נקודה מתומצתת לפרשת לך לך - מתוך השיחה השבועית של הרב יצחק שפירא לתלמידי 'דורשי יחודך'.
ה' מצווה על אברהם אבינו - 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'. כיצד הציווי הזה שייך אלינו היום? מהי העבודה ללכת מארצנו?
את הציווי לאברהם אבינו ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו אל הארץ 'אשר אראך' ניתן לפרש בשני אופנים - מצד אחד הוא צריך ללכת אל מקום לא נודע, אך מהצד השני, ה' לא מבקש ממנו עבודה מופשטת ולא ברורה, אלא התיישבות בארץ גשמית, מוגדרת וברורה מאוד.
ומכאן לשאלה - האם עבודת ה' היא הליכה אל מקום לא נודע, או להיפך - יעדים ברורים, יציבים ומוגדרים?
בכדי לענות לשאלה זו, ננסה בשורות הבאות להבין אלו מקומות בנפש מבטאים 'ארצך, מולדתך ובית אביך'.
ארצך, מולדתך, בית אביך' - פחד...
לכולנו ישנם 'ציורים' כאלו ואחרים על חיינו. אם זה כיצד להתפרנס, איך לעבוד את ה', או מה סוג המשפחה שאני רוצה להקים.
'ארצך, מולדתך ובית אביך' מבטאים את החיים והציורים הרגילים בתוכם אני חי. בחיים אלו ישנן 2 תנועות נפש -
האחת היא הדברים בהם אני נאחז, שגרת חיי ממנה אינני רוצה לזוז, והשניה היא התפיסה לפיה אם אחיה בצורה כזו או אחרת - אשיג את האושר אותו אני מחפש.
שתי תנועות הנפש האלו מונעות מאותו מקום - הפחד שמא אאבד את החיים. בצורה הראשונה הפחד משתק אותי, ובצורה השניה הפחד מניע אותי להספיק מה שאפשר. בשורה התחתונה - אנו נשארים לא יציבים וקצת מפוחדים שעוד מעט הכל יגמר...
ה' יתברך לא אוהב שאנו חיים מתוך פחד, ולכן הוא מצווה אותנו ללכת מהמקומות האלו למקומות יותר 'כיפיים'... מה הוא מציע לנו במקום?
'הארץ אשר אראך' - לא נודע, אך יציב יותר...
ה' מציע לנו לשחרר את האחיזה בציורים שלנו על החיים, אלו המדכאים וגם אלו ה'מבטיחים' לנו אושר, ו'ללכת' על הציורים שלו, היציבים באמת. מה הפירוש?
בכל דבר בחיים, אם אני רוצה את הדבר הוא נשאר מוגבל לאיך שאצליח לצייר ולרצות אותו. אם אצא מעצמי ואהיה פתוח לאיך שה' רוצה את הדבר - אגיע למקום הרבה יותר משוחרר ושמח מהמקום בו הייתי.
כך בלימוד תורה - ניתן ללמוד את התורה כי אני רוצה ללמוד תורה. צורה כזו של לימוד משאירה אותי בתוך המגבלות שלי, וממילא הלימוד יהיה מוגבל. אך ניתן ללמוד אותה בכדי להתחבר לרצון של ה', הבוחר בחירה חופשית בכל דבר ומשוחרר מכל מגבלה, וכעת הוא רוצה שאלמד תורה. בצורה זו הלימוד יהיה שונה באין ערוך.
זה קשה, נכון...
ובחזרה לשאלה הראשונה - אכן עבודת ה' כרוכה ביציאה מעצמי אל הלא נודע - רצונו של ה', אך היא עצמה מייצרת אצלי בנפש יציבות הרבה יותר גדולה מאשר אם הייתי נשען רק על עצמי ורצונותי.
שנזכה להצליח לשחרר את האחיזה בהרגלים המוכרים, ולהגיע למקום הראשוני שלנו - היכן שה' התחיל לרצות אותנו. כך נרגיש רצויים אצל ה', וכך נרגיש שהחיים שלנו יציבים ובטוחים בתוך ידיו הרחמניות של ה'.
