ומגבירים את אהבתם למוסרי הנפש ולחייהם, ואינם מעלים על דעתם להקל על עצמם את עול המסירות על ידי פיתוח התנכרות להורות, לחברות ולחיים בכלל.
נערך על ידי הרב יוסי פלאי.
המאמר פורסם לראשונה בעלון גל עיני
