שבת הגדול לעם גדול
כאשר בני ישראל היו במצרים, המצרים נראו להם חשובים ביותר, הפירמידות נראו להם גדולות והתרבות מתקדמת. כל זאת בשעה שהמצרים הנאורים הללו היו מתעבים את העבריים ולא היו מוכנים לאכול אתם לחם. עם ישראל היה בעיניהם עם בזוי של עבדים.
בשבת הגדול הכול התחיל להתהפך. בני ישראל התחילו להבין שהפירמידות הגדולות של מצרים הן לא עדות לתרבות גדולה, אלא לרֶשַׁע ולניצול גדול. הם הבינו שהאליל של מצרים הוא הבל הבלים, וגררו אותו ברחובות. הם התחילו להבין שהם העם הגדול באמת. הם העם הבכור, עליהם נאמר: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל", ולא על המצרים. הם צריכים להביא לעולם שלום וצדק ושמחה. הם צריכים ללמד את העולם מהי דרך האמת. את השליחות הגדולה הזאת הם נושאים בשמחה על שכמם. ולכן שבת זו נקראת "שבת הגדול".
– הכשר כיריים וחצובות
כולנו רגילים לבשל על כיריים של גז גם מאכלים בשריים וגם מאכלים חלביים. מעמידים על החצובה סיר חלבי וסיר בשרי לסירוגין, בלי להכשיר את החצובה בין זה לזה. ההסבר ההלכתי הוא שטעם שבלוע בסיר לא יוצא מדופן הסיר לחצובה אם אין רוטב רותח ביניהם. ואין סיכוי שיהיה רוטב רותח בין הסיר לחצובה, כיוון שהוא יישרף מיד.
מקור הדברים הוא ב"מרדכי" (חולין תרצא) שפוסק: "שתי קדירות שאצל האש, אחת של חלב ואחת של בשר והן רותחות, אין נבלע מזו לזו אף על פי שנוגעין". כיוון שאין דבר בָּלוּעַ עובר בלא רוטב. כיוון שסיר של בשר הוא סיר שבָּלוּעַ בבשר, וסיר של חלב הוא סיר שבָּלוּעַ בחלב, לכן הוא לא עובר בלי רוטב (רמ"א יו"ד צב ס"ע ח).
על-פי זה התירו להניח סירים של חלב על חצובות ברזל שהיו עליהן סירים של בשר קודם לכן. ואע"פ שאולי גלש בשר על החצובות - הן לא נחשבות בשריות לאסור הנחת סיר חלבי עליהן, כיוון שהן רק בלועות מבשר. וכלי שבלע בשר לא מעביר מה שבלוע בו בלי נוזל.
ואין חשש שיהיה על החצובות נוזל, כיוון שהוא מקום האש, ובמקום זה כל מה שנשפך נשרף מיד. כך נכתב ב"שולחן ערוך" (יו"ד צב ס"ע ה) בעניין טיפת חלב שנפלה מבחוץ על סיר בשר שמונח על האש, שאם נפלה כנגד האש - מותר, "שהאש שורפו ומייבשו".
וכתב ה"חוות דעת" כי תנור שאפו בו מאכל חלבי ונגע בדופנו, ואחרי שהוציאו את המאכל החלבי שמו באותו מקום קדרה עם בשר - מותר. "כל שאין חָלָב בְּעֵין תחתיו. ואם יש חָלָב בְּעֵין - צריך ששים נגדו. והוא הדין בשני קדרות הנוגעין והן לחין - בעינן ששים נגד הבְּעֵין" (חוות דעת חידושים צב ס"ק לא). וכן רוטב או סיר חלבי ובשרי לחים שנוגעים - מעבירים זה לזה את טעמם ואסורים, אלא אם כן יש שישים לבטל את האיסור.
ולכן אם נפלה קציצה או מאכל רותח אחר מהמחבת או מהסיר לכיריים - צריך לזרוק אותם. כיוון שהכיריים בלועים מבשר וחלב שגלש עליהם, ומגע של אוכל רותח בהם מקבל מהם "כדי קליפה" – ואסור (יו"ד קה ג). ואם חס על המאכל – יכול לקלוף ממנו את הצד שנגע בכיריים ולאכול את השאר.
למרות שבין חלב לבשר החצובות לא צריכות הכשר, כתב הרמ"א (תנא ס"ע ד) בהלכות פסח שחצובה צריכה ליבון להכשר מחמץ. וכתב עליו המשנה ברורה כי "וזהו רק לכתחלה משום חומרא דחמץ. דבאמת שתי קדרות הנוגעות זו בזו אין יוצאת הבליעה מזו לזו כמבואר ביו"ד סימן צ"ב ס"ח, וגם יש לתלות שאף אם נשפך - כבר נשרף והלך לו, כיון שבכל שעה היא על האש. ועל כן בוודאי די לזה בליבון קל, ובדיעבד אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל – גם כן אין לאסור" (ס"ק לד). ולכן בפסח מחליפים את החצובות או מלבנים אותן או מכסים אותן בנייר כסף או בכיסוי אחר. ובדיעבד אם לא עשה כן – כשר.
לֹאיַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית – הכשרת כלים מזכוכית
בשו"ע (או"ח תנא ס"ע כו) כתב על כוסות וצלחות זכוכית כי "כלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום ואפילו משתמש בהם בחמין - אין צריכים שום הכשר שאינם בולעים, ובשטיפה בעלמא סגי להו". דעת השו"ע היא דעת הראבי"ה, שכלי זכוכית הם קשים וחלקים, ואינם בולעים מאכלים כלל, כשם שהגמרא אומרת על לב שהוא חלק ולא בולע. שִׁיעַ ולא בָּלַע (פסחים עד ע"ב), וראיה מאבות דרבי נתן (פמ"א ה"ו).
רבנו יחיאל, לעומתו, סובר שכלי זכוכית בולעים ולא ניתן להכשירם, כיוון שהם נעשים מן החול, ודינם ככלי חרס. ודבריו הובאו ב"מרדכי" פסחים (פרק ב' תקעד). וכך פוסק הרמ"א שכתב "ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו".
להלכה אנו סוברים שצלחות וכוסות זכוכית שמשתמשים בהם רק לשתייה קרה – הכשרם בשטיפה. אבל אם שותה בהם משקה חם או ששותה בהם ויסקי או בירה שהם חריפים - צריך להגעילם במים רותחים או להשרות אותם במים קרים שלוש פעמים, 24 שעות בכל פעם (בן איש חי צו יד. ועיין בר"פ ח"ג כח).
סירי זכוכית ומכסי סירים מזכוכית לא יכולים להיות מוכשרים אפילו לדעת השו"ע, שהרי מקור דברי הראבי"ה שהתיר זכוכית הוא מההשוואה ללב, שהוא חלק לא בולע ומפליט. ועל-פי ההלכה לב לא מבליע ולא מפליט רק בצונן או במליחה. אבל בבישול הוא מבליע ומפליט (שו"ע יו"ד עב, ועיין שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן קסח). מכאן נלמד אפוא שאין להכשיר סירים או מכסי סירים מזכוכית שבלעו על-ידי בישול. כמו כן אין להכשיר דלתות תנורים מזכוכית.
