כל נדיבת לב יכולה לעשות בית מקדש

[caption id="attachment_5497" align="alignleft" width="300" caption="תורמות זהב לבית המקדש (מכון המקדש)"]

הרעיון של איסוף זהב של נשים דווקא בא להביע את התערותא דלתתא של עם ישראל. קבוצת נשים החלה באיסוף זהב לבית המקדש השלישי ומיכל אביעזר קוראת לכן להצטרף ליוזמה.

בפרשת ויקהל כתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב". אומר רש"י : "עם הנשים וסמוכין עליהן".  ידוע לכולם כי בחטא העגל הנשים נכפו על ידי הגברים לתת את זהבן ואילו בבנית המשכן הגברים נסמכו על הנשים והנשים היו ראשונות לתרומה ושמחות בנתינה.

בתקופת קריאת פרשיות הקמת המשכן  נושאים דברים ורעיונות על הכיסופים לבית המקדש.

בהתבוננות בדברים שנכתבים, בשורה התחתונה אין הדרכות אופרטיביות, מעשיות, מה יעשה יהודי על מנת לקרב את בנין בית המקדש. מדברים על הגברת המודעות, על לימוד, על קירוב עבודת המקדש אל הלב ואל השכל.  אך אין בזה משום קיום המצווה "ועשו לי מקדש". דברים מעשיים שנעשים הם מה שנעשה במכון המקדש, לכהנים מציעים לקנות  בגד שיוכלו לשמש בכהונה מייד שמהרה ייבנה, וסבב שערים. קשה לעורר לרעיון שנשאר לרוב העם משהו אוטופי. על מנת להרגיש שייכות לעניין צריך לעשות, להרגיש שותף לעשייה ולבניה.

מצוות בניית בית המקדש היא מצווה, שחובתה על כל אחד ואחת גם בזמן הזה, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה. כיוון שאין אנו  מקיימים את המצווה הרי שאנו מבטלים בכל רגע ורגע קיום מצוות עשה. אולי לכך כיוונו חז"ל בדבריהם שכל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. אי קיום מצוות בניין בית המקדש היא יותר מאי קיום מצוות עשה אחרת. אם לא מתפללים או לא עושים קידוש בשבת אין מבטלים את התפילה או את השבת, מה שמתבטל הוא רק הקיום לאדם עצמו. האדם מפסיד מצווה. אבל כל אחד שלא בונה את בית המקדש כאילו ביטל בעצמו, בגופו, את בית המקדש.  כמה כואב, כמה נורא.

כל יום, שעה, רגע, שאנו מתבטלים מבנית בית המקדש, אנו מפסידים את הזכות, השכינה בוכה במסתרים וה' מצפה ומחכה לנו. לפני בנית בית המקדש הראשון ה' חיכה למעלה מארבע מאות שנה, ולא פנה, ולא עורר ולא עשה אף נס, עד שדוד ביקש. בית המקדש נבנה רק אם באה העשיה מלמטה.

לפני כמה שנים קמה תנועת נשים למען המקדש שפעלה בכיוון של העמקת הידע והקשר למקדש תוך קיום עשרות חוגי בית במקומות שונים וגם כמה כנסים.

בנוסף לעניין העיוני היתה חשיבה כיצד לקיים בזמן הזה את המצווה "ועשו לי מקדש" בפועל.

לשם כך התחלנו לאסוף זהב לבניית הכלים לבית המקדש.

הרעיון של איסוף זהב של נשים דווקא בא להביע את התערותא דלתתא של עם ישראל. התעוררות רוחנית ויצירת מציאות רוחנית חדשה היתה מאז ומעולם תפקידן ומעלתן של הנשים.

רעיון זה מעוגן בשיטה מחשבתית שלמה, אותה בארנו בחוגים, בכנסים ובדף שהוצאנו, על מקומה ומשמעותה של האשה מתוך התבוננות בבריאה , בהיסטוריה, בתהליך הגאולה ובכל תהליך רוחני של עם ישראל.

כך חשבנו ליצור מציאות רוחנית חדשה כלפי שמיא לאמור: עם ישראל התעורר, מתאווה ומבקש, ובעיקר פועל במציאות לבנית בית המקדש. החזון היה שכל אשה כשהיא נותנת, ולו מעט זהב, שרשרת, טבעת, חצי עגיל, היא מקיימת בפועל , הלכה למעשה, את המצווה "ועשו לי מקדש" בזמננו אנו.

ככל שתרבינה התורמות כך תגדל הזעקה כלפי מעלה, תתרחב המציאות של בנית המקדש .  אם מאות אלפי נשים תתרומנה משהו לבניית הכלים נוכל לבא לבורא עולם ולומר לו: אנחנו , את שלנו עשינו. ועכשיו, אנא ממך, עשה את שלך.

נשים תרמו זהב מחום ליבן. הזהב שנתרם בתקופת הפעילות הועבר למכון המקדש והצטרף לתרומות נוספות לבניית המזבח והחושן.

תרומות הנשים תועדו כדי ליצור מרשימות אלה "ספר המקדש". כאשר יבנה בית המקדש בע"ה, יהיה זה ספר המראה את אמונתן של הנשים כמו המראות הצובאות במשכן.

לכתחילה החלום היה לבנות את המנורה. המנורה מסמלת את עץ החיים ועל כן התרומה למנורה יש בה תיקון לחטא חוה שהביא מיתה לעולם.

לצערנו, לאחר מספר שנים, מנסיבות מצטברות, פעילות התנועה פסקה. ה' לא זיכנו לזכות ולעשות. אולי יש אחרות שתזכינה לזכות. אולי שוב הגיעה השעה.

במבט לאחור, אולי אין צורך דווקא בתנועה של נשים, אבל יש צורך בפעילות של נשים לעניין זה. צריך כמה "משוגעות לדבר" על מנת ליצור מנגנון של איסוף זהב מכל בנות ישראל בעולם.

הקריאה בפרשות על הקמת המשכן מעידה כי הזמן מכוון לעניין.

אם את, אתן, לבכן בוער למקדש ורוצות לארגן את התרמת הזהב - יש עמי מספר רב של כרטיסים עם הנוסח שקבע הרב ליאור, ראש ישיבת קרית ארבע, שיש לומר כשתורמים זהב, על מנת שלא להיות מקדיש נכסים לבית המקדש בזמן הזה. כך גם יש אצלי מספר רב של תעודות ופנקסי קבלות מיוחדים לתרומת הזהב.

אשרי מי שתזכה לעשות ולזכות. כי, כן -  אפשר לבנות את בית המקדש. להתחיל לפחות.

מיכל אביעזר 050-7845989