חטא המרגלים – מנפש העבדים

בני ישראל יצאו ממצרים ברכוש גדול, ים סוף נקרע לכבודם, ירד להם מָן מהשמים והם שתו מים מן הבאר – ואחרי כל זה הם אומרים בחטא המרגלים: "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ". כל השומע טענה זו עומד נדהם. האם ייתכן שהם חשבו שה' רוצה ברעתם?

אי-אפשר להבין את נפש המרגלים ואת נפש בני ישראל אם לא זוכרים כי הם עברו 210 שנות שיעבוד אצל פרעה האכזר. ניצול ועבודת פרך שהתחילו בפה רך, שהציג את עצמו כדורש טובתם. הוא גרם להם לא לתת אמון בשום דבר. ברגע שהם חשדו שארץ ישראל אוכלת יושביה, הם נזכרו בכל הרוע שספגו במצרים וחשדו שגם פה כל הטוב שקיבלו הוא שנאה מוסתרת.

העבר של בני ישראל במצרים מסביר את חוסר היכולת שלהם להילחם עם המצרים על ים סוף: "יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם. ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה" (אבן עזרא שמות יד, יג).

מהתגובה שלהם ליד הים, לומד האבן עזרא למה עונש המרגלים היה 40 שנה במדבר עד תום כל הדור, ואומר: "סיבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחֲר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות".

בפרשת שמות (ב, ב) מסביר האבן עזרא כי ה' סיבב שמשה יגדל בבית פרעה, כדי שיהיה לו: "לב אמיץ לא ישוב מפני כל". "ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבד נתכנו עלילות. אולי סִבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה, שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו".

וכן אומרת הגמרא (שבת צב ע"א), שהיה משה חכם וגיבור ועשיר ובעל קומה, שהן תכונות שמצד אחד מביאות את האדם לנפש גבוהה ועלולות להביא את האדם לשבוע ולומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל כשהן באות עם ענווה הן מביאות השראת שכינה. "דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה" (עיין שם משמואל חוקת).

הענווה הזאת הטעתה את פרעה, שהרשה לעצמו להתל במשה. פרעה לא הבין כי למשה יש גם תכונה של מלכות, וכשצריך הוא יודע לאחוז במידת המנהיגות ולומר לפרעה: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא. וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף" (שמות יא, ח. ואף בעת כעסו "חלק כבוד למלכות, שהרי בסוף ירד פרעה בעצמו אליו בלילה 'ויאמר: קומו צאו מתוך עמי' ולא אמר לו משה מתחלה: 'וירדת אלי והשתחוית לי'" - זבחים קב ומביאו רש"י כאן).

גם במעשה קרח אוחז משה בתחילה במידת הענווה עד שהוא מגיע למצב של "וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (במדבר טז) ופונה אליהם בלשון רכה: "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי". בשיא המחלוקת הוא שולח לקרוא לדתן ואבירם והם מסרבים. על המעשה הזה מביא רש"י את דברי חז"ל: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" (סנהדרין קי).

כשמשה מבין שדתן ואבירם לא חוזרים בהם ועלולים לקרוע את בית ישראל, הוא משתמש במידת המלכות ויוצא נגדם בתוקף, מבקש מה' שלא ישמע את תפילתם ולא יקבל את מנחתם. "וַיִּחַר לְמשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם". גם מול קרח הוא יוצא בתוקף ומעניש אותו ואת בני ביתו בעונש חמור ביותר. על זה אומר רש"י (במדבר טז ז) "בא וראה כמה קשה המחלוקת שהרי ב"ד של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות וב"ד של מעלה עד כ' שנה וכאן אבדו אף יונקי שדים".

כך היה דוד המלך אומר: " וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ; חֶרְפַּת אָדָם, וּבְזוּי עָם". יודע להבליג על עלבונו כששאול רודף אחריו, למרות שהוא כבר הוכתר למלכות על-ידי שמואל. הוא שואל את שאול מה לו לרדוף אחריו: "כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים" (שמואל א פרק כו כ). דוד יודע להבליג גם כאשר שמעי בן גרא מקלל אותו ואומר לו: "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל" (שמואל ב פרק טז ז).

אבל הוא גם יודע למלוך. כשהוא מזהה סכנה לשלמה המלך, נער ורך, הוא מצווה לו על שמעי בן גרא: "וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל" (מלכים א פרק ב ט). ועל זה אמרו חכמינו ז"ל על דוד: "הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי - בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, מְעַדֵּן עַצְמוֹ כְּתוֹלַעַת. בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, הָיָה מַקְשֶׁה עַצְמוֹ כְּעֵץ" (מ"ק טז).

וכך הייתה דרכו של אברהם אבינו. מצד אחד "עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה" (אבות ה יט), ומצד שני עזות שנותנת לו עוצמה ללכת ולקרוא בקול גדול בשם ה' בכל מקום שהלך. עוצמה שמאפשרת לו לרדוף אחרי ארבעת המלכים ששבו את לוט ולהכות אותם בלילה אחד.

השאלה היא, האם אדם ש"למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה" יוכל לסגל לעצמו נפש גבוהה וענווה כמו משה שגדל בבית המלכות. האם "ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה" מסוגלים להיות עם עוצמתי שמלומד למלחמה? לכאורה התשובה היא לא, הרי זאת הסיבה שבגללה ה' אומר לבני ישראל על שפת ים סוף: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". אבל האם אחרי קריעת ים סוף ומתן תורה הם כבר מסוגלים להשתחרר מהנפש השפלה, או שזה דבר שלא עוזב אותם וממשיך אתם עד מיתתם? האם רק בניהם יוכלו לכבוש את ארץ ישראל בנפש גבוהה?

שמא תאמר, הנה יוסף, שהיה עבד 13 שנה, ואת רובן בילה בכלא המצרי, זרק ברגע אחד את נפש העבד, מיד כשנקרא לבית המלכות. הוא פותר את החלום מיד, ולא עוד אלא שהוא מרשה לעצמו לנהוג מידת יועץ המלך מבלי שהתבקש לכך ומייעץ לפרעה כמו משנה למלך.

אבל באמת יוסף אינו דוגמה, שהרי הוא נולד וגדל בבית יעקב אבינו עד גיל 17 וקנה את מידת המלכות של בית אברהם. קל לראות כי גם בהיותו בבית פוטיפר הוא נהג מלכות. וכל אשר היה לפוטיפר נתן בידו, בגלל האחריות הרבה שלו. כך גם בבית הסוהר. אם רוצים להביא הוכחה מיוסף, אפשר ללמוד כי מי שהוא בן מלך – גם אם יימכר לעבד הוא יכול לשמור על מידת המלכות שלו.

אבל מהנשים אפשר ללמוד כי אדם יכול להיוולד עבד בן עבד ולסגל לעצמו את מידת המלכות. כל הפרק הראשון של ספר שמות עוסק בתכונה הזאת, שהיא יסוד הגאולה. היכולת של הנשים לאחוז במידה הזאת מול גזרותיו של פרעה ולא להתכופף אליו. הן עומדות עמידה נחרצת מולו ומפרות את ההוראה הישירה שלו. אין לך ביטוי למידת המלכות בתוך העבדות יותר מהסיפור הזה.

על כן הנשים מכינות תופים במצרים, כי בנפשן הן בנות חורין. וכשמגיע סיפור חטא המרגלים, הן לא שייכות לכל הפחדנות הזאת. על כן אומר הפסוק בעניין הנכנסים לארץ ישראל: "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן". מסביר רש"י (במדבר כו, סד) כי גברים לא היו אבל נשים היו: "אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד). והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'". לא רק בנות צלפחד, אלא כל הנשים.

גם יהושע וכלב בן יפונה אחזו במידת המלכות ולא נכנעו לרוח החולשה והבכיינות שהפיחו המרגלים בעם ישראל. יהושע היה במידת המלכות, כיוון שזכה לשמש את משה. גם לכלב הייתה נפש גבוהה במובן החיובי של המילה. "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי, וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (במדבר יד, כד).

כלב בן יפונה גדל בדיוק באותם התנאים שבהם גדלו המרגלים. הוא היה מסוגל ליפול לנפש שפלה ולבכיינות, ממש כמו שנפלו כל ישראל אחריהם. אבל הוא הלך להתפלל בחברון וזכה להתחבר למידת המלכות של האבות והאימהות הקדושים. על כן הייתה רוח אחרת עמו. על כן אם "הלל - מחייב את העניים" כלב בן יפונה יחייב את דור המדבר. אם הוא יכול לאחוז ברוח אחרת, למה אתם לא מסגלים את מידת המלכות? למה אתם לא לומדים מהאבות הקדושים? למה אתם לא לומדים מהנשים שלכם?

אחרי שבני ישראל נכשלים בעוון המרגלים, נדמה שהם מבינים כי הפחדנות היא תכונה רעה, הם עושים טעות אחרת. הם אוחזים ברוח גבוהה שלילית ומנסים להיכנס לארץ ישראל ללא ציווי ה'. "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ". משה אומר להם: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". אבל הם לא נכנעים ולא שומעים בקול ה': "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" (במדבר יד, מד). התוצאה הייתה מרה, הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּהָר הכו אותם. "וַיִּרְדְּפ֣וּ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ינָה הַדְּבֹרִ֑ים וַֽיַּכְּת֥וּ אֶתְכֶ֛ם בְּשֵׂעִ֖יר עַד־חָרְמָֽה" (דברים א, מד).

חכמינו אמרו שצלפחד היה מהמעפילים הללו (שבת צז). ואולי הרוח הגבוהה הזאת, שמופיעה כאן בצד השלילי שלה, הופיעה אצל בנותיו בצד החיובי. הן כיוונו את הרוח הגבוהה לרצון ה', ועליהן נאמר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". "כך כתובה פרשה זו לפני במרום. מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה". "יפה תבעו. אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו" (במדבר כז, ז ורש"י שם).

וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם

מהפסוק "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה" (במדבר יד, מד), משמע שבכל קרב אחר היה ארון הברית יוצא למלחמה. כך מפרש רש"י את האמור בפרשת "בהעלותך" על ארון הברית שהולך לפניהם: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (במדבר י, לג) ואומר כי יש שני ארונות. האחד הוא ארון הזהב שעשה בצלאל ונמצא במשכן, בו נמצאים הלוחות השלמים והוא הולך בקרב מחנה ישראל. הארון האחר "זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים. ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה".

כן גם פירש רש"י (על דברים י א) על ארון העץ שעשה משה: "וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה". על הארון העץ נאמר: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י לה) ארון שהנוכחות שלו מפילה את אויבי ישראל שנקראים אויבי ה'. "וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ". אע"פ שרק שברי לוחות בתוכו.

אמנם במלחמת מדיין יצא פנחס למלחמה "וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ". רש"י הסביר שכלי הקודש הם הציץ והארון. ובגמרא (סוטה מג ע"א) כתוב שפנחס יצא למלחמה עם ה"ארון ולוחות שבו". ובארון זה היה "שֵם וכל כינויים שלו מונחין בארון". משמע שהם יצאו עם ארון הזהב שבו הלוחות השלמים.

כן היה גם בימי יהושע (ו) שנכנסו לארץ ישראל "וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אֶל הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׂאוּ אֶת אֲרוֹן הַבְּרִית". ומסביר שם רש"י כי זה הארון שעשה בצלאל. "נשתנה המסע הזה משאר מסעות שכל זמן שמשה היה קיים היה עמוד הענן נוסע תחלה ומראה להם הדרך והארון נוסע אחר ב' דגלים, עכשיו הארון נוסע תחלה" (ג).

כן היה גם במלחמה יריחו מיד אחר כך: "וְשִׁבְעָ֣ה כֹהֲנִ֡ים יִשְׂאוּ֩ שִׁבְעָ֨ה שׁוֹפְר֤וֹת הַיּֽוֹבְלִים֙ לִפְנֵ֣י הָאָר֔וֹן וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י תָּסֹ֥בּוּ אֶת־הָעִ֖יר שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּשּׁוֹפָרֽוֹת" (יהושע ו, ד). ארון ושופרות במקום ארון וחצוצרות שהיו במלחמת מדיין.

גם במלחמות שאול רואים כי ארון ה' ליווה אותם במלחמה. דכתיב במלחמה של יונתן במכמש: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹקִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹקִים בַּיּוֹם הַהוּא" (שמואל א יד יח). כך היה גם במלחמות דוד שהרי אוריה אמר לדוד (שמואל ב יא יא) "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת". ובפשטות משמע שהארון נמצא במחנה הלוחמים. אלא שלא ברור אם מדובר בארון הברית שעשה בצלאל מזהב, או בארון הברית שעשה משה מעץ.

לפי התוס', רק בכניסה לארץ הם הצטוו על-פי הדיבור לשאת את ארון הזהב לפניהם עם הלוחות השלמים. אבל בשאר המלחמות הם הלכו עם ארון העץ שבו שברי הלוחות, וגם הוא נקרא ארון הברית. כיוון שבתוכו נמצאים שברי הלוחות שעל פיהם ה' כרת ברית עם ישראל (עיין תוספות עירובין סג ע"ב).

אמנם במלחמה עם הפלישתים טעו בני עלי והוציאו את ארון הזהב שעליו הכרובים והלוחות. על כן נאמר במלחמה ההיא "וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם: אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר" (שמואל א ד, ובמדרש נאמר כי שאול בהיותו נער חטף באותה מלחמה את הלוחות מידי גוליית ששבה את ארון ברית ה').

ההסבר הזה הוא על-פי הגמרא בירושלמי (שקלים פ"ד ע"א; כד ע"ב) שאומרת: "תָּנִי רַבִּי יְהוּדָה שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הָיוּ עִם יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר אֶחָד שֶׁהָיְתָה תּוֹרָה נְתוּנָה בְתוֹכוֹ הָיָה נָתוּן בְּאֹהֲל מוֹעֵד שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר יד) 'וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶרֶב הַמַּחֲנֶה' וְהַשֵּׁנִי שֶׁהָיוּ שִׁבְרֵי לוּחוֹת נְתוּנִין בְּתוֹכוֹ הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא עִמָהֶן. פְּעָמִים הָיָה מִתְרָאֶה עִמָהֶם בַּמִלְחָמָה. וְרַבָּנָן אָמְרִי, אָרוֹן אֶחָד הָיָה, פַּעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי וְנִשְׁבָּה".

וצריך לומר כי מה שאמרו פַּעַם אַחַת יָצָא בִימֵי עֵלִי הוא אחרי כניסת יהושע לארץ וכיבוש יריחו. שם נאמר: "וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שִׁלֹ֔ה וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית־ה֛' צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֑ים וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י עִם־ אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹקִ֔ים חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס" (שמואל א פרק ד, ד) ומסביר הרד"ק (שמואל א ד) כי הוזכרו שני בני עלי כי הם גרמו את הטעות. ובאמת הטעות הזאת היא גם של עלי עצמו, שלא מנע מהם, גם של כל החכמים שהיו בדור ההוא, שלא עצרו בעדם, וגם של כל ישראל הבאים למלחמה, כי היו בהם עובדי עבודת אלילים.

"והפסוקים מוכיחין כי הלוחות השלימות היו בזה הארון שהביאו במחנה, שהרי אמר יושב הכרובים. מראה כי הכרובים היו עליו. ועוד כי זה הארון שיצא למלחמה זה הוא הארון שהיה בבית השמש בשובו משדה פלשתים. והוא שהיה בקרית יערים ובבית עובד אדום ובעיר דוד, ומעיר דוד העלוהו והכניסוהו לבית קדש הקדשים".

יש מקשים על דעת רש"י שאומר כי שברי הלוחות היו בארון העץ (על-פי הגמרא בתלמוד הירושלמי שקלים) מהאמור בגמרא בתלמוד הבבלי (בבא בתרא יד ע"א) שאומרת כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". והכוונה לארון הזהב שהיה בקודש הקדשים, ולא בארון עץ אחר. לדברי המקשים מדובר במחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, ורש"י נקט בשיטת הירושלמי. אמנם ברשב"א (עירובין סג ע"ב) תירץ "לאחר שנבנה הבית דבבית עולמים לוחות ושברי לוחות מונחים בארון שעשה בצלאל". ולפני כן היו יוצאים אתו למלחמה (ועיין תוס' שם).

ה"העמק דבר" (דברים לא כו) ממשיך ומסביר את דעת רש"י ואומר שכאשר הגיעו לבית עולמים, הניחו את שברי הלוחות בארון הזהב שעשה בצלאל והיה עומד בקודש הקודשים. רק בשעת מלחמה העבירו אותם לארון העץ שעשה משה ונשאוהו למלחמה (עיין תוס' עירובין סג ע"ב). "ולצורך מצווה רשאים ליכנס לקודש הקדשים".

וכך היא שיטת רש"י בסוגיה במסכת בבא בתרא, שהיו פותחים את ארון הזהב שעשה בצלאל על מנת להוציא את ספר התורה שכתב משה, שהיה מונח בארון הזהב מתחת לכפורת. והיו קוראים בספר תורה זה בבית המקדש ביום הכיפורים ובמעמד הקהל, ואם כך היו עושים בעת שלום, גם בעת מלחמה היו פותחים את ארון הזהב ומוציאים את שברי הלוחות ומניחים אותם בארון עץ ויוצאים עמהם למלחמה (לפי התירוצים הללו אין חובה להגיה בתלמוד ירושלמי ולומר כי בעל הדעה של שני ארונות הוא רבי יהודה בן לקיש. ואפשר שיהיה כמו הגרסה שאומרת "רבי יהודה בר אלעאי", ודעתו בתלמוד בבלי לא סותרת לתלמוד ירושלמי).

וסייעתא לדברים אלו מפרקי ר' אליעזר (נב) המדבר על המלך חזקיה שהראה לשליחי מלך בבל את כל אוצרות בית קדשי הקדשים, ועוד שפתח להם את הארון והראה להם את הלוחות, ואמר להם בזה אנו עושים מלחמה ונוצחים. מיד כעס עליו הקדוש ברוך הוא, וא"ל: לא דייך שהראית להם את כל האוצרות, אלא שפתחת להם את הלוחות מעשה ידי? חייך הם יעלו ויקחו את כל האוצרות וכו'.

ויש לדון בטעם שבגללו יוצאים עם שברי הלוחות למלחמה. והנה נאמרו בזה כמה טעמים. א] ששברי הלוחות יזכירו לבני ישראל את חטא העגל, ישובו בתשובה ובזכות זה ינצחו במלחמה. ב] אילולי חטא העגל אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהן. ועל זה נאמר "חרות על הלוחות". אל תקרי חָרות אלא חֵרות מכל אומה ולשון, ואבדה מעלה זו מאתנו. על כן הולכים עם שברי הלוחות. ג] שלא יתגאו במלחמה כשינצחו. ג] כי גם כשהם חוטאים – מגיעה זכותם יותר מאומות העולם שחוטאים בע"ז כל ימיהם ולא חוזרים בתשובה. וזה מה שנאמר היזהרו בזקן ששכח תלמודו כי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (מנחות צ"ט א).

ובאמת יש הבדל בין ארון העץ שעשה משה לבין ארון הזהב שעשה בצלאל. שארון העץ לא היה נישא בבדים כמו שהיה ארון הזהב. וארון העץ לא היה מכוסה בבגד תכלת כמו שהיה מכוסה ארון הזהב. וזה מה שאומר הירושלמי (שקלים פ"ד ע"א; כד ע"ב) על ארון העץ "פְּעָמִים הָיָה מִתְרָאֶה עִמָהֶם בַּמִלְחָמָה".

ולקחו את הארון הזה בעת הכניסה לארץ כי הארון הוא מקום השכינה. שנאמר: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שמות כה, כב). ובמדרש רבה (במדבר פרק ד): "רבי נתן אומר חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה. שנא' (שמות טו) 'מכון לשבתך פעלת' שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש והארון כנגד הכסא. עשה למעלה הימנו כפורת כ'שרפים שהם עומדים ממעל לו'. עשה בו שני כרובים שהם חביבים כנגד שמים וארץ שהיה בהם מושבו של הקב"ה. שנא' כרוב אחד מקצה מזה וגו'. וכשם שהשמים פותח את אוצרו לארץ שנאמר (דברים כח) 'יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים' כך השכינה נתונה למעלה מב' כרובים שנתונין מזה ומזה הם מכוונים זה לזה שנאמר 'ופניהם איש אל אחיו' כנגד כסא הכבוד שמכוון כנגד הקב"ה שנא' (תהלים נ) 'מציון מכלל יופי אלהים הופיע'. ואע"פ שאין בארון העץ כפורת וכרובים, גם הוא סימן לשכינה שנאמר בו: 'כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ'". אמן ואמן.