בזוית חדה: צה"ל לא יירה באזרחים, אנשי יצהר יגנו על ביתם

"אם תהיה התקוממות, צה"ל לא יהרוג מפגינים. אבל מי שיעלה על יצהר יפגוש באנשים שיגנו על ביתם".

את הדברים האלו לא אמר אחד מפעילי תג מחיר, גם לא אחד מתושבי יצהר. הדברים נאמרו מפי איש מפלגת קדימה, מי שהיה בעבר סגן ראש השב"כ – חבר הכנסת ישראל חסון.

איך הגענו למצב כזה? מה הביא חבר כנסת, המכיר היטב את יכולות מערכת הבטחון, לומר שצה"ל יהיה חסר אונים, במקום בו תושבי יצהר – מעטים, כמעט חסרי נשק – יוכלו לפעול?

הגבול נפרץ, ההתיישבות לא

ביום ראשון לפני שבועיים עמדה מדינה שלמה בפה פעור, כאשר הגבול השמור ביותר בארץ, ואחד השמורים בעולם כולו, נפרץ – לאור יום, ללא נשק, פשוט על ידי אזרחים, שגם לא שילמו על פריצתו מחיר יקר במיוחד. פה ושם אפילו מצאו מסתנן סורי שהגיע כמעט עד תל אביב, במסע התיור הלא מוזמן הזה. זה קרה ביום אותו מציינים הערבים באזור כיום האסון, או בפיהם - יום הנכבה, התאריך הלועזי (אגב, התאריך הנוצרי, לא המוסלמי) בו הוקמה מדינת ישראל.

הפריצה הזו של הגבול לא קרתה במקרה, וגם לא בהפתעה. היא תוזמנה היטב, ותוכננה בריש גלי ולעין כל – בדף הפייסבוק שקרא לעצמו האינתיפאדה השלישית.

מספר חדשים קודם לכן, ארגנה אותה קבוצה הפגנות ענק ברמאללה ובעזה שדרשו איחוד של הפתח והחמאס – איחוד שאכן התבצע בסופו של דבר, תחת אותו הלחץ.

ההשראה לדפי הפייסבוק הללו הגיעה כמובן מההפגנות-מפילות-המשטרים שנערכו במדינות הסמוכות, ובמיוחד במצרים.

הציבור הערבי מרגיש שיש לו כח, יותר כח מאשר למנהיגיו, ולכן הוא דוחק בהם להתקדם יותר מהר לקראת המלחמה הכוללת עם ישראל, או כמו שהם קוראים לזה – סיום הכיבוש.

מה באמת בסכנה?

אבל מהי הסכנה הממשית העומדת לנו בעקבות הפגנות הפייסבוק האלו?

יש הבדל בין מה שקרה במצרים לבין ישראל. הבדל מהותי שצריך לזכור. במצרים, מדובר בעם אחד, שבאמת העביר את תמיכתו ממפלגה אחת לאחרת, וזה מה שהפיל את השלטון.

כאן בישראל, מדובר בשני עמים. מישהו לא יודע שהערבים רוצים לשלוט כאן במקום היהודים? האם ההפגנות משנות במשהו את מאזן הכוחות הזה? הדבר היחידי שהן משנות הוא את ההתנהלות של המלחמה בין שני כוחות ידועים מראש.

אבל כאן, בנושא הזה, מגיעה אמירתו של ח"כ חסון ומעוררת תהייה. אם באמת צה"ל לא יהרוג מפגינים – כפי שאכן הוא לא הרג אותם כשחדרו מסוריה; ואם הערבים באמת יצאו לרחובות גם כאן – האם זה אומר שכולנו בסכנת פוגרום?

מה שאמר ח"כ חסון הוא מפתח חשוב להבנת המציאות.

המדינה חלשה, המציאות חזקה

אם הייתי שואל מהי הסבירות הגבוהה יותר לאירוע שיתרחש, האם לאירוע של קבוצת ערבים גדולה שעולה על ישוב יהודי ומתקיפה אותו, או שהגבול עם סוריה ייפרץ - ללא ספק, התשובה של כולנו היתה שהסבירות הגבוהה היא לתרחיש הראשון. המדינה היא דבר חזק, לפרוץ אותה זה קשה, ואילו ההתיישבות עומדת גם כך על כרעי תרנגולת, ומה כוחם של כמה תושבים מול אספסוף ערבי המגובה מן הסתם גם בשוטרים פלשתינאיים חמושים כחוק.

זו היתה התשובה עד לפני שבועיים. היום, לישראל חסון יש כבר תשובה אחרת.

המדינה, אליבא דחסון, ובזה הוא מייצג היטב את הארגון הביטחוני שכמעט עמד בראשו ואת כל הממסד של מדינת ישראל היום, אין לה תוקף להגן על עצמה מול אזרחים. היא ערוכה למלחמה במדינה אחרת, בצבא אחר, מפני שגם לה, למדינה האחרת, אין תוקף מוסרי יותר מלמדינה שלנו. אבל מול אנשים ממשיים, מול מציאות, מול אזרחים, אין למדינה כח. לכן היא איננה מסוגלת לאכוף את חוקיה על הערבים בגליל ובנגב, לכן היא איננה מסוגלת למנוע את ההשתלטות הערבית על השכונות והערים היהודיות בירושלים, בבת ים, באשקלון, בצפת ועוד ועוד.

וההתיישבות...

ומה לגבי ההתיישבות? – זה, רבותי, תלוי.

זה תלוי בדיוק בשאלה איך תופסת עצמה ההתיישבות, האם כחלק מהמסגרת של המדינה, זו הרופפת, שאין לה יכולת עמידה משל עצמה מול אזרחים – או כחלק מהמציאות, מהאזרחים שנלחמים על המגיע להם, מאותם אזרחים שהמדינה לא יכולה לנצח אותם, לפי דברי חסון. כי במזרח התיכון חיים לא רק אזרחים ערבים. חיים בו גם אזרחים יהודים. הם לא מדינה וממשל, הם קודם כל יהודים. אנשים, וגם עם.

זהו סיפורו של הגירוש מגוש קטיף, זהו גם סיפורו – ההפוך – של המאבק ביהודה ושומרון על חלקיו השונים, וזה יהיה גם סיפורו של המשך התהליך מכאן ולהבא.

כי המלחמה הבאה (באה בהווה, לא בעתיד) היא איננה מלחמה צבאית. היא מלחמת אזרחים. ובמלחמה הזו, מלמד אותנו ח"כ חסון, צה"ל לא יירה, אם אנשי ההתיישבות לא יגנו על עצמם.