רחל גורדון במאמר: מלחמת דעות

אחד מהדברים שצריך הגר לעשות לקראת הגיור שלו הוא לשנות את שמו וזו גם הדרכה נפוצה ליהודי שחוזר בתשובה שאין לו שם יהודי מובהק. אי-אפשר לקחת את השם הישן ולהוסיף לו עוד שם יהודי. צריך להשמיט את השם הראשון לחלוטין ולבחור בשם מתוקן המביע את האישיות החדשה שתצמח מעתה. כך גם אמר ה' לאברהם, "לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם".
גם לדעות יש שם ולא רק לאנשים, ומקימי מדינת ישראל הקימו אותה מתוך אידיאולוגיה לה קראו "ציונות" וגם היא, כמו יהודי שטרם חזר בתשובה, צריכה תיקון יסודי. כמו כן, אי אפשר לצפות שדעה אחרת שעוד נושאת את שמה בתוספת "דתית" תהווה תיקון אמיתי. תחילתה של דעת הציונות הכללית נובעת מרצון לפתור את "הבעיה היהודית" דהיינו קיומו של עם ישראל כעם וכדת נבדל כפי שתיאר זאת הרצל, שראה פעילות מדינית כדרך היחידה שתוביל לפתרון. אמנם הדוגלים בציונות דתית התעקשו למצוא בהגיגי תנועת הציונות ביטוי הנובעת מתוך מקור התורה ובכך הצטרפו למעשיהם ותחת שמם כדי לבנות יחדיו את המדינה.
כיום, אין כמעט זכר לציונות הכללית החלוצית שהיתה פעם, אך הציונות הדתית ממשיכה לשאת את שמה ולהמשיך את דרכה בבניה וכיבוש הארץ. אך ראו זה פלא, כיום ככל שהציונות הדתית ממשיכה לבנות ולהקים את המדינה בדרך שהורו ראשוני תנועת הציונות הכללית והדתית כאחת, כך מתגברת ההתנגדות מולם של ראשי המדינה בכבודם ובעצמם. ובעצם, אפשר לומר שהמדינה יורה בגלגלים של כל מפעל הציונות הדתית והגיע הזמן להבין למה זה קורה. והתשובה היא פשוטה ביותר.
התופעה הזו נובעת מהבדלי הדעות שעדיין קיימים ביסוד שתי התנועות. על אף השתדלותה של הציונות הדתית לטשטש את השוני בין גישתה לבין האידיאולוגיה שעמדה מאחורי הציונות הכללית, הדעות ממשיכות לפעול במציאות. הדתיים הלאומיים מנסים ללכת עם המדינה ולתמוך בה בכל צעד ושעל מתוך אמונה שהמדינה נוסדה כראשית הגאולה, בעוד הנהגת המדינה ממשיכה לפעול לפי האידיאולוגיה הציונית הראשונית של התרפסות לאומות העולם וניסיון לפתור את "הבעיה היהודית" המביכה.
בעד החלום של "מדינה ככל מדינות" ראשי המדינה מוכנים למסור את האדמה עליה הם עומדים ועוד לשלם ריבית בדם יהודי יקר. בגלל דעות אלה המדינה מתקשה לראות את הפלשתינים כאויב בעוד אוהבי אזרחיה היהודים נתפסים בעיניהם כעוינים. כשאזרחים נאמנים נמצאים בסכנה ממשית קוראים "סרק, סרק" ואילו אדם שקם להגן על נפשו נלקח למעצר כי "סיכן חיי אדם." הכל כדי שאומות העולם לא יבחינו שיש כאן זהות יהודית כלל אלא סתם אומה ככל האומות.
תוצאותיה העגומות של דעה זו נראות לעין כל כסתירה בלתי מובנת ומאיימות על עצם קיומה של מדינת ישראל. שוחררו מאות מחבלים המאיימים על אזרחי ישראל ואילו חיילים מבולבלים ירו והרגו יהודי יקר שחף מפשע. בתי יהודים נהרסים בעוד בתים בכפרים ערביים נבנים ללא כל הפרעה. רבנים שמביעים את מורת רוחם מפני האויב הערבי נחקרים על "הסתה" בעוד במואזינים צועקים "מוות ליהודים" ולא נעשה נגדם דבר. בחורי ישיבה הנאמנים ליהדותם מוצאים את עצמם בלי תמיכה כלכלית מהמדינה כשהישיבות בהן למדו נסגרות על ידה, בעוד מרצים באוניברסיטאות מקבלים משכורות עתק ומטיפים לסטודנטים נגד הגיוס לצה"ל ובעד יחסי גומלין עם אויבים.
כל זה הוא לא בכדי - יש כאן מגמה ברורה שתוביל במוקדם או במאוחר לקריסת מערכות כללית במדינה. כי עם ישראל לעולם אינו יכול להיות "אומה ככל האומות" ולכן מדינת ישראל לעולם לא תהיה "מדינה ככל המדינות". בהיסטוריה של העם שלנו ראינו כבר שהטמעה בין הגויים אינה מפקיעה מעלינו את שם "ישראל" לעולם ולכן גם כשאנחנו נמצאים בארצנו, אין זו הדרך להתרפס לעמים זרים. הדרך היחידה להצלחת עם ישראל היא דווקא להעצים את הסממנים היהודים שלנו, להבליט את התורה הייחודית שלנו ולהשיב את כל היהודים הנידחים אל ארץ קדשנו, היא ארץ ישראל.
וכאן מתחילה המלחמה האמיתית, מלחמת דעות בתוך עם ישראל. מי שדוגל בהטמעה בין הגוים שיקרא לעצמו ציוני, או פוסט-ציוני, כרצונו, ומי שדוגל ב"עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" שיותר לא יקרא לעצמו "ציוני דתי" או "דתי לאומי" אלא ירחיק את עצמו מהשמות האלה וייקח לעצמו שם חדש. מי שרוצה להיות בצד המנצח, שיקרא לעצמו "יהודי ארצישראלי".

רחל גורדון היא תושבת איתמר