בסוף תקופת הבית הראשון, עם ישראל התרגל כבר למצב של השראת השכינה בתוכו – בבית המקדש. אך הרגל זה יצר אצלו אדישות למשמעות של המקום הקדוש – מקום של מפגש וברית בין האדם לאלוהיו. במקום זאת נוצרה נורמה של עשיית עוולות תוך כדי בטחון עצמי שאין עם זה בעיה, כי 'אחרי הכל ה' נמצא בתוכנו ושומר עלינו'. הקב"ה לא עבר בשתיקה על חילול הקודש הזה ואלו דבריו אשר שלח ביד הנביא ירמיה: " אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר: היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה. כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם ואת מעלליכם... המערת פריצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם? כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שיכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל... ועשיתי לבית אשר נקרא שמי עליו אשר אתם בוטחים בו... כאשר עשיתי לשילו" [פרק ז' פס' ג- טו'] וכך היה. מה אנו יכולים ללמוד מכך? באחת ההתבטאויות של חז"ל על חורבן בית המקדש, הם אמרו, שה': 'כילה חמתו על עצים ואבנים' [רש"י לתהילים עט' א'] המקום המקודש ביותר לעם ישראל, כאשר התרוקן מתוכן, בעצם הוא סתם אוסף של עצים ואבנים שמסודרים יפה. ובעצם הוא כבר כגוף בלא נשמה, חסר חיות. בית כזה ראוי להחריבו. כיום למרות שעוד אין לנו בית מקדש הדברים נוגעים גם אלינו. ובקל וחומר: גם לנו יש מסגרות שונות שאנו מאמינים בהן, שותפים וחברים בהן. בכל מסגרת כזאת, אף אם מגמתה הראשונית היתה לדברי אמת, יושר ואף קדושה, כדאי לנו לפקוח עיניים מדי פעם ולבדוק האם התכלית לשמה הוקמה אותה המסגרת עדיין נשמרת? או שמא אנו ממשיכים להפעיל את המסגרת מתוך הרגל ותחושת נוחות מוכרת אך בעצם, היא כבר התרוקנה מתוכן? אם הגענו למסקנה שאנו שותפים במסגרת שהתרוקנה ממשמעות, אז או שנכניס לה מחדש את המטרה שלמה הוקמה או שכדאי לנו לעזוב אותה ומהר. הזמן הזה של תשעה באב בו נחרב בית המקדש, המסגרת המקודשת ביותר של עם ישראל, מתאים במיוחד להתבוננות מחודשת כזאת.
